מאת רונה ברנס

הבוקר הזה התחיל כבוקר נחמד למדי. בשש וחצי בבוקר עזבנו את הקיבוץ של הוריו של בן זוגי בדרך לדירתנו בירושלים. אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו עם האופניים שלנו לאוניברסיטה.

אני לבשתי חצאית פרחונית, וכובע גדול שיגן עליי מהשמש, ובן זוגי לבש כהרגלו מכנסיים קצרים, וחולצת טי פשוטה ביותר. התחלנו בנסיעתנו המשותפת על זוגות האופניים, עד שהגענו לגרם המדרגות הגדול שמפריד בין שכונתנו לכביש ראשי שגובל בגן סאקר.

וכך, בעוד אנו יורדים עם האופניים שלנו את גרם מדרגות האבן הגדולות שמדיפות תמיד ריח שתן טיפוסי, ראינו טיפוס גלוח ראש, כהה עור ואדום חולצה מתקרב אלינו בצעדים בטוחים, כנראה בדרכו אל אותו הרחוב ממנו הגענו אנו.  בנקודה זו כדאי אולי להדגיש שבן זוגי ואני בעלי מה שנקרא "מראה אשכנזי" לעילא ולעילא.  בהירי שיער ובהירי עיניים, בעוונותינו הרבים.

אם כן- אותו אחד , שלא נראה מפוקפק יותר מכל טיפוס אחר, נעץ בנו פתאום שתי עיניים, והכריז בקול צלול "איזה פרצופים!". לרגע חשבתי, הוא מנסה להיות חביב או משהו כנראה. אולי אפילו , לרגע חייכתי אליו, מתוך נימוס, ומתוך אי הבנה. אלא שאז הבהיר הבחור את דבריו והשלים: " איזה פרצופים נאצים!" הוא אמר, "יימח שמם וזכרם!" המשיך והגביר את הקול שלו, לא מכבד אותנו אפילו בעצירה.

אחר כך הוא אולי ירק, והמשיך ללכת תוך שהוא ממלמל עוד כך וכך על פרצופינו הנאצים הארורים.

אני מוסמרתי למקום. אינני זוכרת מתי בפעם האחרונה הרגשתי כעס ותדהמה כפי שהרגשתי ברגעים הללו. "יימח שמך יא אדיוט!" צעקתי אחריו לאחר כמה רגעים ספורים של התאוששות חלקית, לא לפני שווידאתי אולי איזה מרחק בטוח, ואחרי שראיתי כבר שאנו עומדים על שפתו של כביש ראשי מאוד, וכי יש עוד כמה עדים מסביב.

בן זוגי כעס עליי. "ואת אומרת לי עוד לא להתעסק עם אנשים כאלה." הוא אמר לי אחרי ששוב עלינו על האופניים, ברכיבה איטית מהרגיל.

זה נכון כמובן. אני מבקשת תמיד מבן זוגי טוב-הלב, שלא יתעסק עם אנשים שנראה כי אלימותם הטבעית עלולה לגבול באי-שפיות של ממש. אכן, לא פעם דרשתי ממנו במפגיע שישים לב מול מי הוא עומד לפני שהוא פותח את הפה כדי להגן על עצמו מהזבל הרגיל שמוטח לעברנו, בני האדם, מדי פעם, בדרך הטבע.

אלא שלא זאת בלבד שלא ממש עמדתי מול אותו חרפן (שהרי הוא כבר התחיל מתרחק במעלה המדרגות כשצעקתי אני את חרפותיי הקצרות מאחורי גבו), אלא שכפי שזה נראה, הוא גם היה שפוי לחלוטין בדעתו.

שהרי אני ראיתי אותו. לפני שהוא פתח את פיו, הוא הסתכל עלינו מלמעלה למטה, בוחן את גופינו הבהירים יפה יפה. אולי הוא חשב שאנו תיירים. תהייה זו מטרידה כשלעצמה כמובן,  אם אנו אכן מניחים כי זוהי קבלת הפנים לה זוכים תיירינו.

הבעיה היא שלדעתי הבחור חומד הלצון לא חשב כלל שאנו תיירים , אלא ביקש להקניט זוג סטודנטים "אשכנזים" . והמילה הראשונה שעלתה בדעתו בראותו אותנו הייתה פשוט מאוד : "נאצים" . לכאורה , עניין של מה בכך.

אין זו הפעם הראשונה שקוראים לעומתי בקריאות המשוייכות לתחום.

