על חדוות הפיצוץ של הרצל

רונה ברנס

העולם של אתמול

את הדברים הבאים אקדיש לחדווה ההרצליאנית, העליזות האופטימית המציצה אלינו לעיתים קרובות למדי מבין כתביו המרובים של הרצל. לשם זאת נעסוק בפיסקה אחת קצרה אך מעניינת הלקוחה מחיבורו הציוני הראשון של הרצל, שבזכותו גם קנה את תהילתו – 'מדינת היהודים' (Der Judenstaat). מדינת היהודים היא למעשה תכנית פוליטית- פאמפלט מורחב – שפירסם הרצל ב-1896, בגרמנית, כדי לפתור את מה שכונה בתקופתו 'השאלה היהודית' (Die Judenfrage), ואשר שימש כיריית פתיחה מזהירה לאחת ההתארגנויות הפוליטיות המצליחות בהיסטוריה.

אמנם, אין ספק שבבסיס החיבור הזה מצויה אופטימיות הכרחית, אופטימיות שהיא הבסיס הרעיוני של כל אדם שחושב שבאמתחתו יש 'פיתרון' לאיזה דבר. אולם במידה רבה היא נובעת גם מן ההקשר התרבותי בו היה שרוי הרצל- של מפנה המאות בוינה, ובאירופה בכלל, שנים שאותן מכנה שטפן צוויג "עולם הביטחון" (Die Welt der Sicherheit). כוונתו של צוויג בכותרת זו היא ל'ביטחון קיומי'. איזו מין אווירת חג- של "עוד רגע יהיה הכל בסדר"- שזיכתה את התקופה בתרבות הצרפתית בשם La Belle Époque. שטפן צוויג נדרש למילה "עולם" (בכותרת "עולם הביטחון") לא רק בפרק זה אלא גם בכותרת ספרו – Die Welt von Gestern – "העולם של אתמול". שהרי כפי שצוויג רואה זאת (ב- 1942 בערך), העולם ההוא – כבר חדל מלהתקיים ; עולם שבו חיו אנשים עם ציפיות אחרות לגמרי, ואפשרויות-חיים ותקוות שונות לחלוטין, שיכלו להניב גם חלומות מסוג אחר לגמרי, שאנשים כמו צוויג, שראו את אימת מלחמת העולם השנייה, כבר לא מסוגלים לחלום. העולם שבו צוויג חי, ובו גם הוא מחליט לאבד עצמו לדעת בסופו של דבר- הוא עולם ערכים מפוצץ, עולם חרוב ואבל. עולם שבו האפשרויות כולן מוצו- והתוצאה של מיצוי זה היא הטרגדיה הגדולה ביותר של האנושות מאז ומעולם. סכנה זו המתקיימת דווקא בפעולה החיובית של "מיצוי כל האפשרויות", תעמוד אף היא ברקע במחשבתינו כשנעסוק באותה פיסקה הרצליאנית זעירה.

תיאודור בנימין זאב הרצל, על אף קשייו, ועל אף אכזבותיו הרבות, עוד השתייך לאותו עולם אופטימי שבו גם התהלך צוויג. למעשה- הם חיו בספירות נושקות- וצוויג מספר אפילו (בספרו "העולם של אתמול") על מפגשו היחיד והמרגש עם הרצל, שאותו צוויג מתאר כדמות מיתולוגית ממש (המפגש התרחש בסביבות 1901).

