מ. צפרון
ברחוב ב' שבירושלים, ישנה מספרה קטנה, שקירותיה מעוטרים גרפיטי. היא שייכת לַסַפָּר שלי, שמוצאו מכורדיסטאן, אף על פי שהוא עצמו נולד בישראל . הוא נשוי לאיטלקייה , ועזב את שכונת הקטמונים לפני כמה שנים, בה מתגוררים כל בני משפחתו משני הצדדים, לטובת מרכז העיר, שם הוא מתגורר עם האיטלקייה שלו, ועם ילדתם המשותפת.
ובוקר אחד החלטתי להיכנס אליו ולטפל סוף סוף ברעמת השיער שהשתוללה לה פרא על ראשי כבר זמן מה. נכנסתי רעננה ושוחרת טוב, והסַּפָּר הטוב החל במלאכת הספרות הידועה לו במידה שאינה מביישת את מקצועו, אך גם אינה מוסיפה לו כבוד.
ובכן, מיד לאחר שנשטף שיערי, ולאחר שנמשח במעין חומר המכונה "מסיכה" ונשטף שוב, ובעוד אני מתיישבת סוף סוף, על כיסא הספרים הגדול שמול הראי, והנה מישהו לבוש שחור לבן נכנס בדלת הכניסה. הספר בדיוק סיים לספר לי על הביקור האחרון באיטליה עם אשתו, אליה הוא נאלץ להתלוות בכל פעם שיש איזה אירוע משפחתי. מיד כשנכנס הזר , חובש הכיפה השחורה, ועוטה הזקן הקטן, השתתק הספר, והביט במבוכה דרך הראי באורחו, שנראה כאילו הוא מרגיש כבשלו. מיד עם שנכנס החל האורח לפשפש בין ניירות המונחים על הדלפק, כאילו מחפש משהו, הניח את תיקו על כיסא ההמתנה, והחל מחפש גם שם.
"נו איך" שאל אותו הספר.
"הכל בסדר, אל תדאג, אני ידעתי." הוא אומר לו , "עליך אפשר לסמוך". מיד לאחר מכן הוא הניח מזוזה כסופה עם שוליים שחורים על דלפק הקופה, ופנה שוב אל תיקו הפתוח. "אבל אני לא מוצא כאן את הקבלות שלי." אמר האיש תוך כדי פישפוש, "זה בטח בתיק של העבודה העיקרית שלי. אני בעסקי הביטוח דרך אגב." הוא אמר, והפסיק לרגע מחיפושו כדי להעיף מבט בספר שלי דרך הראי, שמשום מה נראה מובך מכל העניין. מזוזות וביטוח זה עסקים משלימים כנראה.
"טוב לא משנה." וויתר לבסוף האיש "אל תדאג, אני אשלח לך בפקס. פקס זה טוב נכון?" הוא שאל והתקרב אלינו מאחור, משפשף את ידיו אחת בשנייה באיטיות.
הספר שלי ניסה להביט בי, ולא ידע מה הוא רוצה עוד.
"תגיד אפשר לשטוף כאן? " הוא הצביע על הכיור ששימש לפני כמה דקות בלבד אגן לרחיצת מחלפותיי הקצרות.
"כן כן בטח."
הברז נפתח וקווצת שיערות נוספת צנחה על הריצפה, מפזרת בנפילתה קצוות פגומים בלתי נראים.
"ומה בבית?" שאל האיש תוך כדי שטיפת הידיים "הכל בסדר?"
"כן… כן," אומר לו הספר, ואני מבינה שהוא שוב שואל על מזוזות- "הכל בסדר אני חושב. אני גר בשכירות"
"לא משנה" מסביר לו האיש, "לא משנה שאתה גר בשכירות. זה כמו בעלות. בעל הבית לא נכנס מתי שהוא רוצה נכון? זה בבעלותך."
"אוקיי, אוקיי" אומר לו הספר, "אני מבין. אוקיי. אני גר בלוֹפט"
"מה זה לופט?"
