נצחונותיו של פייגלין

רונה ברנס

[מאמר ראשון בסדרה שמוקדשת למשה פייגלין]

הציונות, לאורך כל שנות התגבשותה והתפתחותה, מעולם לא הייתה דגל אחיד שאפשר לנפנף בו, לא מבחינה רעיונית-תיאורטית, ולא מבחינת הדרך שאמורה להביא למימוש רעיונות אלו. לאחר  קום המדינה, אפשר היה לקוות כי עתה תוכל הציונות להפנות את משאבי האנרגיה שלה, שהופנו עד כה לתיחזוק והמרצת תנועה פוליטית עולה, אל בנייתה ופיתוחה של מדינה. אלא שתמיד היו גורמים שחפצו להמשיך ולשמר את אי-היציבות התנועתית שאפיינה את הציונות לפני התמסדותה כגוף מדיני ריבון בדמות מדינת ישראל, כדי להמשיך ולעסוק, מתוך אי יציבות זו, בהגדרות והגדרות מחדש של "מטרות הציונות". האם, למשל, הציונות היא אמנם תנועה שקמה מכורח נסיבתי כדי להגן על היהודים על ידי פתרון פוליטי (כפי שסבר הרצל למשל)? או שמא – הציונות היא נדבך בתנועה דתית-יהודית שתביא לגאולה קונקרטית (כפי שסבר למשל הרב שלמה גורן של מלחמת ששת הימים)?  אלו הן שאלות יסודיות להגדרת המשך דרכה של הציונות, ואמנם להגדרת הציונות עצמה. שהרי הכרעה בשאלות אלה תביא עימה בהכרח גם הכרעה בשאלות כמו  חשיבותה של "שלמות הארץ", "שימור" הרוב יהודי, חלוקת ירושלים, וכמובן – השלום עם שכנינו הפלסטינים, ומחירו.

ואמנם, דומה כי בזמן הקרוב שאלות קריטיות אלה ואחרות תעמודנה (ורבות כבר עומדות) בראש סדר היום של הפוליטיקה הישראלית. שאלות אלה יש בהן כדי להכריע בין הציונות כפי שהכירוה הוגיה ומיישמיה הנאמנים, לבין "הציונות" פרי שכלולם של אנשים כמו משה פייגלין ורעיו לדרך הפועלים הן בכנסת והן בדרכים גלויות פחות.

ואמנם, משה פייגלין  הוא בלי ספק אחד החברים הרהוטים בהם התברך המשכן המכובד של הכנסת בשנים האחרונות.  זאת, אני חושבת, כבר נוכחנו לראות כולנו. עוד נוכחנו לראות, כך נראה לדאבון הלב, כי מתנגדים ראויים, כאלה שיוכלו להשמיע כנגדו טענות נוקבות- כאלה שיחשפו למעשה את מוקד הדיון- שהוא כאמור לא פחות מהגדררותיה של הציונות עצמה –  עדיין לא נמצאו לו, לא ממה שמכונה מחנה השמאל, ואמנם- אף לא ממתנגדיו לדרך שבמחנה הימין. דוגמא מושלמת לכך יכולנו לראות לפני מספר חודשים, בהפקה של ערוץ 2  שנקראה "חוצה את הקווים- אברי גלעד  במסע אל הימין הקיצוני" וששודרה באוקטובר 2013. בראיון קצר שנכלל באותה הפקה ארוכה,  נשאל פייגלין על מאוויו להקמתו המחודשת של בית המקדש השלישי בהר הבית. זוהי הזדמנות פז בשביל פייגלין, והוא מנצל אותה באלגנטיות כובשת, כשבלי למצמץ הוא מעלה באזניו הבלתי מיומנות של גלעד את שמו של הציוניסט האבסולט- תאודור הרצל –  ומזכיר לנו, הצופים, באדיבות ובהסברת פנים, שב"אלטנוילנד" (הרומן האוטופי הנודע)  הרצל בעצמו מתאר לנו את הקמתו של בית המקדש בירושלים. בכך, מבקש אולי פייגלין לזעזע את הצופים המשתייכים ברובם ל"מיינסטרים" פוליטי-ציוני כלשהו כביכול (בין אם ימין ובין אם שמאל), ו"להזכיר" להם כי "למעשה" במרכז הציונות, כפי שהגה אותה הרצל, בכלל עומד המשכן הקדוש.