אולי יותר מכל דבר אחר, היה עולמם של צוויג והרצל עולם של פנטזיות, שאמנם הניב את הפנטזיות הגדולות ביותר בעת החדשה. אין זה מקרה שבאותה תקופת זמן של כמאה שנות מודרניזם אנו רואים את עלייתן של כמה מן הזרמים האמנותיים והמחשבתיים הגדולים ביותר, המשפיעים עלינו גם כיום ושלאורם אנו ממשיכים ללכת, ועם זאת ובמקביל- של כמה מן הזרמים הפוליטיים שהחריבו בסופו של דבר את אירופה כולה, ומאיימים עלינו אף הם גם כיום. המודרנה הייתה אם כן מעין תקופת דגירה ממושכת של כמה מן הפנטזיות הגדולות ביותר של האנושות. במקרה הפאשיסטי, חברו חלק מן הפנטזיות האלה, שכשלעצמן נדמו כעוסקות באמנות ובאמנות בלבד (כמו הפוטוריזם), לתנועות פוליטיות שביקשו למרבה האימה, לממש את הפנטזיה במציאות. ואמנם, דרך טובה לבחון את עליית הפאשיזם והצלחתו הכבירה היא דרך זווית מימוש הפנטזיה, דרך הנסיון הטבוע בזרמים הפאשיסטיים כמו גם בזרמים הגותיים רבים של התקופה, להגיע לִשְׁלמות- ליצירה המושלמת של האדם.[1] והלוא זהו למעשה המשך לאותו הליך מחשבתי שהתחיל שילר עם מכתביו האסתטיים, אותם פירסם ב-1795 (בכתב העת שלו "השעות"- Die Horen ), תחת הכותרת : "על החינוך האסתטי של האדם" (Über die ästhetische Erziehung des Menschen). שהרי מהו הפאשיזם אם לא האסתטיציזם של האדם, השאיפה הכמוסה לאסתטיציזציה המוחלטת של "המדינה", הדוגרת בראשי הפילוסופים המערבים עוד מימיו של אפלטון?

גם הרצל, כידוע, ביסס במידה רבה את מפעלו הפוליטי על פנטזיה אסתטית. אלטנוילנד מבטא זאת באופן הבוטה ביותר- כאן אנו רואים רומן, היינו ארטיפקט אסתטי- שמבקש לגלם רעיון פוליטי, שאמור, אם רק נרצה בכך, כדבריו המפורסמים של הרצל, למצוא את דרכו בסופו של דבר אל המציאות. חשיבה זו של ביסוס המציאות על עקרונות אסתטיים-אידיאליים, אנו רואים בכל זווית של בחינת דמותו מרובת הגוונים. ביטויים לכך נמצא למשל בהקפדתו המפורסמת של הרצל על מראהו החיצוני, וכן על מראיהם ולבושם של חבריו הפעילים הציוניים. דוגמא אחרת וטובה לכך היא קטע שאותו כתב לעצמו הרצל באחד מיומניו, ובו הוא מנמק מדוע כדאי לבחור בארץ ישראל כטריטוריה למדינה היהודית הריבונית. "האגדה אדירת הכוח", כותב הרצל ולא מוסיף בעניין. מכאן אנו למדים כי אמנם האגדה היא יסוד מספיק חזק, לפי הרצל, לכינון גוף פוליטי ריבוני לעם היהודי.

מתוך הכרה בגבולות הפלטפורמה, איני רוצה להאריך מדי בדברים, ועל כן נתמקד כאמור רק בפיסקה אחת, קצרה, אך מעניינת מאוד, המופיעה בדברי הפתיחה למדינת היהודים, כדי להמחיש את החומר ממנו עשויות שאיפותיו האסתטיות-פוליטיות הייחודיות כל כך של הרצל, ומתוך כך נוכל אולי לחדד את הבנתנו בדבר אופן המחשבה הפוליטית של הרצל בכלל.

חדוות הפיצוץ

וכך כותב הרצל:

'אם רוצים היום לייסד ארץ, אסור לעשות זאת לפי מידת היכולת, שהייתה היחידה לפני אלף שנים. איוולת היא לחזור אל דרגות-תרבות ישנות, כמו שרוצים היו ציונים מסויימים. אילו עמדנו, למשל, לפני הצורך לטהר ארץ מחיות רעות, לא היינו עושים זאת כדרך האירופאים מן המאה החמישית. לא היינו דולקים יחידים אחרי דובים, בחנית ובכידון, אלא היינו עורכים ציד גדול ועליז, מחרידים את חיות הפרא להיאסף יחד, וזורקים ביניהם פצצת מליניט.'[2]

