מבוא להסברה ישראלית

רונה ברנס

על אף השפע הבלתי מוגבל של הידע המקיף אותנו מכל עבר, ובכל השפות והצורות, נראה שיותר ויותר אנשים מאבדים עניין באותו הדבר שנדמה כי הוא מוגש לנו ביד כל כך רחבה על ידי נסיבות הזמן שבו אנו חיים. הרבה נאמר ונכתב כבר על "אשליית הידע", האשלייה שעולה מן השפע הזה של הידע, והיכולות הפוטנציאליות שהוא מאפשר; על העובדה שמרוב אפשרויות, רוב האנשים לא יבחרו באפשרות אחת, ולא ישקיעו את זמנם בנסיון להעמיק, מתוך רצון להגיע לאיזו הבנה אישית של הדברים, שלא תהיה מבוססת על סרטונים שמקורם בדרך כלל בקבוצות אינטרסים כאלה ואחרים. כך קורה, שאף על פי שהיום יש מאות אלפי מקורות און-ליין זמינים לקהל הרחב, מקורות של ספרות קלאסית, בשפות שונות ובעברית (למשל פרויקט בן יהודה), מקורות של ידע- כמו ספרי היסטוריה שלמים שמצויים באינטרנט (למשל באתר 'כותר' העברי) צילומים של "מקורות ראשונים"- מסמכים היסטוריים מקוריים (למשל באתר הספרייה הלאומית), של כתבי יד ועוד- אף על פי כל ההיצע הזה, רוב האנשים, שזמנם מועט ומתמעט, יעדיפו לראות סרטון, או לקרוא "תגובה", משהו קצר ולעניין- סקירה מזערית של "תפיסת עולם", ועדיף כמובן שהיא תשתלב יפה ובלי מאמץ עם תפיסת העולם, שהיא בדרך כלל מעורערת ושברירית מאוד, שאותו אדם נושא עימו בכל מקרה.

השיח הפוליטי בישראל בשנים האחרונות הפך להיות ברובו שיח שמבוסס על "התרשמויות", ובעיקר שמבוסס על מחנאות- מצב שמשמעותו היא פלונתר בלתי נגמר של הצטדקויות משני הצדדים, ושל נסיון תמידי, ובמידה רבה עקר, של הוכחת "צידקת הדרך".

בסיפור "נחמה" (Comfort) של אליס מונרו,  מתארת מונרו וויכוח מתמשך בין "בראשיסטים"- נוצרים המאמינים כי העולם נברא בשישה ימים וכו', לבין  מורה ביולוגיה בבית ספר בתיכון, בעיירה קטנה, שנכנס עימם בוויכוח אודות יסודותיו הפיזיקאליים של היקום, וויכוח שמוצג לנו שוב ושוב כוויכוח בלתי אפשרי וחסר תכלית. כל אחד מהצדדים כותב מאמרים לוחמניים בעיתון, וכל אחד מהם מתעקש על עמדתו. באף אחד מהמכתבים הפומביים האלה שמפורסמים בעיתון המקומי, אין התייחסות קוהרנטית-עניינית לעמדה של הצד האחר. בשלב מסויים – המורה המתוסכל מכנה את יריביו בעצבים מרוטי מכתבים בשם "פשיסטים". מילה סתומה, שגם בוויכוח המקומי שלנו, בין "הימנים" לבין "השמאלנים" משמשת בהקשרים כאלה ואחרים כדי לפסול "מחנה" שלם, על דרך קישור בלתי מבורר לתופעה היסטורית שבהקשרים שונים נושאת משמעויות שונות.

קונפליקטים הם דבר בודד מאוד, ומבודד, מלכתחילה. תרבות הדוֹברוּת והפרסומאות, שעכשיו מתחילה להתבהר בקוויה הכלליים, רק האדירה את הקושי הראשוני שבדיבור. עד כדי כך, שלעיתים קרובות דומה, כי דיבור, שלא למטרות "הסברה" כבר אינו אפשרי. אנו תמיד מוצאים את עצמנו בצד זה או אחר של הסברה, אנו תמיד עומדים מול יריב, או אפילו- בפני קהל אוהד, ודברינו נכתבים מראש מתוך המחשבה על הקהל שאליו הם מכוונים. כך מונצחת האטימות, כך מונצחת הבדידות, וכך מונצח גם הייאוש.