אלא שבית המקדש של הרצל אינו בדיוק זה שֶׁלּוֹ מייחל פייגלין. וכך כותב אחד העם על בית המקדש ההרצליאני:

" כן!  בית המקדש, עם "עמודי יכין ובועז“, עם "ים של שלמה“ ועם מזבח בחצר. למה בא המזבח – אי אפשר לדעת, כי על כל דבר עולה וזבח לא נזכר בספר [אלטנוילנד] מאומה, ורק זאת ידענו, שבליל שבת מזמרים במקדש „לכה דודי“ במקהלה וכלי שיר, הכל כמו ב„טֶמפֵּל“ שבווינא, לא יותר.  ומזבח איפוא למה? אבל אם באנו להקשות, יש עוד קושיא יותר חמורה: באיזה מקום נבנה המקדש?  כמו שראינו, מסגד עמאר עומד עדיין על מקום בית הבחירה […] – ואולם אין מקשים על "אלטניילנד“, שהיא כולה נסים."
(מתוך: אחד העם, אלטנוילנד, פרויקט בן יהודה- הודפס לראשונה בכתב העת 'השילוח', 1902)

במילים אחרות-  המקדש ההרצליאני איננו זה המתואר בפרטי פרטים בתורתנו הקדושה, אלא הוא המשך ישיר של חיי הקהילה כפי שהכירהּ הרצל בוינה. למה זה חשוב?  כי המקדש ההרצליאני לא שימש למעשה שום פונקציה מלבד זו "התרבותית", או הזהותית של "החברה החדשה" באלטנולינד (כפי שמכונה הגוף הפוליטי באוטופיה ההרצליאנית). בית המקדש בירושלים אמור היה להיות אחד הסממנים החיצוניים לכך שהתרבות שעליה מושתתת אותה "חברה חדשה" היא גם תרבות יהודית (ובפירוש, אגב,  לא יהודית בלבד). בלעגו הארסי, פוטר אחד-העם את הרצל ממענה כביכול, שאותו וודאי הרצל היה מתקשה לספק מפאת בורותו הכללית בכל הנוגע לדת היהודית כאורח-חיים-

"אין מקשים על אלטנוילנד , שהיא כולה ניסים".

אבל על פייגלין מותר להקשות, ואפילו לא צריך יותר מדי, כי הוא מיד מספר לנו שבית המקדש השלישי יוקם כמובן בדיוק היכן שעומדת היום כיפת הסלע,  בדיוק שם, בהר הבית. על פיצוץ הוא לא מדבר, לפחות לא עם אברי גלעד מערוץ 2. גם את חידוש הקורבנות הוא לא מזכיר לעת עתה. הוא רק יושב שם, מול המצלמה שמעבירה את דמותו אל קהל הצופים באהדה רבה, כאחרון האידיאליסטים, מביט בעיניים כמהות אל שחפצה נפשו.

