רונה ברנס
[מאמר שלישי בסדרה]
חה"כ משה פייגלין הוא אחד הכוכבים העולים בשמי ההסברה והפוליטיקה הישראלית. הוא דובר מוכשר ביותר, איש ויכוח פיקח מאוד, יש לו עברית יפה, ומבטא נעים לאוזן. אבל יותר מכל- לפייגלין יש מה שנקרא – כריזמה.
באתר הרשמי שלו נכתב עליו כך:
"את שעות הבוקר מקדיש משה לכתיבה ומענה למכתבים הרבים הזורמים אליו. את שעות אחר הצהריים מקדיש משה לפגישות שונות ובשעות הערב והלילה הוא נודד בכל רחבי הארץ, נפגש ומרצה בפני ציבורים מגוונים."
ביתר קורותיו הכתובים שם, באתר האישי, פייגלין מתואר כ"איש עמל", "אינטלקטואל" , וכמובן "איש משפחה"- הכל מוכרז בכותרות מודגשות יפה, המובילות את הקורא בביטחה לביסוס תמונה מלאה של "איש שורשי" , אשר אתוס ההקרבה העצמית למען המטרה – הוא לו כעמוד ענן.
אכן אין פלא כלל שאיש ציבור כפייגלין יבקש להציג מול קהלו תמונה יפה שכזו. אבל אולי דווקא כן מפליאה היא העובדה שתמונה יפה זו, לא רק שאינה מאתגרת את התקשורת לערער עליה, אלא נראה כי התקשורת אף מחזקת אותה- אם במעשה ואם במחדל.
מחדל
נתחיל במחדל: מדי חודש משתדל פייגלין לעלות להר הבית, ומקדם באינטנסיביות- לפני ואחרי העליה- את מה שהוא מכנה "מימוש הריבונות הישראלית בהר הבית". מה זה אומר בדיוק? כל מיני דברים: למשל, זה אומר לעורר דיון על פרטי הסכם השלום שבין ישראל לירדן, ובפרט על פירוש הסעיף סביב שמירת הריבונות הדתית-המוסלמית בהר הבית. פייגלין בעצם מנסה להגדיר לישראל מחדש את מה שהיא (מדינת ישראל) מבינה או בחרה להבין בביטוי "הר הבית בידינו".
בחודש מאי 2014, קיים פייגלין כנס בבניין הכנסת בירושלים בנושא הריבונות על הר הבית. באחת ההזדמנויות במהלך הכנס גילה פייגלין לקהל שנכח באולם את חיבתו המיוחדת שהוא רוחש ליהודה עציון (איש המחתרת היהודית שהורשע בקשירת קשר לפיצוץ המסגדים בהר הבית), שגם היה אחד המרצים בכנס. פייגלין העיר אז כי עציון הוא האיש היחיד הזוכה אצלו לפריבילגיות.
עציון, שעובד כבר שנים על נסיונות ארכיטקטוניים ופיצוציים לתכנון ירושלים המקדשית (בין היתר), הוא כמדומה בן-בית בלשכתו של סגן יו"ר בית הנבחרים של מדינת ישראל.
בעיני אזרחיה ותושביה הדמוקרטים וחפצי השלום של מדינת ישראל, הדברים האלו אמורים היו להיות כקוצים. במקום זה – שֶׁקֶט: פייגלין, חבריו בוני המקדש, ועליותיו התכופות להר הבית – כמעט ולא מוצאים את דרכם לאתרים המרכזיים של העיתונות הישראלית.
אפשר אמנם לטעון כי זוהי דרכה של התקשורת דווקא להגן על הציבור הישראלי- להגן עליו מפני פייגלין, פייגלין שלא רק שהוא מסכן את שלום מדינת ישראל מול שכנותיה, אלא –בעיקר – תוקף כמה מיסודות-יסודותיה של הדמוקרטיה הישראלית פנימה (שימו לב למשל להעדפת פייגלין את המילה "חירות" על דמוקרטיה – ועל כך כתבתי במקומות אח'), ומוביל למעשה תנועה אידיאולוגית חדשה, שאמורה, להחליף את הציונות- כפי שהכרנוה. לא פחות.
אז אפשר לכאורה להבין את הפחד. אולי התקשורת פשוט לא רוצה לשתף פעולה עם כל זה, היא חושבת לעצמה- אם היא לא תדווח – לא יהיה לזה כוח. זה "יישאר בשוליים" כביכול. אבל כלי התקשורת – והעיתונות בפרט – כבר מזמן אינם מחזיקים בצינור היחיד להעברת מידע. רק לא מזמן חגג פייגלין את הישג 100,000 הלייקים בעמוד הפייסבוק הפופולארי שלו, המשמש במה חשובה למסריו. אולם לא רק שם מפגין פייגלין אנרגטיות בלתי נדלית: הוא מרבה להתראיין (בנושאים שאינם נוגעים למקדש במישרין), לכתוב בבמות שונות, ולהיפגש במפגשים בלתי אמצעיים עם קהלו בהזדמנויות רבות ככל האפשר.