את המילים הללו כתב הרצל כנגד הרעיונות הפרוטוציוניים-רומנטיים של הקמת אגודות איכרים, ובכלל כנגד מחשבה רומנטית-לאומית שהייתה קשורה לעיתים גם ברעיונות של יישוב הקרקע, וחזרה אל עבודת האדמה, כחלק אינטגראלי בתהליך של 'חזרה אל העם' – רעיון שהיה דומיננטי מאוד במחשבה הרוסית גם ובספרות הרוסית של המאה התשע-עשרה, ואין פלא כי היא השפיעה כל כך על המחשבה הציונית של חיבת ציון ומחשבה פרוטוציונית אף לפני כן בקרב פעילים פוליטיים ביהדות מזרח אירופה.

שלא כאותם רומנטיקנים כביכול, מבקש הרצל , כפי שאנו מבינים, לייעל הליכים, במקום ציד חניתות- הבה נרכז את כולם ונפוצץ אותם לכל הרוחות בפצצת מליניט. צעד יעיל, המגייס את כוחות הטכנולוגיה לשירותו. רוח זו של דברים קשורה ברוחו הכללית של הרצל המתנגדת באופן בסיסי ביותר לרומנטיזציה מוצהרת של רעיונות לאומיים (אם כי הוא בעצמו כמובן מניח , עם התקדמותו בתוך הסבך הפוליטי של הרעיון הציוני-ההרצליאני בחיבורים מאוחרים יותר כמו אלטנוילנד אבל גם כבר ב'מדינת היהודים', הנחות רבות שהן רומנטיות במאפייניהן- ובראש אלו הגדרותיו המשתמעות למונח 'עם' במשמע Volk, ולחשיבותו להגדרת זהות קולקטיבית). רוח תועלתנית זו של הרצל מתבטאת אולי יותר מכל במשפט המפורסם הבא, הלקוח אף הוא מתוך 'מדינת היהודים', מתוך דברי המבוא:

"והנה חושב אני כי מאור החשמל לא הומצא כל עיקר כדי שמספר סנובים יאירו את אולמי הפאר שלהם, אלא כדי שנפתור לאורו את שאלות האנושות."[3]

האידיאל ההרצליאני אם כן, אינו סנוביזם המואר באור חשמל , אלא עמל לאורו של אור החשמל. החשמל, במילים אחרות , צריך לשמש לפי הרצל בבואנו לחשוב על עתידינו, לא כפונקציה אסתטית, אלא כפונקציה פרקטית, ראציונאלית-תכליתית.

קארל שורסקה, היסטוריון אמריקני ממוצא אוסטרי, כותב בספרו הידוע Fin de Siècle Vienna על דמותו של הרצל בנסיון לפענח את מניעיה על רקע אפיון תרבותי. שורסקה מנסה להבין במילים אחרות מה מניע את הרצל- אילו תפיסות עולם עומדות בבסיס פעולותיו ובבסיס חלומותיה. באופן מעניין, וודאי גם פרובוקטיבי לא מעט, מציב שורסקה את הדיון בהרצל לצד שתי דמויות שאף הן שיחקו תפקיד משמעותי בהתפתחויותיהן של תנועות לאומיות- פוליטיות בתרבות הגרמנית בכלל, ובוינה בייחוד, אלו הם קארל לוגר, מי שנבחר 1895 לראש עיריית וינה בבחירות הדמוקרטיות הראשונות בעיר, שיש הרואים בו חלוץ לדרכו הפוליטית המאוחרת יותר של היטלר, וגאורג פון שונרר, פוליטיקאי גרמני-לאומני, שגדל ופעל אף הוא בוינה, ושיחק תפקיד חשוב בעליית כוחה של הפוליטיקה האנטישמית.[4]

