רונה ברנס  

ביום שני, 20.1.14 תקף נפתלי בנט, שר הכלכלה, את מה שהוא כינה "קמפיינים" שנועדו לקדם את שיחות השלום ואת קידומו של ההסדר המדיני עם הפלסטינים.  באופן טבעי כביכול, מכוח תפקידו בממשלה כשר הכלכלה, התמקד בנט בצד הכלכלי של העניין, ויצא נגד הטוענים כי אם מדינת ישראל לא תגיע להסדר מדיני עם הפלסטינים- היינו הסכם שיביא לכינונה של מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל – "הלחץ הכלכלי יילך ויתהדק על מדינת ישראל".

"אני פה קובע" הצהיר בנט בנחישות, "שהאמת היא הפוכה: מדינה פלסטינית תרסק את כלכלת ישראל." ומיד לאחר מכן הוסיף "תקראו את שפתיי."

וכל כך למה?

לפי בנט, אם תקום מדינה פלסטינית המשמעות המיידית תהיה – הפלא ופלא- שאמנם תהיה מדינה פלסטינית שגבולותיה נושקים לגבולות ישראל. חלק מהתוצאות הנגזרות מעובדה זו היא למשל העובדה שנמל התעופה בן גוריון, לפי בנט, יהיה ממוקם בקירבה מבהילה ממש למדינת הפלסטינית. עכשיו מתחילות הצרות:

אם תשאלו את בנט הרי שמהלך כזה יוביל בהכרח לתרחיש אימים (שאותו הוא טורח לתאר – ממש כפי מורו לענייני תקשורת מר בנימין נתניהו- באמצעות דיאגרמות יפות ולוחות צבעוניים) לפיו פעם בשנה "יפול מטוס":

"איך נראית כלכלת ישראל" שואל בנט בפאתוס "אם רק פעם בשנה מטוס שעומד לנחות בנתב"ג- תראו איפה נתב"ג [כאן הוא מצביע על המפה הצבועה אדום] – ממש מתחת להר הזה שנקרא חס ושלום מדינת פלסטין, פעם בשנה מטוס אחד נופל- – – זה מרסק את כלכלת ישראל."

בהחלט מר בנט- אם מטוס אחד נופל פעם בשנה, בשל פעולות לחימה- זה כנראה לא ישפיע לטובה על כלכלת ישראל. אבל איך מגיע בנט , תרצו אולי לדעת, לתרחיש הזה שהוא מצייר לנו כאן בכזו בהירות ווודאית?

ובכן זו פשוט דרכו הייחודית להסקת מסקנות. וכך פחות או יותר נראית דרך ייחודית זו- כפי שהוא הציגה לקהל:

בימים אלו נוחתים טילים בשדירות. מאז תחילת החודש (לפי בנט) כל יום נוחת טיל אחד. מכאן שבוודאי גם אחרי הסכם השלום ואחרי כינונה של מדינה פלסטינית ימשיכו פעילויות האגרסיות כלפי ישראל, שיתבטאו בין היתר כמובן גם בהפלת מטוס אחד פעם בשנה מעל שמי ארצינו התמימה.

ובכן- אמנם, היום נוחתים טילים בשדירות. על זה אנחנו לא מתווכחים. אלא שאלו הם טילים שמשוגרים מעזה שנמצאת תחת שליטת החמאס. ההסדר המדיני, כידוע, אם יתגבש- לא יהיה הסדר מול החמאס, אלא מול ממשלת אבו-מאזן. כך שנראה שיש איזה פגם יסודי בהליך הסקת המסקנות של בנט.

בהמשך נאומו, כשבנט כנראה חש כבר שהוא עשה את שלו, וטיעונו זכה להתקבל בפני קהל מאזינים ראוי ואוהד שמקפיד לצחוק במקומות הנכונים וכו', הוא הרשה לעצמו לסכם את הדברים. וכך הוא בחר לומר:

"חברים," הוא פנה אל הנוכחים "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל כבר אלפי שנים. זאת עובדה. אבל… ואני מאמין בזה בכל מקרה, אבל עכשיו מדברים על כלכלה אז אנחנו נדבר איתכם כלכלה."

ובכן – מה בנט אומר כאן, הוא אומר: טוב, תראו, אני מדבר כאן על כלכלה- אבל האמת היא שאנחנו מדברים כאן על "ארץ ישראל". ומהי "ארץ ישראל" גבירותי ורבותיי בפיו של בנט?- אכן, זוהי חלקת האדמה הקדושה הנפרשת מן הים ועדלאידע.

עבור בנט, כפי שראינו, השתייכותה של "ארץ ישראל" ל"עם ישראל" היא "עובדה" והוא "מאמין בזה בכל מקרה". לכן כשבנט מדבר על "כלכלה" ומבקש לתת לנו "נימוקים רציונאליים" כביכול מדוע אין ללכת להסכם שלום עם הפלסטינים אנו צריכים לזכור כי הנושא האמיתי שעליו הוא מדבר הוא "ארץ ישראל" אשר כפי שלמדנו כאן "שייכת לעם ישראל כבר אלפי שנים."

תולדות הסכסוך הישראלי – פלסטיני נשמע מפיו של בנט כך : "כבר 20 שנה שיש פה נחישות לחלק את הארץ שלנו ולמסור אותה חלילה לפלסטינים. רק מחליפים כל פעם את התירוץ" בשלב הזה מונה בנט רשימה של תירוצים. בין אלה הוא מונה את "השלום", את "הביטחון", את "הדמוגרפיה" ולבסוף כמובן את "הכלכלה". על זה האחרון הוא אמון- והוא לא יירדם במשמרת.

ומה אנחנו למדים? ש"שלום" הוא לא יותר מ"תירוץ" ושהנסיונות להגיע להסכם מדיני עד כה היו כולם מעשי "נחישות לחלק את הארץ שלנו". איזה מזל שיש עוד פועלים בשדה הפוליטי שעבורם "שלום" הוא המטרה. כי התנאים בהם אנו חיים היום- בהם "עם ישראל" שולט על עם אחר כבר למעלה מחמישים שנים בתנאים של כיבוש- הם תנאים של בעייתיות מוסרית יום-יומית שנגרמת מהיעדרו של השלום. השלום הוא לא מילה נרדפת לאהבת אחים שתפרוץ מיד עם חתימת הסכם עתידי, אבל הוא מסמן תחילתה של דרך בנסיון להתייחס אל שכנינו כאל שכנים שווי מעמד ובעיקר שווי-פוטנציאל. לכן השלום הוא מצרך חיוני עבורנו, עבור עם ישראל, שאין לוותר עליו בשום תירוץ.

לדבריו המלאים של נפתלי בנט: