י"ש נחמיה

* הזכרון הקצר הזה, שהגיע לכאן בדרך אקראית למדי, נכתב בעת שפרופסור אבינועם רוזנק שימש כראש החוג למחשבת ישראל בהר הצופים, ירושלים.

– – – – – – – – – –

 "In the last decades interest in hunger artists has declined considerably"
(F. Kafka, A Hunger Artist)

אבינועם רוזנק אמר אתמול- אתם לבד.

כדרכו הוא שאג את מילותיו אל החלל הפתוח, פוער את עיניו לרווחה, גבותיו נזקרות בתוכחה פתאומית. מיד אחרי זה, שוב ליטף את זקנו הלבן בתזזית של אנשים שנוגעים בפרצופם מתוך אין אונים מוחלט בעולם הזה.

עד כמה וודאי מרגיש הוא לעיתים מגוחך בחדר הזה. מטיל את שאלותיו אל החדר, מול אנשים צעירים שמעדיפים ללעוס תפוח, בעיניים חצי פקוחות. לעיני אלה הוא נדון תמיד לעמוד ולנפנף בזרועותיו, להגביר את מילותיו חזק חזק. לא בשבילם, אלא כי הוא אינו יכול אחרת .

והם חושבים תמיד שזה בשבילם.

"הוא חכם רוזנק", היה גם את זה שאמר פעם במרחק שמיעה ממני, אחרי השיעור, בעודו אוסף את חפציו בהחלטיות מעוררת חמלה, "תמיד יודע להכניס את הקטעים המעניינים, מדי פעם, בדיוק כשכולם מתחילים להירדם."

כאילו היה איזה ליצן, בעוד שבעצם יש לראותו כנצר לשושלת אמני הרעב הגדולה, מכניס עצמו כל יום מחדש לכלוב החשוף.

מסכן רוזנק. הדם שצריך להיעצר כך פתאום במצחו הלבן, הורוד, האדמדם, כמעט נתקע מייאוש גיבורים. כמה הוא עייף לפעמים בוודאי.

William Blake, The Book of Urizen, plate 5

ואולי ברגעים מאוד מסויימים, הוא עלול לחשוב- אבל מה אני עושה כאן מנפנף כמו בת יענה שחשקה לעוף. אולי הוא ממש שונא את עצמו, ואולי נחיריו מתרחבים מסלידה עצמית. וגם אז, הוא שונא את עצמו- לא למענם , אלא כי אין לו ברירה אלא לשנוא את עצמו.

האנשים האלה אינם מבינים אנשים עם דם בעיניים כמו רוזנק. איש מעולם לא הבין אנשים עם דם בעיניים.

זאת שורה שנכתבה אולי מתוך כעס של סטודנט צעיר. אבל בכל אופן, לעולם לא אשכח איך הוא נעמד בתוך החדר, מניף את שתי ידיו אל מולינו הנדהמים (היינו אולי מאה סטודנטים בחדר ההוא), שואג בגבות מורמות:

"מי מדבר ככה?" הוא שאל אותנו אז בקול רעם, מרים עצמו על קצות אצבעותיו עד שאלו וודאי החווירו בצידן התחתון בתוך נעליו,

"פשיסטים מדברים ככה!" הוא ענה עבורנו, מסכם את הדברים כולם, מוריד בחבטה את הידיים.

למראה בלתי צפוי זה של הפרופסור הכמעט-מעופף, פרצו הסטודנטים בצחוק טוב, מלא חדווה ונחת רוח.

"מה אתה צוחקים?", ענה להם הפרופסור הגיבור, רציני כאילו עמד על סלע חשוף באמצע המדבר, אדום כפי שרק פרופסורים ירושלמים מרחביה יכולים להיות.

אז, ברגע זה, שנאתי אותם בשבילו, את כולם, והבטתי בהם לאט, רואה איך מחליף את צחוקם הטוב חיוך של סיפוק חמים וטוב לב.