נרשם ע"י סנדריל יעקובי ב-30.6.2013
זהו וידוי קצר של מי שרוצה לדבר על אותם הדברים שאחרים מתביישים בהם כל כך.
זהו וידוי של סטודנט מצטיין מירושלים, שנחשב לבין המבריקים במחזורו, אם לא למבריק שבהם, של מי שמצופה ממנו מצד חבריו – כולם אינטלקטואלים צעירים לפי הנהוג היום – לדעת הכל תמיד. אותו טיפוס מוכר- ידען, חכם, איש עצה טובה, וחבר לעת צרה.
זהו וידוי של סטודנט ירושלמי שלעולם לא יוכל להיות מי שהוא חושב שהוא יכול היה להיות.
זהו וידוי דווקא של סטודנט ירושלמי ולא של ירושלמי סתם, פשוט משום שאותו סטודנט ירושלמי , מבריק וחנון, מבין שהוא בבעיה חמורה.
הוא הבין , שבעוד שהוא כבר בעל תואר ראשון בספרות עברית, למעשה הוא אינו יודע כמעט דבר על הספרות העברית.
הוא הבין שהוא נחשב סטודנט מבריק לספרות עברית, אף על פי שידיעותיו הקונקרטיות בתחום הספרות הן מעטות ביותר, ואילו ידיעותיו בתחומי הספרות העברית מעטות עוד יותר.
כמה סיפורים עלינו לקרוא לפני שאנו מסיימים שנה א'?
האם עלינו לדעת למתוח חוטים מקשרים בסיסיים בין מחברים וסופרים עבריים לבין השפעות חיצוניות? האם עלינו להתחיל דווקא מהספרות החיצונית, שממנה גם התחילו ראשוני סופרינו העבריים המודרניים?
את השאלות האלה הסטודנט הירושלמי, שאת וידויו אני כותב כאן, לא שאל אף פעם אף אחד. הוא שאל את עצמו מאוחר מדי, הרבה יותר מדי מאוחר, אחרי שהוא הבין שהוא לא יודע כלום ושהוא הולך במעגלים סביב דברים המוכרים לו מהשיעורים המעטים מדי אותם הוא הספיק ללמוד בחטף וכמעט במקרה בשנים הראשונות שלו כנער מתבגר באמצע שנות העשרים לחייו. מה הוא הספיק לעשות חוץ מלהנות ממעמד מפוקפק ואוורירי למדי של סטודנט מבריק: של איש מעניין? של מישהו שאף על פי שלא ידע לקשור שיחה באמת, תמיד היה רצוי בשיחות הדשא של הסטודנטים האחרים שלא הכירו אותו כלל.
חמור. קליה 2012 – צילום: חמוטל וכטל
הוא שאל את עצמו – מה היה לפני מנדלי מוכר ספרים? מדוע הוא נאלץ לקרוא מאמרים על 'המילים והדברים' אצל ברנר, לפני שהוא קרא על ברנר עצמו? מדוע הרקע לקריאה הספרותית המדעית הוא מאמרים פילוסופיים ולא מאמרים היסטוריים? מדוע מיומו הראשון בפקולטה למדעי הרוח דיברו המרצים כאילו מצופה מכל התלמידים לדעת כביכול מעצמם את כל תולדות הספרות העברית הכתובה אצל קלוזנר בששת כרכיו? להכיר כאילו מתוך כלום את גרשון שקד. הוא עצמו לא נבחן על הכרכים האלו מעולם. הוא מעולם לא נדרש ללכת לספריה ולקרוא מאות עמודים על הספרות העברית של ליילנבלום- ואת שירי יל"ג. מי זה יל"ג? לוקח לו עכשיו קצת זמן להיזכר בדיוק בפרטים המעורפלים הידועים לו. וליילנבלום וחיבת ציון? כן, היה קשר בין הדברים. ליילנבלום היה ממקימי האגודה. הייתה סדרה של פוגרומים- ארוכה מאוד, נפרשה על שנה. הוא זוכר, הוא זוכר. ומה היה לפני? עוד פוגרום בתחילת שנות השבעים- אבל הוא אמור לדעת משהו נוסף- והוא לא זוכר מהו.
