תורתם אמנותם

מיטל משיח 

טיעון  נפוץ בקרב דוברים חרדים בפוליטיקה  הוא  הטיעון לפיו כל אחד מגיע לו  שהצבא יתאים עצמו בשבילו, ואל אורח החיים שלו.חה"כ מטעם יהדות התורה- המייצג את האדמו"ר מבעלז, ישראל אייכלר, התבטא  כך למשל בנאום שנאם  בנובמבר  2013,  לכבוד  יום הזכרון ליצחק רבין ולהירצחו.  הוא אמר  את הדברים  במסגרת נאום הגנה כללי ורחב הרבה יותר,  שעיקר מטרתו הייתה לנצל את במת הזכרון לרבין כדי להזהיר כי תוצאת הפגיעה באורח החיים החרדי, שתתבטא בין היתר, באכיפת גיוס מאסיבי של בחורים מן המגזר החרדי לצה"ל (זה היה עוד לפני הפסקת הזרמת הכספים לישיבות) – תהיה "חלום בלהות" של  עזיבת מרכזי התורה את ארץ ישראל, ונדידתם, בשנית, לגלות.

לא  ארצה  לעסוק  כאן בכל  הסבך  המרתק של זרמיה החרדים של היהדות בהקשר הפוליטיקה הישראלי,  אלא  להתמקד באותה טענה פוליטית אחת ששבה וחוזרת בפיות רבים- והיא כי משמעות הגיוס עבור החרדים שונה לחלוטין ממשמעותו עבור נערות ונערים  מן הציבורים החילוניים שבישראל-  היינו, כי גיוסם של נערים ונערות חילוניים אין לו הפוטנציאל  ההרסני שיש לגיוס הבחורים במגזר החרדי.  ובכן  זוהי  טענה  המבוססת  כנראה על איזושהי אי הבנה שקנתה אחיזה בציבור החרדי, לפיה  הצבא מהווה מעין המשך ישיר לאורח החיים החילוני של כל נערה ונער בישראל, וכי הגיוס, תחת היות גורם זר שמתערב בחייהם  פתאום בגיל מסויים שנקבע בחוק, הוא למעשה עוד חוליה בשרשרת.

ואמנם  הצבא  מוצג ככזה- היינו כעוד חוליה  בשרשרת מעגל החיים הישראלי –  במכוון ,  בראש וראשונה  במסגרות  החינוך וההסברה החילוניות:  כך, במסגרות החינוך החילוני,  מסופר   לתלמידים   המתעתדים  להתגייס בשנים הקרובות,  היינו תלמידי  כיתות יא-יב (ובעצם לאורך כל שנות החינוך הממלכתי באופנים שונים), כי הצבא הוא "כור ההיתוך"[1] האולטימטיבי של ישראל, שהרי שם יש לאדם אפשרות , פעמים רבות- לראשונה בחייו,  לפגוש באנשים משדות חברתיים שונים לחלוטין מאלה שלו, ואף לשרת עימם כשווה בין שווים,  תחת פיקוד מפקדי הצבא. כולנו בסירה אחת.  הצבא הוא  התפאורה שמאפשרת  לחזון שוויוני זה כביכול, להתרחש למעשה במציאות ממש.

אלא ששוויון זה, אפילו נניח שהוא מתקיים, יכול להתקיים כנראה רק במצב של כפייה או מעין-כפייה.  הצבא, על שרשרות הפיקוד,  קודי הלבוש המחמירים  (מדים),  וכל חוקיו וכלליו נכפים על הבחורה הצעירה שנכנסת בשער הבקו"ם- זאת שלמשל עד כה עסקה בלימוד יומי בבית הספר של מקצועות שאת מרביתם אהבה, אחר הצהריים בנגינה בסקסופון, ואת סופי השבוע בלימוד שבילי הארץ – באותה אכזריות עצמה שנכפית על בחור ישיבה שמבלה את רוב יומו בלימוד גמרא ופוסקים.

עבור רבים מן המתגייסים והמתגייסות מן הציבור החילוני, השירות הצבאי בצה"ל הוא איננו דבר שהיה נבחר מרצונן ומרצונם החופשי, לו אכן כזה היה מתאפשר. זהו החוק, ואף על פי שהחוק אמנם נוצר מתוך נורמות  מסויימות שהוכתבו  על ידי הציבור החילוני-ציוני בכללותו, הוא אינו מתייחס אל הציבור החילוני כ"ציבור בשעת שלום" אלא כאל "ציבור בשעת מלחמה". כלומר- זהו אינו חוק שנועד לקדם את הציבור כציבור-שפע, כציבור של תנאי-נוחות,  אלא כדי למנוע את הפרעתו של הקיום הבסיסי של קיום זה על ידי מלחמה.

