רונה ברנס

[מאמר שני בסדרת מאמרים המוקדשת למשה פייגלין]

באתר הרשמי של משה פייגלין, כמו גם בעמוד הפייסבוק שלו, מתנוססת הסיסמה, שהפכה להיות אחת מסיסמאותיו המרכזיות: "יהדות = חירות".

זוהי סיסמה טובה כי היא משתמשת באלמנטים "מוסריים אוניברסליים" שהמיינסטרים הבורגני הישראלי כל כך אוהב (חירות). ועם זאת היא ממשיכה להיאחז באותו אלמנט שניצב בבסיס דמותו של פייגלין (יהדות). אמנם, יחד עם אותה "אוניברסליות" של המילה "חירות", פייגלין לא מאבד אפילו לרגע את אחיזתו הפוליטית במה שהוא מגדיר כ"מחנה הלאומי", שהרי בבחרו דווקא בה, הוא גם ממשיך את דרכו ההיסטורית של מנחם בגין- מקים ומנהיג תנועת החירות.

במילים אחרות, הסיסמה הזו מאפשרת לפייגלין להנות מכל העולמות. דרכה הוא נאבק במאגר הביומטרי, דרכה הוא נאבק בעד לגליזציה של קנאביס, ודרך כל אלה סולל פייגלין את דרכו החוצה מן המגזריות של "מנהיגות יהודית" – ופנימה אל המיינסטרים הישראלי, זה שמעדיף לדבוק ב"חירות", ולעזוב לעת עתה את "היהדות" ("פייגי עזוב פוליטיקה מה עם לגליזציה?"- כפי שנכתב באחת התגובות בפייסבוק בעקבות עלייתו להר הבית ב-19.2.14).

חירות היא מילה יפה. אוניברסלית כביכול. כל אחד יכול להבין ממנה מה שהוא רוצה להבין. אז כיצד מבין אותה פייגלין?

בנאום הבכורה שלו בכנסת, נגע פייגלין בסוגייה זאת ישירות כשהוא דיבר על "מסע החירות של העם היהודי", מסע שלפי פייגלין התחיל עם "אברהם אבינו ונמשך ביציאת מצרים ובכינון מלכות ישראל והמקדש למלך מלכי המלכים בהר הבית בירושלים". החירות קשורה ישירות בבית המקדש משום שבית המקדש מסמל, לפי פייגלין, את הכתרתו הבלעדית של מלך המלכים, הוא הקדוש ברוך הוא. אותו ואותו בלבד אמור ישראל לעבוד. על כן גם "חירותו" היחסית.

"מסע החירות הזה" פייגלין הסביר בהמשך נאומו, "נדם כשחָרַב המקדש- מסר החירות שלשמו נברא עם ישראל אינו יכול להמשיך ולהתבשר כאשר איננו בני חורין". החירות, אם כן, אינה אפשרית, כל עוד אין לנו את בית המקדש.

גם את זה כדאי לזכור כשאנו שומעים בלב חפץ את דבריו החירותיים על לגליזציה של קנאביס, ועל המאגר הביומטרי.

בדף הרשמי של פייגלין, משורטט לנו דיוקן מרשים. אחת הנקודות המודגשות (ובצדק), הוא מסעו של פייגלין מן האיזוטריה הפוליטית אל המרכז הישראלי. וכך זה נראה במספרים: ב-2002 מתמודד פייגלין לראשונה על ראשות הליכוד. פייגלין זוכה אז בכ-3% מן הקולות . ב-2005 מתמודד פייגלין בשנית וזוכה בכ- % 12. ב-2007, הוא כבר מגיע ל-23% מהקולות (גידול של כמעט 50%), וב-2012 הוא חוזר על הישגו המרשים, עם יותר מ-23% מהקולות. היום כידוע, פייגלין מכהן כסגן יו"ר הכנסת.

למה זה מטריד אותי? כנראה מאותה הסיבה שנתונים אלה הטרידו ומטרידים את בנימין נתניהו (על אף שממש לאחרונה זכה פייגלין דווקא לחיבוק רטורי מצד ראש הממשלה).

שהרי פייגלין איננו באמת יריב פוליטי בדרך להגשמת מטרה משותפת (גם לא של נתניהו או של הליכוד ההיסטורי). פייגלין הוא יריב שרוצה להגשים מטרה אחרת לגמרי- שאפתנית הרבה יותר. בלב המטרה הזו עומד הר הבית ובית המקדש השלישי שיוקף בירושלים העתידית, ירושלים המקדשית (על תכנונה האדריכלי שוקד בשנים האחרונות ובתמיכתו הפומבית של פייגלין, איש המחתרת היהודית לשעבר – יהודה עציון).

פייגלין הולך על קרח דק, קרח המורכב מ"יהדות" ו"חירות" – כל אחת מן המילים הללו גדושה בנארטיבים והגדרות מצדדים שונים ומשונים מאוד (קנאביס, מאגר ביומטרי, הר הבית, התנגדות למסעות למחנות ההשמדה בפולין ועוד).
ובכל זאת פייגלין ממשיך לצעוד על המצע השופע הזה בהצלחה לא מבוטלת.

אכן – לא כדאי להטיל ספק בדבר כוונותיו הרציניות ביותר להתמודד על ראשות הממשלה. לפייגלין יש סבלנות, וכמובן- יש לו אמונה. עלייתו של פייגלין מהשוליים אל המרכז צריכה להטריד את כולנו; ליכוד, עבודה, שמאל, ימין, כי פייגלין איננו אויב השמאלנים – הוא אויב מדינת היהודים וחבר של המדינה היהודית.

באתרה הישן של תנועת "מנהיגות יהודית", שבמסגרתה פועל פייגלין בתוך הליכוד, עדיין מופיעה הסיסמה הקליטה – "ממדינת היהודים למדינה יהודית". שם מקווים, ביחד עם רבבות תומכים, כי האחרונה תחליף את הראשונה.

זוהי דרכו של פייגלין – דרך "החירות והיהדות" – ובה הוא כבר צועד, כל הדרך במעלה ההר.

מאמרים נוספים בסדרה:

נצחונותיו של פייגלין

מחדל ומעשה: פייגלין בתקשורת