ואף על פי כן – בוחרת התקשורת בדרך כלל להתעלם.
גם אם לא מתייחסים ברצינות לשאיפות הפוליטיות הגרנדיוזיות של פייגלין, לא ניתן להתעלם מההון הפוליטי המחוכם שהוא הולך וצובר לו , ובעיקר לא ניתן להתעלם מחלחול דעותיו, שעד לא מזמן נתפסו כשולי-השוליים, אל לב המיינסטרים הישראלי.
אי התייחסותה של התקשורת למשה פייגלין, לדרכיו, ובעיקר להצלחותיו, עלולה להתברר כהפקרת העמדה עליה מופקדת בין היתר התקשורת – נסיון הבירור, ההבהרה, וגם – האזהרה – עבור קהל הקוראים, שבדרך כלל אין לו את הזמן לעשות זאת בשביל עצמו.
מעשה
הפחד כי דווקא חשיפה תקדם את מטרותיו של פייגלין אולי יכול להסביר בדוחק את מחדל ההתייחסות התקשורתית סביבו. אולי.
אולם כיצד אפשר להסביר את המעשה? כלומר כיצד נוכל להסביר את מה שנראה כהתערבותם האקטיבית של חלק מאנשי התקשורת לטובת הכוכב הפוליטי העולה? נמשיך אם כן במעשה, עם דוגמא מערוץ 10, בשידורי פריים-טיים של יום שישי, שם רואיין פייגלין במסגרת מגזין 'שישי' ב-27.12.2013.
אמנם, נראה כי צוות ההפקה הוציא שם את כל התותחים שהוא מכיר כל כך טוב כדי לתת לנו, מה שנקרא, "ראיון מרגש". וזה באמת ראיון מרגש. אנו פותחים במשפחה, ובסיפורי הקשיים האישיים (שאינני מזלזלת בהם חלילה) של חה"כ. אשתו הצעירה חולת פרקינסון, ובנו עבר תאונת דרכים קשה מאוד. משם אנו עוברים להתלוות לפייגלין לרכיבה- שהרי משה נוהג לרכוב באופניו באופן קבוע "רכיבה אתגרית בהרי השומרון" (כפי שהוא מנסח זאת באתרו).וכך בציוד מלא, יוצאים המראיין ופייגלין מן הבית, מלווים בכלב הנאמן דיג', שמוסיף טאץ' משובח לאידיליית הגיבורים הפייגלינית.
שוב ושוב, לאורך הראיון, מדגיש המראיין את "המהפך" של פייגלין- מכזה ש"ממריד כיכרות" לכזה ש"שר בכיכרות"- ולא סתם- אלא "ששר לדור הנרות" – אני ואתה נשנה את העולם. כאן הפסנתר והכינורות בזרימה מלאה קדימה, גודשים את הלבבות, ומעירים את הנוחרים. פייגלין- האיש והאגדה.
זהו אכן ראיון מרגש, וכולם יוצאים מרוצים.
והנה, הפלא ופלא, אף על פי שבמרכז הקיר שבחדר בו מצולם הראיון, בביתו של פייגלין, תלוי ציור זהוב וגדול של בית המקדש עצמו – המראיין אינו מזכיר אף לא פעם אחת את מקומו הקריטי של המשכן בדרכו הפוליטית והאידיאולוגית של פייגלין.
(פייגלין בראיון, צילום מסך)
למי ששכח – "כשאנו נסוגים מיסוד הזהות והייעוד שלנו – זה הגלום בהר הבית – לא נותר לנו שמץ של סיכוי להסביר לעצמנו ולעולם את זכות קיומנו ברמת אביב". כך פייגלין מסביר את הדברים באחת ההזדמנויות בדף הפייסבוק שלו למשל. זו נקודה מעניינת לא ? כדאי היה להתעכב עליה? אבל המראיין מעדיף לשאול "אם תמיד בערה בו האהבה לחבר בין שני העולמות". בוודאי שהיא תמיד בערה בו.
