מבט מן המרפסת –

נכתב בשכונת נחלאות שבירושלים מפי מתבונננת בלתי מוכרת לאיש

 

היום בא לבקר בבית השכנה שלמטה חשמלאי או עובד מים- אינני יודעת כיצד לקבוע-  שבא לתקן את החשמל שבחצר או את המים.

הוא ניסה לקשור איזו שיחה עם הילדה, שתמיד נמצאת בחוץ בחצר, מסתובבת בין עלים נושרים של העץ הכבד שניצב מלמעלה, מציץ מתוך החצר השכנה המוקפת בחומת בטון לא גבוהה. הילדה רצתה בקירבתו של האיש- עובד המים או החשמל, אבל לא ידעה כיצד לקשור איתו שיחה באמת.

What's your name?

הוא שאל אותה באנגלית נחמדה מאוד. כי הילדה דיברה אנגלית, ויכול להיות בהחלט, שאף על פי שתמיד גרה בישראל, היא אינה יודעת עברית כלל.

הילדה, שבאמת לא ידעה לקשור שיחה, וגם לא ידעה כיצד לענות (בשום שפה), פלטה איזה צליל, וכנראה אמרה איזה דבר בלתי מבורר כל צרכו.

אולי היא אמרה- בּוּ, או צ'וּ, צ'וּ, או משהו מעין זה, ובחיוך ביישני פנתה אל מתחת לעץ הגדול שמאחורי חומת הבטון הקטנה, וכאילו התחבאה מפני האיש, מתבוננת בו במבט חשדן של ילדה משחקת.

אחר כך, האם, שגם היא כידוע הייתה קשת שיחה מאז ומתמיד- ורק נהמות משונות ועמוקות כשל חיה ידעה להוציא, צריכה הייתה לצאת למקום כלשהו עם הילדה, ונסיונות הההתקרבות המעטים והקצרים שבין החשמלאי (או איש המים) והילדה נקטעו למגינת ליבות שניהם.

האם יצאה מהבית דרך הפתח החשוך, יוצאת בצעדים כבדים.

החשמלאי הפסיק ממלאכתו והסתובב אליה, בחיוך לבבי כזה של איש שעובד כל היום בחצרות זרות, ומתקן דברים של אנשים שאינם יודעים לתקנם בעצמם.

"איך קוראים לה" הוא שאל את האם, בחיוך שוחר טוב, רק טוב.

האם לא ענתה מיד, ואולי הוא חשב שהיא לא שמעה או לא הבינה או משהו מעין זה.

"קוראים לה בּוּ?"

הוא ניסה שוב לשאול.

האם הביטה בו רגע' ואז אמרה משהו כמו "לא חשוב". הַאִם אמרה זאת באנגלית או בעברית? אולי ביידיש אמרה את הדברים?

אבל, כאמור, אינני חושבת שהיא דוברת יידיש, כשם שאינני חושבת שהיא דוברת אף שפה.

רק נהמות שמעתי אי פעם מגופה, ובכל אופן-

רק הנהמות שיצאו, היו הן תמיד הברורות ביותר.

היא חלפה על פני החשמלאי או איש המים, שאותו וודאי הזמינה העירייה או בעל הבית שגם עימו האישה הזו מעולם לא הצליחה לקשור שיחה, ויצאה מלוּוָה בילדתה הקטנה, אל הרחוב הצר מאוד, מלא הכביש והמכוניות החונות בצפיפות. האם הייתה לבושה כתמיד בחצאיתה המגושמת ובכיסוי הראש המשונה והילדה במכנסיה הקרועים למחצה שהיו מזוהמים שלא כפי נוהגן של ילדות קטנות בגילה, ועם שיערה המתולתל שהיה גם הפעם סבוך ובלתי מסורק.

במונחים אירופאיים וודאי כדאי הה יותר לכנות את הרחוב הזה אליו יצאו השתיים- סימטה.