"לופט, לא מכיר לופט?"
"בטח מכיר, מה זה.. אבל אתה- אתה יודע מה זה?"
"מה ז'תומרת?"
"מה זה לוֹפט."
"בטח נו- אני אומר לך, זה כמו סטודיו כזה- דירת סטודיו נו. מה ז'תומרת.."
הספר שלי מתעסק בדברים אחרים. הוא לא יודע מה זה לופט.
"זה אוויר" אני אומרת פתאום, מתערבת משום מה.
"נכון" אומר איש המזוזות ומחייך לעצמו, מנגב את ידיו במגבת הקטנה שהייתה תלויה על הקיר.
"אבל זה לא לוֹפט, זה לוּפט." אני אומרת, "בגרמנית".
"לוֹפט", אומר לי האיש.
"לא. בגרמנית זה לוּפט" אני מתעקשת.
הספר מוציא איזה מסרק קטן במיוחד מתוך הארונית שמתחת למראה. ומתחיל לסרק אותי, מותח וגוזר, מושך ומרפה. קצר קצר.
"אז בקיצור. זה אוויר. לוֹפט זה אוויר. אתה גר באויר."
הספר שלי צוחק סוף סוף.
עשרים וחמישה השקלים שהוא הוציא מראש מתוך הקופה הקטנה שלו, היו מונחים על דלפק הזכוכית באי סדר. שטר וכמה מטבעות, והוא נאלץ לחשוף אותם כדי שהאיש יוכל למצאם בקלות.
"אני מכיר אותך" אמר לו האיש שוב, אף על פי שזוהי פגישתם השנייה בלבד ככל הנראה, "אפשר לסמוך עליך… תשמע, אני צריך ללכת- אין לי פה דבק דו צדדי… כמו שאמרתי לך, זה התיק של העבודה העיקרית שלי, ואני לא יודע מה קרה לי היום." הוא שוב מתנצל, "אני עוסק בביטוח", אמר שוב, ושוב הכניס ידיו אל בין התאים בפעם האחרונה, מחפש כמדומה את הדבק או את הקבלות.
"אני אלך אביא יותר מאוחר מטמבור" אמר לו הספר שלי. "אין בעיה, אל תדאג." הרגיע אותו דרך המראה.
"עזוב, תראה, כל מה שצריך זה ברכה. ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לקבוע מזוזה. קצר. "
"כן. נראה לי שאני אסתדר."
"בטח שתסתדר. מה זה לא תסתדר. איך לא תסתדר." אמר ושוב חייך חיוך גדול תוך שהוא מיישר את המקטורן השחור . הוא הביט על עצמו עוד פעם אחת בראי, התיישר בפעם האחרונה, שלח ידו אל הדלפק, לקח את הכסף, ויצא.
צילום: חמוטל וכטל
נותרנו שוב אני והספר שלי לבד.
"מה זה בעצם" שאלתי אותו אחר כך.
"מה, הוא?"
"כן , מה הוא בא להתקין מזוזות?"
"לא- הוא משגיח, משגיח שהכל בסדר את יודעת, שהמזוזה בסדר, תקינה, שהקלף בפנים והכל בסדר."
"אה, והכסף זה מה? כמה אתה משלם לו על זה?"
"זה מה שאת בוחרת, זה תרומה, ככה נו, את יודעת."
הוא הסתובב לאט מסביב לראש שלי, לכאן ולכאן, בוחן את עבודתו. לא הייתי מרוצה הפעם, אבל אין טעם להגיד לספרים מה דעתך על עבודתם.
"אני, את מבינה, אני לא איש מאמין." זרק לי הספר שלי בתוך הסיבובים ודרך המראה, שומט את זרועותיו, ממשיך ללכת בתנועות עגלגלות ומסתכל עליי.
"אבל זה לעילוי נִשְמת." הוא הסביר לבסוף , מוריד את המספריים. "אמא שלי מתה לא מזמן. זה המזוזה שלה. את מבינה."
אשפתון להמון 