ביקור במסעדת אמא

ח. בצלאל

כשהגענו למסעדת אמא, בערב, אחרי שלא מצאנו כוח לעמוד במטבח ולטרוח על מזונינו, מצאתי את עצמי יושבת לבדי מול איש מזוקן, שישב לגמרי לבד, עם כיפה על הראש, מקנח צלחתו בפיתה, ואת סנטרו במפית בתיאבון גדול שבא על סיפוקו. סוף סוף. כל כך טוב היה לראות אותו. הוא גמר הכל. והוא שבע והיה מרוצה, ומיד כשסיים לאכול הרים את אצבעו לקרוא למלצרית. חשבון בבקשה.

הוא היה מרוצה מקערתו הלבנה והעמוקה, המנוגבת להפליא, שמילא אותה לפני זמן לא רב מרק קובה בשרי ונחמד למראה. לידו הוגשה קערת קש עדינה ובה שתי פיתות שהיו מלאות וחמות מהתנור, ולידן הוגש בקערית קטנטנה רוטב חריף ואדום, שהוסיף נופך חן לסעודה הזו שהייתה רק שלו. אחר כך הוא יקום ממקומו, ויילך לבד, לבד לגמרי, לאט לגמרי, למכוניתו שחונה בצד הכביש הראשי במקום שבו הוא תמיד חונה כדי לאכול במקום הזה. הוא עוד יחזור למשרד. בשעה הזו הוא עדיין צריך לעבוד. יש עוד תיקים לבדוק. לפעמים הוא מרגיש שהוא לבדו מחזיק את העולם הזה, את המדינה המחורבנת הזו. אם הוא לא יבדוק את התיקים האלה, אין איש שיבדוק אותם. הם כולם עוזבים בחמש. לא משלמים להם על יותר מזה. האמהות עוזבות בארבע. רק איציק נשאר, וגם אירית מלמעלה. היא מתקשרת אליו מהבית גם כשהיא חולה.

הם שלושתם אולי מחזיקים את הבניין כולו שלא ייפול.

כמה שהוא אוהב את המרק הזה. את הצלחת שבה הוא נצוק, שבה הוא תמיד מחכה לו, על המפה הלבנה הפרושה על השולחנות הרבועים הקטנים שבצידה החיצון של המסעדה. ואני, כשהסתכלתי עליו כך מרחוק, קינאתי כל כך בקערת הקובה הלבנה והעמוקה שלו, ששיירי הארוחה נטבעו בה היטב.

קינאתי בהבעת ההנאה שבפרצופו האמין. לא אהבתי את האיש הזה שקיבל מרק קובה עשיר.

לי לא יהיה מרק הפעם הזו. כבר הובהר לי ישר מההתחלה שאין מרק קובה צמחוני. הכל נגמר. וכל כך התחשק לי לשבת מול הקערה הגדולה הזו, עם הקציצות המוזרות והגדולות , הסגולות והכתומות האלו שישקעו לי מול העיניים בנוזל הסמיך הזה, להשעין את מרפקיי חזק על השולחן עד שאקבל כתמים לבנים של מתיחות דמית. לשלוק את הקובה ממרקמו הסמיך שמקיף אותו. אויש.

מיד אחרי שהוא שילם במזומן את הסכום המדוייק פלוס טיפ, האיש קם והלך. הוא פנה אל פינת שטיפת הידיים, ושטפן היטב במים וסבון. הוא פנה למכוניתו ואני הזמנתי שתי חתיכות של קובה מטוגן, שהוגש לי מחומם אחרי זמן לא רב מלווה במעט טחינה ירוקה.

***

Picture 006ממילא, ירושלים 2012  צילום: חמוטל וכטל

*

(נכתב במאי 2013, ירושלים)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s