יוסף בתא המשאית

 

סאגה

(מילים והקראה: רונה ברנס)

 ברקע, מטושטש:  קזימיר מלביץ' : לבן על לבן, 1918

I.

בתוך מהומת הצומת

שעצרה עתה

כמעט לחלוטין,

יושב יוסף שהכרנו תמיד

מהמכולת.

הוא יושב בתא

המשאית הגדולה,

תקועה כעצם,

חוסמת שני נתיבי תנועה.

לפניו ואחריו משתרע

קו מכוניות

מזוהר בשמש הקיץ,

והוא אינו יכול לזוז.

כמה היה רוצה עכשיו

להניע את כף ידו הימנית

ולצפצף לאותם נהגים

הצופרים לו בעצב בלתי נסבל.

הוא יודע שהם רוצים להגיע

לאן שחפצה נפשם.

יוסף לא זז.

וסביבו נוצר מעגל כפוי,

ריק ממכוניות

ששני שוטרים מקפידים בשמירתו.

עתה גם מורגש

קצה השפם,

מונח על שפתו

שיבשה תחת שימשת הזכוכית

משך שנים.

יוסף משתדל להבין.

II.

בקצה-הצומת הנגדי

עומדת המכונית השניה,

נראית כְּמִבַּעַד

הטור העולה ויורד

נשענת בגבה אל ניידת משטרה,

שחובקתה מכל צדדיה.

אך בקושי נראית המכה,

שקועה במתכת השלֵוָה

כאגרוף שנחבט בכרית.

ולבדה עומדת משאיתו של יוסף

שלא יכול עתה להזיז

אף איבר מאיברי גופו.

כל כך כבד הוא עתה,

שוקע במושב הפלסטיק האדום

שדויד לא מוכן לרפדו,

זיעתו חודרת בעד חולצתו

ומקיפה את רצועות הבשר.

כמה רוצה היה

לצאת מן התא,

למצמץ אל השמש,

להתחיל ללכת

כתיקתוק השעון,

תיק, תק,

לכיוון הבית,

לקרוס אל מפתן דלת של מישהו

שיבוא וייקח אותו מכאן.

והנה גם אופנוע-מחלץ

ואמבולנס,

מתקרבים בזהירות

שלא פורעת את הסדר.

איש אינו זז ואין קול בעולם

כשם שנדמה שאין תנועה.

השוטר עומד מן הצד

מביט אל אור היום.

בעד משקפיו נראה גוֹנו אפור,

מסתתר מאחורי דִקלֵי שער שכם.

ידו הבלתי מאיימת מונחת על מָתנו

בנוחות מעוררת קינאה.

יוסף משתדל להבין.

 – – – – – – – – – –

III.

שתי אצבעות מורמות באוויר

אחת.

שתיים.

אני סופר- –

מישהו אומר,

אני סופר לאט.

אחת. שתיים.

חגורת המושב מתהדקת

ואוויר האבק הסמיך שבתא

חודר בעד העור הצהוב.

אָיוֹם הוא יובש השפתיים.

מים.

יוסף לא אומר מילה.

חוטי הדם מתפקעים עתה,

בלאט אל תוך הגוף.

מישהו אומר –

אחת.

שתיים.

כמה שָׁקֵט הוא כוח הכובד.

אני סופר. אחת.

אחת.

כן. הרי לשם

מושך אותו משקלו

סוף סוף.

מטה מטה

הוא ייפול

אל בין פסי ההפרדה שעל הכביש.

– – – – –

יולי-נובמבר 2013