העלאתו של הרצל בהקשרים שהוא עצמו וודאי לא היה מייחל להן, אינה ייחודית לחה"כ פייגלין, והוא שותף בעניין זה למשל לתנועת "אם תרצו". אבל פייגלין הוא דובר שקול ומוכשר הרבה יותר, ויש לו גם כוונות גדולות ומזהירות הרבה יותר מלמרבית חברי התנועה הכחולה ההיא. הן אולי אפילו גרנדיוזיות יותר מאלו שהשר נפתלי בנט מעיז לתכן.  שהרי פייגלין לא מהסס למשל להצהיר על עצמו כי הוא "מייצג את כלל החברה הישראלית" (בראיון עם דוד בן בסט, בתכנית "הנבחרים", 6.12.13).  באותה הזדמנות הוא גם מרגיש בטוח מספיק  כדי להצהיר כי רק הוא יכול להביא שלום- "רק אני יכול להביא שלום" –  סיסמה שעליה הוא שב וחזר בהתבטאויות פומביות רבות נוספות, המתבססת כמובן על הקמפיין של שרון ב-2001 לראשות הממשלה.

ספק  אם נפתלי בנט היה מעיז לומר דבר כזה ; בנט שהצהיר לאחרונה (בישיבת סיעה פתוחה ב-20.1.14) כי ה"שלום"  הוא רק "תירוץ" ל"חלוקת הארץ שלנו". שהרי, למעשה, בנט עדיין לא פונה ל"כלל החברה הישראלית". הוא עדיין עסוק בחיזוק דפנות הגזרה שלו, אותו "גזרה" שהיינו רשאים לראות כניצבת יחסית בשולי החברה הישראלית בימיו של שלמה גורן למשל, ושאמנם מתקרבת היום יותר ויותר אל לב "הקונצנזוס" הנינוח הישראלי.

אבל פייגלין כבר עבר שלב. הוא כבר לא צריך את המגזריות הזו, אף על פי הפופולאריות המתרחבת לה היא זוכה. פייגלין יושב במשרדו, כותב ספרים, מדבר על לגיטימציה של קנאביס (כדי שיהיה קצת לכולם), מכין את עצמו לפני כל ראיון וכל התבטאות, יודע טוב-טוב על מה הוא רוצה לדבר, והוא מדבר  בכל הזדמנות. גם על במות, שאולי בהקשרים מקומיים אחרים, של קרית טבעון למשל, היו נתפסים כ"בלתי אתיוֹת".

אני רומזת כאן על בחירתו של פייגלין, עליה הוא דיווח בשידור ישיר כמעט בפייסבוק, להופיע בתחילת החודש (פברואר 2014) בפני כיתה יא, בבית הספר התיכון "צומח" שבקריית גת, דווקא במסגרת שיעור החובה "אזרחות".

ואני תוהה-

האם דיבר פייגלין "פוליטיקה"?

לא. הוא הרי דיבר "אזרחות".

ועל מה דיבר פייגלין? בפוסט בפייסבוק נכתב כי הוא דיבר בפני התלמידים על "מקום העם כריבון".  ועכשיו דמיינו לעצמכם שמישהו  מבין התלמידים הנחמדים היה שואל "ומה פירוש עם"? מה ישיב פייגלין? האם העם היושב בישראל כולל למשל גם את הערבים, הפלסטינים ("השקר הגדול ביותר"), אזרחי מדינת ישראל? תושבי מדינת ישראל?

נצחונותיו של פייגלין  הם קטנים ומרובים, ומקיפים אותנו בנינוֹחוּת רודפת שלום. יותר מכל אולי ניכר נצחונו במבוכת המדבבים אותו –  במבוכת המראיינים בטלוויזיה, ברדיו, בדלות טיעוני הנגד שמשמיעים כלפיו מגישי-תכניות פופולאריים בערוץ 2.

אמנם, אם נמשיך כך, אנו –  לא השמאל ,אלא אכן "כלל ישראל" – נהיה בסכנה, כי במהירה עוד עלול "בית המקדש" ההרצליאני להפוך לבית מקדש ממש, ו"הפוליטיקה" של פייגלין עוד עשויה להיות ל"אזרחות", ואולי, במקומות מסויימים, היא כבר נהייתה.

פייגלין לראשות הממשלה שלט בכיכר ציון יולי 2014

מאמרים נוספים בסדרה: החירות לפי פייגלין

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “נצחונותיו של פייגלין

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s