לפני כמה שנים , כשנסעתי לחגוג את חתונתה של בת דודתי האנגליה בלונדון, צעקו לעומתנו כמה מקומיים מזוקנים "הייל היטלר". זה היה בבוקר שבת-כלה, וביחד עם כל חברותיה של הכלה הצעירה, יצאנו מביתה- חבורה של בחורות צעירות – לבית הכנסת. כולנו היינו לבושות חצאיות ארוכות והיינו מרוגשות מאוד.  אף על פי שאני זוכרת את ההלם  שהיכה בי אז,  בכל זאת אין ספק כי קריאה אנגלית זו, פגעה בי הרבה פחות לעומת הקריאה הישראלית והצלולה ששמעתי היום.

כפי שניסיתי להסביר לבן זוגי, לא מדובר באדם בלתי שפוי, אלא באדם שפשוט ביקש להטריד באופן בנאלי ויומיומי בהחלט. אלא שבמקום לקרוא לנו באחד משמות הגנאי המרובים שעומדים לרשות אנשים שכמותו בלי ספק, בחר עלם חמודות זה בכינוי "נאצים" . מדוע?

האם ייתכן  כי התשובה הפשוטה היא כי אנו בהירים?  נראה שהתשובה  חייבת להיות-  כן. שהרי מיהו ישראלי?  מישהו שמתלבש בצורה מסויימת? אולי הולך בצורה מסויימת? נע ומדבר בצורה מסויימת? ובעל צבעים מסויימים?

 איני מתכוונת לשכנע מישהו שהאשכנזים סובלים מיחס חברתי מחפיר או משהו מעין זה. זו איננה הנקודה. הנקודה היא שהאמירה הזו מתמצתת בקפסולה רגעית איזו תפיסה שהולכת ותופסת יותר ויותר אחיזה בתרבותנו. מיהו ישראלי?  זוהי הרי שאלת המאה. "מזרחים" ? "אשכנזיים" ( על פירושיהם השונים של כינויים מעוותים אלה)?

בחודשים האחרונים, התעוררה השאלה הזאת על רקע שאלת דיוקני השטרות- מיהו אייקון ישראלי? ומתוך כך – מהו הישראלי האידיאלי. האם אתם חושבים שהבריון ננס המוחין שעבר על פנינו בבוז יודע למשל שתאודור בנימין זאב הרצל כתב את אלטנוילנד ומדינת היהודים בגרמנית? האם הוא הספיק לשמוע את המבטאים הכבדים והמגוונים של הפוליטיקאים ועסקני המדינה, שהקימו אותה הלכה למעשה?

ואולי בעצם זה טוב. אולי זה סימן לכך שסוף סוף השתלט עלינו המרחב הזה, אותו מרחב, שכל  מיני אינטקלטואלים יפי נפש משוועים כל כך להתמזג בו כביכול, שלא להתנשא מעליו חלילה. שתשרוף כבר השמש את עורינו ותקבל אותנו בעזרת השם בקרב העמים החיים בקירבה. אנו- אנשי השמש החדשים, רוצים להיות  אלו שתמיד היו כאן. אותה "זהות מזרחית" שכל כך הרבה אנשי תרבות ועלית רודפים  בלהט מוזר שכזה, היא כנראה הזהות הנבחרת למטרה זו. זהו הישראלי החדש.

ואולי גם איינשטיין (אלברט), לו היה עובר על אופניו האייקוניים מול אותו ישראלי גאה זה, מגן היהודים הנרדפים,  היה זוכה ליריקת בוז שבשגגה. אכן, אינשטיין הבוגד כלל לא היה ישראלי, אף על פי שהשמועה אומרת שהוצע לו להיות ראש וראשון לכולנו.

גם אני וגם בן זוגי נשארנו המומים עוד זמן רב לאחר מכן. גם כשנפגשנו לקפה, כמה שעות אחר כך.

אנו שאוהבים את ציון, נוכחנו לדעת שהגדרת הישראלי המתחדש, בעיקר לפי הצבעים האופנתיים החדשים, העמידים בפני השמש המזרחית כל כך- האותנטית, אולי בעצם אינה כוללת אותנו.

בעיניו הצרות של אותו ירושלמי, שעל פניו נראה בהחלט כירושלמי חביב ככל ירושלמי אחר, פורשו בהירוּת עורינו ושערותינו כ"לא יהודי". אין דרך אחרת להבין זאת.  והרי "לא יהודי" פירושו, כנראה ובאותה הרוח, לא פחות ולא יותר מנאצי.

והשאר היסטוריה.