הסטודנט הירושלמי קיבל מלגות לאחר שכתב מכתבים מצוחצחים בלשון-אימו העברית. לאחר שסיים לכתוב עוד כמה מכתבים מצוחצחים בשפה האנגלית הידועה לו היטב, נסע לחו"ל כדי להשתלם בתור אקדמאי שאינו יודע דבר. בספריות שמעבר לאוקיינוס וים יש ספריות ענקיות מלאות דברי חכמים, שכתבו את דבריהם על דברי ראשונים. כך, כך. מתי הוא יקרא כבר את סיפוריו של רבי נחמן מברסלב? מתי הוא יעשה את הקישור ההכרחי בינו לבין הרומנטיקה הגרמנית, הרוסית? מתי יידע כבר לנסח לעצמו שתי פיסקאות מדוייקות על פרטים היסטוריים ביוגרפיים על חיי האנשים שעל שמותיהם נקראים רחובות בעירו החדשה, ואת שמותיהם איש מבין תושבי הערים אינו יודע לזהות במלואם?
היונה המהמהמת בחוץ מסמנת לו כי גם היום הוא לא עשה דבר, וכי קצב כתיבתו איטי מדי, תמיד איטי מדי, וכי הוא מכוער מדי, וכבר מבוגר הרבה יותר מדי.
עשרה סמסטרים שלמים עברו עליו בתוך כתלי אוניברסיטה אפרורית , ורק אבק מידע דבק בו בצאתו.
כמה מאוכזב הוא היום, בשוטטו ברחובות ירושלים העגומים של תחילת הקיץ, הנכונים כבר לקלוט רבבות בני נוער אמריקניים צעקניים שיפשטו על מדרחוב בן יהודה היפה כל כך בימיו בסתיו (שנראה עכשיו רחוק כל כך), שיריעשו בפתאום את ימי שישי של השוק ההומה, ושיביאו עימם גדודי מצלמות יקרות, עם פלאש שקופץ מתוך המכשיר הקומפקטי, ממש כשל המקצוענים, עם חצובות שחורות מפלסטיק, שיוצבו בתוך המון האנשים המחוייכים ברחוב הבלתי מקורֶה שעל שמו נקרא השוק כולו. החום ישמש עבורם סיבה טובה לחשוף את ירכיהם הלבנבנות, ואת כתפיהן מבעד לגופיות צרות-כתפיות ולצעוק בקול רם, ולצחוק צחוק חזק חזק, משוחרר מכל כבלי התרבות של ארצם. הם ישאפו לקירבם את עשן הסיגריות היוצא מאחורי דוכני הפיצוחים, ויחייכו אל עצמם בחיוך מרוצה. עוד מעט חוזרים הביתה.
הוא עובר ברחובות האלה ומבין שהוא כמעט לא הצליח לזכור דבר מכל שנות לימודיו מלבד ריח הרחובות האלו, ומראה צבעיהם. הסילבוסים מלאים מאמרים שהוא קרא בשקידה שלא התאימה למאמרים האלה, שהותאמו לטעמם הנחות של בני גילו. המורים לא ציפו ממנו לדבר, וכאשר הוא צלח את כל המילים העכשוויות שנכתבו כדי שיוכלו תלמידים צעירים לקלטם במהירות ובקלות מביכה, זכה הוא לציונים מעולים, ובסוף השנה קיבל שני ספרי שירה מתורגמת מאנגלית-אמריקאית. אבל מאחר והוא לא ידע דבר על שירה אמריקאית הוא הניח את הספרים הללו בצד, על מדף אחד מן הארון היחיד הניצב בדירתו ( הקטנה והיפה דווקא), וחיכה לזמן בו יכיר מעט יותר את הספרות האמריקאית של המאה העשרים, ואז הוא כבר יקרא את המקור- כי באנגלית הוא מעדיף לקרוא במקור.
אבל כל זה עדיין לא קרה.
**וידויו הארכני של הסטודנט הירושלמי מסתיים כאן בפתאום, לאחר שאותו סטודנט אלמוני לא הסכים בשום פנים ואופן להמשיך בדבריו המקוריים, ואף על פי שהסכמנו בינינו שנדבר על כך ארוכות, במשך ימים. הכנתי צנצנות קפה שאמורות היו להספיק לדיבורים רצופים של יום ולילה. אבל הסטודנט הזה היה כבר עייף.
יום כתיבת הוידוי המקוצר נגמר אם כך בקניית כוס תפוזים סחוט טרי מהקיוסק העומד בפינת בצלאל, ושבעוד כמה ימים יודיע על סגירתו הבלתי-נמנעת.
אשפתון להמון 
מחשבה אחת על “וידוי של סטודנט ירושלמי”