את כל שלוש הדמויות החשובות הללו בוחן שורסקה על הרקע התרבותי של וינה בסוף המאה התשע-עשרה, וכן על רקע הבחנותיו הידועות המגדירות סוגים שונים של בורגנות בתקופה זו, ובאקלים החברתי המסויים של הזמן. שורסקה מדבר על שני סוגי בורגנות: האחד- בורגנות אסטתיקונית-אצילית, והשני בורגנות ליבראלית מדעית. כל אחד מן הסוגים הללו מאופיין בסט ערכים אסתטיים ואתיים שונים, המשייכים אותם למעשה לשני סוגי אידיאלים המכתיבים את דרכם. בעוד שהבורגן הליבראל מניח בבסיס עולמו בעיקר את האמונה בטיב האדם כיצור תבוני, שנועד לקידמה והתפתחות שתובלנה על ידי הראציונאל הבריא, הבורגן האסתיקון מניח כאידיאל ערכים אסתטיים של יופי- הוד והדר. חלומותיו של הבורגן האסתטיקון ניזונים הרבה יותר מן המחשבה הרומנטית, שטיפחה אידיאל של בני אדם ומדינות המבוסס על ערכים אסתטיים ( וכבר הוזכר לעיל חיבורו של שילר הקשור אף הוא במגמה זו). חלומותיו של הבורגן הליבראל לעומת זאת, נזונים מן המחשבה הפוליטית שהלכה והתעצמה מאז המהפיכה הצרפתית, והתבססה עדיין על רעיונותיה האופטימיים בדר"כ של הנאורות הצרפתית והגרמנית בדבר האפשרות האנושית ללמוד ומתוך כך גם לשפר את דרכי האנושות בכלל. שורסקה מגדיר את הרצל כבורגן אסתטיקון אצילי, היינו כאחד שעולם ערכיו מעוצב לפי אידיאלים הניזונים מדימויים רומנטיים של "אצילות", של הבנה אסתטית של העולם, ושל מערכת נימוסין שלמה שנתפסת כעליונה ( מערכת הנימוסין האירופאית "הגבוהה").

כיצד מתיישבים הדברים אם כן עם אותה חדוות פיצוץ הרצליאנית שראינו קודם בדברי הפתיחה של מדינת היהודים? כיצד מתיישבים הדברים עם העדפת טיבו התכליתי של אור החשמל על פני אפיונו האסתטי בלבד? שורסקה פותר לעצמו בעיה זו עם הפרדה שבין הרצל הביוגראפי והרצל הפוליטי, תוך התמקדות לא בהרצל הציבורי כי אם בהרצל הפרטי. בהתאם לכך, מבסס שורסקה את דבריו אמנם לא על חיבוריו המפורסמים- הפוליטיים של הרצל ( מדינת היהודים ואלטנוילנד) אלא על היומנים האישיים של הרצל.

אמנם, הפרדה כזו אמנם יש לה אחיזה ברורה למדי בדמותו של הרצל, הבנויה על פיצול המבוטא בבחינות רבות ושונות: כך הוא הפיצול שבין הרצל הפוליטיקאי והרצל האמן, או: הרצל האמן בעל שאיפות התהילה האישיות לעומת הרצל איש הציבור, מנהיג התנועה הציונית- שחס על כבודו פעמים רבות כדי לקבל מזמנם של שועי ורמי אירופה , קיסרים וברונים, לטובת המטרה הכללית שהוא הציב בפניו.

אך האם הפרדה כזו באמת אפשרית? האם אמנם בחדוות הפיצוץ האינפנטילית הזו של הרצל איננו מוצאים גם את כשרונו של הרצל המחזאי? האם בכפיפות הצוואר מול הברון הירש (שגם עימו נפגש הרצל) אין משום תפקיד המנהיג היחיד? האם עדיין איננו שומעים את ההרואיזם האישי, הרומנטי ומעל הכל הגרמני-ווגנריאני כל כך?[5] האם אמנם פצצת המיליניט מעמעמת את חדוות הציד?

