עינה ארדל
הדברים הבאים פורסמו בשינוי מה גם בטורי דעות ב'הארץ':
מי שלא מבין שהספרות נזרקה לבור בידי ביריונים גדולים וחזקים המבקשים אהבה שלא יזכו בה, ונמכרה בעד כסף שיאבד את ערכו מחר, מי שסבור שהספרות עוד תעלה לגדולה ויספרו בשבחה אחרי שתימחק מקורות בתי-הספר ותישכח מלבבות התלמידים, מי שסבור שאולי הזדמנות יש כאן ללמד בלי גבולות ולהגיע לשמיים, עוד יתרסק כאותו איקרוס מסונוור שכנפיו נמסו. כבני-אדם עלינו להכיר את מגבלותינו, ולא רק את מגבלותינו אלא אף את מגבלות החברה שבתוכה אנו חיים ופועלים. אנו יודעים ששכר המורים זעום, שהלחץ שהמורים נתונים בו הוא עצום, שאנשי הרוח המעטים שנעשו מורים פורשים מן ההוראה בתוך שנים ספורות, ושאלו המתמידים בה הם אלו היודעים לשמור על האיזון בין מקוריות ושמרנות. קסמי קסמים לא מתרחשים ברוב הכיתות, אבל יש שמתרחשת בהן פגישה. פגישה בין יהודה הלוי לתלמיד בן שש-עשרה, פגישה בין שפרה של דבורה בארון לשפרה של אורלי קסטל-בלום, פגישה עם המשורר הגדול אלתרמן וההבנה הפתאומית שאפשר להנות מספרים, כשקוראים את "החתונות שלנו" של דורית רביניאן. דברים נהדרים נלמדים בבתי הספר, מחזות של שקספיר וסופוקלס ושירים של לאה גולדברג ופטרארקה, סיפורים של בוקאצ'ו ורומן של סייד קשוע, אבל כל אלו לא יילמדו יותר אם בחינת הבגרות תתבטל.
אם בחינת הבגרות תתבטל, יקוצצו שעות הוראת הספרות שכבר עכשיו עומדות ברוב בתי הספר על שעתיים בשבוע בלבד. אם בחינת הבגרות תתבטל, המורה לספרות תיאלץ ללמד בשעות הבלתי-נסבלות ביותר, לבחינות יוקצו זמנים גרועים, התלמידים יביטו בחוסר סבלנות במורה שמביאה שיר של רוני סומק, ינפחו לה בלון מול הפרצוף, ויבריזו מהבחינה. אם בחינת הבגרות תתבטל, התלמידים יאיימו על המורה כדי שתקבע להם ציון מגן גבוה, התלמידים יפנצ'רו את הגלגלים של המורה שנתנה להם שישים, ואחר כך יקללו ויפטירו, מה אכפת מהמורה הזו, הציון הזה לא חשוב בכלל.
צודקים אלו שטוענים שצריך לחולל שינוי במערכת החינוך. השינוי צריך להתמקד בשלושה תחומים: צמצום מספר התלמידים בכיתה, העלאת שכר המורים, והעסקת כל המורים דרך משרד החינוך ולא דרך עמותות שונות המנצלות אותם. ההחלטה של שר החינוך, לבטל את בחינת הבגרות בספרות, היא החלטה שלא יוצרת שינוי מהותי, יסודי, חיובי במערכת החינוך אלא להיפך. ההחלטה הזו משולה להפיכת המדינה למדינה טוטאליטארית. משום שללא הכרות עם קאנון הספרות יוותרו התלמידים בידיים ריקות. ללא מעוף, ללא עצמאות, ללא צחוק, ללא חופש. הם יוותרו עם מטבעות ריקים, עם ססמאות חלולות, עם פופוליזם נבוב. הידיים שלהם יהפכו למכשירי אייפון והמבט מזוגג.