הדרך היחידה להתגבר על הקשיים הללו היא לגשת אל המציאות מתוך סקרנות ראשונית, אולי אפילו תמימה, מתוך שאיפה כנה להבין.

חנה ארנדט, בראיון שערך עימה גונטר גאוס (Günter Gaus) חוזרת שוב ושוב על המשפט:
"Ich will verstehen!"- "אני רוצה להבין!" – כתשתית המחשבתית שהתוותה את דרכה לאורך כל חייה האינטלקטואלים. זה הבסיס. הראשוני וההכרחי.

Hannah Arendt

**

מתוך כל זה, בחודשים ובשנים הקרובים, אני מקווה להעלות כאן, ובבמות אחרות, מאמרים שתכליתם תהיה להבין. לא להסביר. אלא להבין. להבין מה קורה פה, מתוך מה שקרה, להבין מה יכול לקרות פה מתוך מה שקורה. כמו כל אחד, כמו גם חנה ארנדט למשל, גם לי כמובן יש את נטיותיי האידיאולוגיות, והקיומיות. יש ימים בהם אני מתקשה מאוד להתרכז בדברים שבהם אני אמורה לעסוק רק משום שהקירות שנראים לי מבעד לחלון חדרי לבנים כל כך. זוהי למשל אחת מנטיותיי הקיומיות. אני גם דוגלת בזכותה ההיסטורית, שמבוססת על מאורעות היסטוריים נסיבתיים- ועם זאת קונקרטיים, של מדינת ישראל להתקיים – גם כמדינה יהודית. נטייה שהיא בלי ספק נטייה אידיאולוגית. אני מקווה כי מדינה זו תשכיל להיות מדינה דמוקרטית, שומרת זכויות אדם ואזרח – דברים שמבוססים בבסיסם המהותי ביותר על "השאיפה להבין". אחרת לא אוכל לחיות בה, כפי שהייתי רוצה לחיות בה.

ואמנם, אני מלאת ספיקות בעניין זה, ספיקות נוראיים, שמטילים עליי אימה רבה וכבדה, שלעיתים קרובות מדי, יש לה את היכולת לשתק אותי. אני מביטה מסביב, ורואה את הקהל הישראלי מובל על ידי שלטי חוצות לסופו התמהוני, שמשמעותו אולי גם סופי שלי. אני מביטה ולא מאמינה. אני לא מוצאת שום פינה שעימה אני יכולה להזדהות בשדה הפוליטי, משום שכל מחנה מאופיין בתרבות ההסברה והדוברות, ושקע בה עד מעל לראש. זאב ז'בוטינסקי כמו ברל כצנלסון היו שניהם אינטלקטואלים. מעלה זו נקנתה להם לא בזכות יכולותיהם הפרסומאיות, אלא בזכות המנוע האישי העומד מאחוריהם, שדחף אותם קדימה אל שדות הידע. בסופו של דבר, כל אחד מהם בחר את בחירתו האידיאולוגית. אין ספק שבמידה מסויימת, הבחירה האידיאולוגית היה לה גם תפקיד מרכזי באותו מנוע, אבל עיקר כוחו הייתה חוויה ראשונית של סקרנות, של רצון להבין. אינני מוצאת זאת היום באפשרויות השיחה והמחשבה ש"מציעים" המחנות. נדירות הפעמים בהן אני מוצאת שאיפה אמיתית להבין, לבדוק, לערער מתוך סקרנות ראשונית. אני מוצאת התנצחויות, והתנצחויות לעולם לא תוכלנה לעבור את קו השטח.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “מבוא להסברה ישראלית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s