במילים אחרות – האם התכליתיות הליבראלית אמנם נבדלת כל כך מהרומנטיזם הלאומי כפי שזה מתבטא בדמותו של הרצל? שהרי, כפי שראינו, עבור הרצל הציד הוא עדיין 'ציד גדול ועליז', וכפי שאנו יכולים להבין מדבריו- עליזותו גדלה ועולה אף ביתר שאת ככל שפצצת המליניט נכנסת לארסנל הציידים. מהי אם כן עליזות זו? האם זוהי עליזות אופטימית חסרת דאגות של בורגן ליבראל- מדעי כפי הגדרתו של שורסקה או שמא זוהי עליזות שיש בה מן העליזות הקמאית של הגיבור המשוחרר מדאגות העולם הקאפיטליסטי העולה, שחופשי לשעוט באחו שלוף חנית וחשוף איברים?

Still from : Leni Riefenstahl - olympia, 1938

Still from : Leni Riefenstahl – olympia, 1938

וגנר, נסיכי הארץ ויערות שלזיה

כל מי שקורא באלטנוילנד, יווכח מיד באופטימיות המוחלטת של הרצל המושתתת על אמונה שלמה ביתרונותיה של הטכנולוגיה ( זו שאותה האשימו אחר כך שבלעדיה לא ניתן היה לבצע את הפתרון הסופי והיעיל כל כך של אותה שאלת יהודים שמעסיקה את הרצל, והעסיקה להבדיל- גם את הרייך השלישי). אולם אופטימיות זו בטכנולוגיה ובפרקטיקה, ביעילות ובנקיוּת הסטרילית המלווה את הרומן האוטופי הזה למן תחילת תיאור "החברה החדשה" , מהולה תמיד, בשוליים של אלטנולינד ובשוליים של מדינת היהודים, בהרואיות פסיבדו-היולית, גרמאנית-ווגנריאנית, שגם במאמציו הקשים ביותר של הרצל להידמות לאיש ציבור ליבראלי, הוא לא מסוגל להינתק ממנה.

באלטנוילנד, צדדיו הואגנריאניים של הרצל ניכרים בעיקר בדמותו של קינגסקורט. קינגסקורט , או אדלברט פון קיניגסהוף הוא אציל גרמני נוצרי ששירת כקצין בצבא פרוסיה המלכותי.[6] גבר גבוה ורחב כתפיים, כבן חמישים, זקנו אפור, שערו החום והסמיך שזור חוטי כסף וצדעיו לבנים.[7] קינגסקורט הוא חברו ופטרונו של פרידריך – גיבור הרומן – היהודי המתבולל שאינו מצליח למצוא מקומו בחברה האוסטרית הבורגנית של זמנו, הוא אחת מן הדמויות הראשיות של הרומן. קינגסקורט הוא זה שבזכותו אנו מגיעים מלכתחילה לחופי פלשתינה (שם מתרחש עיקר הרומן האוטופי הזה כידוע) . קינגסקורט הוא גם זה שמכנה לראשונה את פלשתינה- למורת רוחו של פרידריך היהודי- "ארץ אבות" (Vaterland),[8] והוא זה שמנסה שוב ושוב לעורר את רגשי "הכבוד היהודי" ההרואי אצל פרידריך המתואר כשלעצמו כליימך נחבא אל הכלים.

אמנם , קינגסקורט, במהלך רוב רובו של הרומן מוצג כדמות נלעגת למדי, שמוכנעת בסופו של דבר תחת רוח האופטימיות הליבראלית- התכליתנית, הבורגנית-מדעית ( אם נננקוט במושגיו של שורסקה) שדוד ליטבאק – גיבור חלקו השני והאוטופי של הרומן ( המתרחש כאמור בפלשתינה) – מייצגה ללא רבב. אולם חשוב לציין ולהדגיש כי הרצל אינו מוותר על קינגסקורט בשום אופן. גם כאשר רוח הליבראליות החביבה של ליטבק מנצחת בניצחון סוחף, והוא נבחר לנשיאה של החברה החדשה (לקראת סוף הרומן – כמתבקש מסוף הרואי), עדיין דמותו של קינגסקורט אינה נשמטת- אלא מוכלת בתוכה. קינגסקורט מתקבל כחלק מהחברה החדשה, המוצגת לנו בתוך מסגרת מודולארית של "אגדה" כזכור, של, מיתוס לאומי, שהרי במילים הללו פותח הרומן:

"Wenn Ihr wollt, Ist es kein Märchen"

"אם תרצו- אין זו אגדה"

הדברים הבאים נדמים כאגדה- נדמים כמיתוס- אך אם תרצו בכך, אומר לנו הרצל, המיתוס ייהפך למציאות. ומה זה אם לא שאיפתו הבסיסית ביותר של עולמו של ואגנר: ההמון שייהפך לעם-הגרמני מתוך התיאטרון בביירוית, שיעלה מתוך המוסיקה, מתוך האגדה?

הרצל אם כן, גם כשהוא כותב אוטופיה הבונה עולם ערכים ליבראליים-מדעיים באופן מובהק (שהרי כזה הוא בלי ספק רוב בניינה של "החברה החדשה" המתוארת לנו ברומן) , עדיין אינו מוותר על המיתוס, כמבנה היסודי ביותר שעליו חייב להיות מושתת עם.

גם הסיכול הממוקד המתואר במדינת היהודים – הפיצוץ המליניטי – בדומה לאלטנוילנד, נשמע למדדי היעילות והקידמה. המדינה שאותה אנו נקים, שאותה נכבוש, ואותה ננקה מכל חיות הפרא תהיה מושתתת על מהירות ונקיוּת החיסולים. אולם לא פחות מכך חשובה להרצל (ולרבים שהלכו והולכים בדרכו) אותה החדווה הגרמנו-היולית, שאינה מוכנה בכל זאת לוותר על הציד, על המרדף העליז. שהרי מיהם הציידים אם לא אצילי הארץ, רוזני הממלכה, שליטי הקרקעות, ורוכבי הסוסים?

מספרים על בנימין פיליפס יהודה, שהיה אחד המדינאים היהודיים הבכירים הראשונים באמריקה (1811-1884) רטוריקן ועו"ד מבריק, כי בתגובה להערה אנטישמית שהופנתה כלפיו אמר פעם:

"האדון מתבקש לזכור כי בעוד אבותיו המתורבתים למחצה עוד צדו חזירי-בר ביערות שְׁלֵזְיָה, אבותיי שלי היו נסיכי הארץ."[9]

גאוותו הלאומית של הסנאטור האמריקאי בנימין יהודה (כשלושים שנה לפני כתיבת מדינת היהודים) מעוצבת אם כן כנגד אותם ציידים ביערות שלזיה, ומתוך זלזול תהומי בברבריות של דימויָים. גאוותו הלאומית של הרצל לעומת זאת מעוצבת על בסיסהּ. אלא שלא כדימויי הבסטיה הבלונדית – הברברי האציל – שהיוו מופת לאומי לפאשיזם הנאצי, הציד המיתולוגי האוטופי של הרצל מתרחש בשׂוּם שֶׂכֶל. שהרי כשם שהרצל דוחה את אצילותו הפרוסית של קינגסקורט באלטנולינד כאידיאל שליט (על כל שפת המיתוסים שהוא נושא עימו), ובוחר תחתיו באידיאל העמלנות הבורגנית בגוון הליבראלי-מדעי (דוד ליטבק) , הרצל גם דוחה את הבארבאריות האוטוכטונית, את צֵיד החניתות הפראי בערבות שלזיה, ושם תחתיה את פצצת המליניט.[10]

ועם זאת, בכל זאת ואף על פי כן, הרצל אינו יכול באמת להפנות לכל זה עורף, ולהסתלק כאילו לא היו דברים מעולם. הוא לא יכול למחוק את דימויי התרבות שאותם הוא ינק מאוויר התרבות הגרמנית כל חייו. לכן, גם לאחר בחירתו של הרצל ללכת בדרך הבורגנית הליבראלית, ולהעדיף את ליטבק על פני קינגסקורט, עדיין נתפס המיתוס בתפיסתו כקריטי לבינוי העם (Volk). שהרי הרצל, יותר מכל היה בן מקומו, יליד בודפשט, עיתונאי מצליח, מחזאי, ובכלל-וינאי אמיתי.