טועה מי שסבור שהתלמידים יגיעו אל הספרים לבד. יש, אמנם, גם יחידי-סגולה כאלה. אבל רוב התלמידים מגיעים אל הספרים מפני שהמורה מבקשת מהם לקרוא. מפני שהמורה קורא בפניהם בפאתוס שיר של ביאליק. אני נזכרת בגיורא, שראיתי אותו מלמד ברגשנות ששבתה אפילו את לבבות הציניים שבתלמידים, בבית-הספר "הניסויי" בירושלים. אני נזכרת בחיה, בעלת הראייה המפוכחת, שלימדה בבית הספר "ברנקו-וייס" בבית-שמש. שיר אחד של נורית זרחי ושיר של אהרון אלמוג אהובים עליה במיוחד. אני נזכרת גם במורה שלימדה אותי בחטיבת הביניים, נדמה לי שקראו לה רבקה, ובזכותה כתבתי עבודה על ספר של איטאלו קאלווינו בכיתה ח'. אני זוכרת את יעלי גורי, שלימדה אותי בתיכון והיתה מביאה ספרים יפהפיים של פיות ויצורי יער כשלימדה אותנו את "חלום ליל קיץ". ואני נזכרת בתלמיד אחד, שלמד אצלי בשנה האחרונה. הוא התעניין רק בספורט, בכל שעה פנויה שיחק כדורגל ובנה לעצמו קריירה של ספורטאי. אבל ככל שלמד לבחינת הבגרות, הוקסם מן הסיפורים והשירים, והבדיחות שלו כבר לא היו לקוחות מברלד ומ"עבודה ערבית" אלא התחילו להיות בדיחות על הדמויות שפגשנו בסיפורים. במסיבת הסיום כבר אמר לי שנעליו לוחצות כמו אלו של פרנהיים, ואני התרגשתי עד דמעות.
מפני שחייבים, לומדים מתמטיקה, ובסופו של דבר זה ידע בעל חשיבות לא מבוטלת. מפני שחייבים, לומדים ספרות, וכך מכירים מחוזות מופלאים כמו "האדונית והרוכל" של עגנון או "איש זקן מאד עם כנפיים עצומות" של גבריאל גרסיה מארקס.
אבל אני רוצה לדבר גם על הצחוק של שר החינוך. כולנו ראינו את שר החינוך צוחק. זה היה פלא. ככל שהוא צחק, התפקעה מצחוק כל מליאת הכנסת. זה לא דבר של מה בכך. אנחנו, האזרחים המודאגים, צחקנו גם אנו ורווח לנו כשראינו את שר החינוך צוחק, מפני שמי שיודע לצחוק, הוא אנושי, ספקן, אוהב. מי שיודע לצחוק כך, אמרנו, לעולם לא ילקה בהיבריס ותמיד ידע את המידה הנכונה. אני מקווה שגם הפעם, שר החינוך ידע את המידה הנכונה. שידע שהאפשרות להומור, קיימת רק במקום שהספרות קיימת בו. ואם יזרוק את הספרות לבור אטום ואפל, לא יהיה עוד צחוק ממעמקי הלב, אלא רק רדידות מחפירה.
עינה ארדל
אוגוסט 2013
למעוניינים להרחיב בנושא: דעה מנוגדת ונחרצת, חכמה ומשכנעת מאוד לדבריה של עינה דלעיל תוכלו למצוא בדבריה המצוחצחים של חיה סדן, אף היא משוררת, כותבת מוכשרת, ומורה וותיקה מאוד:
אשפתון להמון 
לעינה, דבריך נכוחים וברורים, ולצערי, נראה כי לא ישנו את המהלך הצפוי: ביטול בחינת הבגרות בספרות. הצחוק של פירון בכנסת איננו ערובה לשיקול דעת חינוכי, וצעדיו האחרונים יעידו על כך. ככל הנראה, נגזר על מקצוע הספרות לרדת מחשיבותו.
אהבתיאהבתי