אי אפשר היה ללכת בו אלא בכביש, שהרי המדרכה הייתה צרה כל כך, בלתי עבירה, גם לא להלך יחיד, והאמהות והאבות הצעירים והצעירות הוצרכו לדחוף את עגלות תינוקיהם בין המכוניות העוברות והנוסעות במורד הכביש.

מעולם סוסים לא עברו פה, אפשר היה לחשוב בקלות. אבל אני בטוחה שאי פעם ראיתי פרשי סוסים של המשטרה עוברים בגאון דווקא כאן, נזהרים שלא לפגוע במכוניות החונות בצפיפות בצידו האחד של הכביש עם זנבות הסוסים המתנפנפים בעצבנות-  שהרי היו אלה סוסים גדולים וכבדים, שנועדו במיוחד לפיזור הפגנות ואנשים, כאלה המיובאים בוודאי מאוסטרליה, ואולי מארה"ב, ממש כפי חלומו של הרצל חוזה המדינה.

בכל אופן – לשם יצאו האם והבת הקטנה, כמעט בלי להוציא אף צליל. החשמלאי הביט אחריהן עוד רגע ולאחר מכן כבר שב למצבו הכפוף כדי להמשיך מיד במלאכתו המבוררת, הידועה לו היטב.

לא יכולתי לראות אם הוא מחייך לעצמו תוך שהוא הניע את אצבעותיו במלאכה המוכרת, במיומנות של אנשים בעלי החיוך הזה המסויים. אינני יודעת מה הוא חשב לעצמו לאחר שהבין שגם עם האם לא יוכל להבין דבר. האם הוא חשב כמוני, כפי שחשבתי אני כל כך הרבה פעמים- שבאמת כדאי כבר לקרוא לשירותי הרווחה במקרה שכזה, שהרי אין לדעת- מה טובת האם ומה טובת הילדה, ואי אפשר שיהיו פה אנשים שלא יידעו לדבר בשפת בני אדם, ויתנהלו ברחובותינו כקופים, לבושים בלויים שכאלה, בשכנות קרובה כל כך.

ייתכן בהחלט שהוא חשב כך, בדיוק כשם שאני חשבתי כך באותם הרגעים עצמם, אולם כל אלה נקטעו כבר לאחר כמה שניות, כששוב נשמעו נהמותיה של האם מכיוון מעלה הרחוב.

בּוּ הוּ, בּוּ הוּ. בו הו בו הו. דונט גו זר, דונט דו זאט – – בו הו. לא הבנתי דבר. גם הוא לא הבין מה מתרחש. מה אומרת האישה הזאת, על מה היא צועקת, מה עשתה הילדה? האם ניסתה לברוח מאימה? והרי בכל זאת- הדבר מסוכן, שהרי הן הולכות על הכביש שנפרש שם כמעט בלי מדרכה. ומכוניות עלולות להגיע במהירות יחסית, ולא לראות את הזאטוטה הנמוכה, שעיניה תמיד תקועות באדמה.

ראיתי את החשמלאי שהתרומם עתה ממקומו, דוחף את ברכיו החזקות קדימה, מגרד בצדעו הימני תוך שהוא מרים את גופו בלי להאיחז בדבר, חושב לרגע, ונפנה אל הרחוב כדי לראות מה מתרחש.

הוא עמד שם מתבונן ברחוב, עמד שם כמה רגעים כבדים, שומע את הצלילים שאת פרשם לא הבין כמעט, ממש כמוני.

מה אפשר עוד לעשות? אולי כך חשבנו שנינו בדיוק באותו הרגע.

הוא חזר אל הכוך הזה המוזר שעליו עבד בשקידה בלתי ידועה לי. ושכח מהכל.

מהרחוב הלכו ונעלמו הקולות מהר. רק בעוד שעה תשוב הילדה אל חצרתה, בה היא מבלה את ימותיה כולם, ואִמהּ עימה.

 prufimמעין. בית הכרם. 2011  – צילום: חמוטל וכטל

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s