החוק, נוצר מתוך התפיסה- שאותה אפשר לבקר כמובן –  כי בהגנת הארץ צריכים להשתתף תושבי הארץ החפצים בקיומה. החוק לא נוצר כדי להשלים "מעגל חיים", אלא למעשה  כדי לקטוע אותו, לא במובן של מוות בהכרח, אלא במובן של רציפות התלויה באדם עצמו, או בקהילה הקרובה לו.  מעגל החיים נקטע במהלך שמובל ונשלט על ידי המדינה,  ומתוך החלטתה,  שמקיפה את כל מי שבטחון המדינה משרת גם אותו או אותה.

רבות מן המתגיסות ורבים מן המתגייסים מוצאים עצמם מתוסכלים  כבר לאחר  חודשים  ראשונים במסגרת  הזו. ואמנם עבור רבות ורבים מן החילונים והחילוניות מעכב הגיוס בעד  המשך העיסוק בהשכלה (שהרי גם בציבור החילוני ישנם תלמידות ותלמידי חכמים,  שמקומם הטבעי יכירם בקמפוסי המחקר והספריות ולא במחנות הצבאיים), או בעד המשך  ההתפתחות האישית המשתנה בין אדם לאדם – התפתחות שבעולם החילוני מקבילה ללימוד המתמשך של בחור בעולם החרדי.  גזירות הגיוס אם כן, גזורות אמנם על הציבור החילוני לא פחות מאשר על הציבור החרדי במובנים רבים.

סוגיית המזון הכשר, למיטב הבנתי, עשויה להיפתר, כשם שנפתרה  עד עכשיו סוגיית הכשרות בכלל בצבא, תוך שיתוף פעולה עם משגיחי כשרות שיהיו מקובלים גם על הציבור החרדי. סוגיית לימוד התורה,  היא  אמנם בעיה אחרת. אין ספק כי את מירב שעות היום, לא יוכלו החיילים החרדים להקדיש לתלמודם,   אולם, במידה ולא יתגייסו לשירות קרבי, סביר להניח כי לאחר ימי הטירונות אותם בחורים יוכלו אמנם לקבוע לכך עיתים. שירותי הצבאי  היה גם תקופת הפריחה האינטלקטואלית  הראשונה שלי: בזמן הפסקות בין שמירות, הפסקות קבועות במהלך היום,  בדרכים חזרה הביתה ואל הבסיס,  הייתי קוראת, ולומדת, וכמוני היו גם אחרים. את אותן השעות, לו יהיו חפצים בכך, יוכלו המתגייסים החרדים לקבוע לתלמודם.

יש כמובן טענות רבות אחרות,  בעד ונגד גיוס בחורים מן המגזר החרדי, ואין בדברים לדעיל כדי לומר כי הכותבת מסכימה  עם גיוס בחורים מן המגזר החרדי, וודאי שלא בכפייה. הכותבת אמנם סבורה כי  הציבור החרדי חייב להתנער מאשליית הקיום החומרי שבה הוא נתון, אולם ייתכן והדרך שתביאו לכך צריכה להיות באמצעות צינורות התעסוקה, ובעיקר דרך החינוך להשכלה רחבה וכללית, שלא תבוא על חשבון ההשכלה התורנית.  הדברים לעיל נועדו להגיב לטענה השגורה כי הפגיעה באורח החיים החרדי משמעותית בהרבה מזו שבאורח החיים החילוני, שסובל אף הוא מאותה גזירת גיוס, כאמור, כפי שהיא נחווית על ידי רבים מנערות ונערי ישראל בהגיעם לי"ח שנים.


[1] מושג שצבר פופולאריות בעקבות מחזה שכתב ישראל זנגוויל, הכותב הציוני הידוע (שהיה גם אנגלי-יהודי ממוצא רוסי) בשם The Melting Pot  – סיר ההיתוך,  או כור ההיתוך, שהתייחס  בעיקר  לאפשרויות שבירת גבולות הגזע והלאום שמציעה ארה"ב של תחילת המאה העשרים למהגרים שבאים בשעריה.  המחזה הועלה לראשונה ב-1908.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s