אהדה דומה ראינו גם בהפקה "חוצה את הקווים" , שהגיש אברי גלעד, באוקטובר 2013 בערוץ 2, שהתמקדה ב"ימין הקיצוני". אפשר היה אולי לצפות כי היא תמשוך אל פייגלין זרקור מסוג אחר לגמרי- אוהד, דביק, ופסיכולוגיסטי הרבה פחות מהמפגש עימו בערוץ 10. שהרי אל פייגלין, הגיע גלעד כביכול מלכתחילה כמתדפק בדלתי "הימין הקיצוני".
אבל למעשה, גלעד מגיע אל פייגלין כאל "הוגה", ואולי אפילו כאל חוֹזֶה:
"האיש הזה מעניין אותי." מסביר גלעד לצופים, כשברקע נזרק חץ על המפה מעבר לקו הירוק כדי לסמן את מקום מושבו של פייגלין – "הוא מנסח דברים בצורה חדשה."
הפעם, אמנם, עלה בית המקדש מיד עם תחילת הדברים. אבל כיצד הוא עלה? ומה היה לגלעד לומר על שאיפותיו של פייגלין לכינון בית המקדש השלישי בהר הבית?
"אני מפחד מהזעם המוסלמי משה […] הם מפחידים אותי".
אתם מבינים?
גלעד מבקש אצל פייגלין עצה – מה נעשה עם "הזעם" של "המוסלמים המפחידים" – הוא רוצה לדעת. ותאמינו לי- אין איש עצה טוב מפייגלין.
יותר מזה גלעד לא מקשה על פייגלין. לא כשפייגלין משווה בין חזון הרצל למקדש לחזון המקדש שלו, ולא כשהוא משווה בין נוער הגבעות לנוער הנרות.
בסוף התכנית, בשביל ההצגה (או בשביל המצפון)- אברי גלעד גם עוזר לדפוק כמה מסמרים בביתן בלתי חוקי, שזוכה לשם "מאחז", אי שם בגבעות השומרון.
אידיליה.
מבוכה
אמנם, גם במופעי אהדה אלו עדיין אין משום תמיכה גלויה ומפורשת. אבל יש בה הרבה מאוד מבוכה. שהרי פייגלין- כולנו כבר יודעים- יודע לדבר "איתנו", צופי ערוץ 10 ו-2, אנשי המיינסטרים היהודי-ישראלי. אך עוד יותר מזה, פייגלין יודע לגרום גם למדבביו המיומנים ביותר ללכת בדרך אותה הוא מכתיב.
פייגלין הוא לא דמון, לא הוזה, ולא תמהוני. הוא איש מוכשר מאוד. ועימו צריך להתמודד ברצינות, ובדחיפות. שהרי ההתמודדות עימו היא ההתמודדות על עתיד- ואמנם גם על הווה מדינת ישראל.
חשוב גם לציין ולהזכיר כאן כי פייגלין כבר מזמן אינו "קיצוני", אלא אם כן אנו מגדירים כמעט רבע מקולות מתפקדי הליכוד (בהם זכה פייגלין בבחירות האחרונות לראשות הליכוד) כ"קצה".
המחדל הדיווחי (במקרה הטוב) שבאמצעותו מתמודדת התקשורת עם פייגלין איננו יכול להיות הפתרון.
להיפך- עלינו לדבר כמה שיותר על מעשיו, ומשמעויותיהם, שהרי כאמור מטרתו של פייגלין איננה להתסיס עלינו את העולם הערבי- לא זוהי מטרתו. ולא מזה אנו צריכים לפחד. מטרתו היא הגדרה מחדש של משמעות הריבונות הישראלית, הגדרה מחדש של משמעות"הציונות", של משמעות "החזרה אל ארצנו".
אמנם, יש מעטים שהשכילו כבר מזמן לנסות ולרדת לעמקם של דברים (למשל תומר פרסיקו שאף נפגש עם פייגליין במטה 'מנהיגות יהודית' בירושלים לשיחה ארוכה ומרתקת), ושמסרבים להיכנע למעטה "החידתיות" שעוטף במידה רבה את דמותו של פייגלין בשנים האחרונות – חידתיות שרק עוזרת לו לקדם את תדמיתו. ל"חידתיות" הזו פנים רבות, ובתוכה אנו יכולים לכלול בין היתר גם את "הסתירה" כביכול שבין עקרונות "החירות" שלו וה"יהדות" שלו (שלא מאפשרת בחזון מדינתו אזרחים שאינם יהודים או "נאמנים מוכחים" למדינה היהודית), ובין אדיקותו הדתית לתמיכתו בברית הזוגיות ובזכויות לכאורה של להט"בים (ועל כך תמצאו כאן וכאן).
אחד מתפקידיה החשובים של העיתונות הוא הירידה היומיומית הזו לעומק "הדברים הגלויים"; לנסות להבינם, באמצעות שיח ושיג בלתי פוסק מול קהל הקוראים.