העליזות ההרצליאנית אם כן, כפי שאנו רואים באותה פיסקת הציד הקטנה שהעסיקה אותנו כאן- היא מזיגה מרתקת של כמה מן הכוחות החזקים ביותר של הזמן. אמנם, אפשר לומר כי במידה מסויימת היא משלבת בתוכה הן את ערכיה האסתטיים של הבורגנות המדעית-ליבראלית והן את ערכיה האסתטיים של הבורגנות האסתטיקונית-אצילית של וינה של סוף המאה. הבורגנות האוטופית של הרצל, המיוצגת בדמותו של דוד ליטבק, היא כזו שצומחת מתוך האידיאלים הוואגנריאניים של הבאבארים הגרמאניים, ומגיבה אליהם, בדרך הפוליטית הנגדית, שרק בתוכה, יהודים יכלו להרגיש בנוח (ואף זאת כתוצאה מהבניות תרבותיות של התקופה). כך אנו מקבלים אמנם תנועה לאומית פוליטית הרואה נגד עיניה ערכים של סובלנות דתית, דמוקרטיזם נאמן, הגינות ועמלנות כדרך חיים,[11] ומצד שני- אינה מוכנה , גם לא בעמוד האחרון של הפנטזיה – לוותר לחלוטין על המיתוס של הבורגנות האסתטיקונית, אותה בורגנות שבלילות היא חולמת על ברברים צהובי תלתל הרצים בערבות שלזיה, עם מגן חלציים וחנית- דימוי שעוצב, התפתח ולבסוף גם התפוצץ בקול אימים ונהי רב על אדמת גרמניה החרבה.

Fox Hunting- England

Fox Hunting- England


[1] וראו הרחבה בעניין זה: George Lachmann Mosse,. Masses and man: Nationalist and fascist perceptions of reality. Wayne State University Press, 1980.

[2] וראו: תיאודור הרצל, מדינת היהודים : נסיון של פתרון מודרני לשאלת היהודים (ירושלים : הספריה הציונית ליד הנהלת ההסתדרות הציונית), עמ' 22. [ ובגרמנית : eine grosse fröhliche Jagd ]

[3] שם, עמ' 8.

[4] וראו עוד בספרו זה: Carl Schorske,. Fin-de-síaecle Vienna: Politics and Culture, Random House, 1981.

[5] על הערצתו של הרצל את וואגנר ראו : שלמה אבינרי, הרצל (ירושלים: מרכז זלמן שזר לתלדות ישראל, 2007 תשס"ח)

[6] הרצל, אלטנוילנד , תרגמה מגרמנית : מרים קראוס (תל אביב : בבל, תשס"ב 2002), עמ' 70.

[7] שם, עמ' 27.

[8] Theodor Herzl, Altneuland (Berlin-Wien: Verlag Benjamin Harz, 1921), p. 44

[9] וראו הציטוט ב: http://www.poemhunter.com/quotations/famous.asp?people=benjamin%20disraeli&p=3

בוואריאציה אחרת ומאומתת יותר של אותה אמירה אומר יהודה:
"The gentleman from Kentucky, forgetting his honorable and exalted position, has stooped so low as to assail me on the point of my religious faith. Sneeringly he calls me a Jew. Well, sir, I am a Jew. But […] when his ancestors were herding swine upon the plains of Scandinavia, mine were following the Maccabees to victory."
צוטט מתוך:Henry Clay Tompkins, "Judah Phillips Benjamin", The Sewanee Review , Vol. 5, No. 2 (Apr., 1897), pp. 129-145, 133)

[10] והשוו לעומת זאת את דימוי הספורטאי העירום המופיע רץ עם חנית שלופה בסרטה המפורסם של לני ריפנשטאהל "אוליפיה", שנוצר לכבוד המשחקים האולימפיים שהתקיימו בגרמניה הנאצית, במינכן 1936.

[11] וראו: אלטנולינד, חלק שני.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s