חוסר הרצינות התקשורתית סביב נושאים אלו מתבטא הן במחדל והן במעשה. את אלה צריכה להחליף התייחסות עניינית לדרכו הפוליטית, על כל משמעויותיה, ולא להיכנע ל"חידתיות הפייגלינית", שאינה משרתת אף אחד חוץ מאת פייגלין עצמו ואת קהלו הגדל מיום ליום.
מאמרים נוספים בסדרה:
אשפתון להמון 
אולי במקום לדבר על משה פייגלין ועל מעשיו תנסי להתייחס לעצם הטענות שלו? אולי יש מקום להבין מה החשיבות של הר הבית לאומה היהודית לדורותיה וגם לאבותייך? אולי הגיע הזמן לבדוק לאן הציונות ה"קלאסית" הולכת? יש עוד הרבה שאלות מהותיות שאפשר לברר ולבדוק לפני שבורחים ומתחבאים בהצמדות למעשים החיצוניים של אדם זה או אחר.
אהבתיאהבתי
עוד איש שמ-פ-ח-ד מהאמת… פייגלין עצמו אינו מסתיר דבר, ואם תרצה או לא תרצה הוא יהיה ראש ממשלה למורת רוחם"הדמוקרטים הציונים, היהודים, וחפצי השלום – של מדינת ישראל, " תפסיקו לחיות בסרט ותצטרפו למהפך, ותדעו שלא תצליחו להשתיק
אהבתיאהבתי
לא הבנתי את העוקץ. כל מה שכתבת פה הוא לשבחו של פייגלין…
אהבתיאהבתי
לאיילה: בהחלט איילה. את צודקת. יש מקום וחשיבות רבה להבין את משמעותו של הר הבית לאומה היהודית לדורותיה. וגם לאבותיי. אני מתכוונת לכתוב בקרוב גם בנושא זה- כדבר לעצמו, כפי שראוי לנושא. אלא שלטעמי משה פייגלין הוא איש מפתח להבנת מגמות פוליטיות וחברתיות מסויימות שמאפיינות את החברה שלנו היום בכל מה שנוגע לפירוש של "מקום הר הבית" עבור האומה היהודית. את גם צודקת כשאת אומרת שאין טעם להישען על הציונות "הקלאסית" כפי שקראת לה- ולהסתפק בכך, ובהחלט גם בזה אני מתכוונת לעסוק בעתיד- כלומר באפשרויות הבנה בנות-זמנינו של "הציונות". אני חושבת שפייגלין הוא דוגמא מעולה לאחד הזרמים החזקים ביותר של הבנת הציונות היום, גם בקרב חילונים וגם בקרב דתיים בארץ ובתפוצות. ודי היה לשמוע את הדיון שהתקיים במליאה לפני יומיים על הריבונות בהר הבית בכנסת (שאותו יזם פייגלין) כדי להתרשם מהתפנית העמוקה המתרחשת היום בחברה, שחברי הכנסת הם מייצגיה. משה פייגלין היה רק אחד הדוברים- אבל הוא בהחלט היה מן המובילים של סוללה מרשימה של חברי כנסת שבזה אחר זה הבהירו לצופה-האזרח כי היום לא מספיק לדעת את ההיסטוריה של "הר הבית" כמושג בהיסטוריה התרבותית של עם ישראל, אלא יש להבינו כמושג פוליטי עולה בחברה הישראלית. החיבור הזה שבין דת, אמונה, מורשת וסמלים לבין פוליטיקה דה-פקטו בחברה המגדירה עצמה עדיין כדמוקרטית, הוא שילוב טבעי כמו שהוא מסוכן. את צודקת שיש מקום נרחב יותר לעסוק במושגים עצמם- ואני מתכוונת להגיע גם לזה, בדרכי. תודה רבה לך.
לעקיבא : לא התכוונתי לעקוץ. התכוונתי להראות את הדברים (לפי תפיסתי).
אלחנן: שלום וברכה אלחנן. אני לא מפחדת מהאמת. ואמנם פייגלין אינו מסתיר דבר. לא טענתי שהוא מסתיר- להיפך. טענתי שהוא איש רציני שראוי להתייחסות רצינית.
תודה על התגובות,
רונה ברנס
אהבתיאהבתי
מתנצל שכתבתי בלשון זכר, לא שמתי לב מי הכותב, ואני שמח שהוא מעורר פחדים בשמאל
אהבתיאהבתי
ועוד דבר: איילה, את מוזמנת לראות את מאמרי "החירות לפי פייגלין" שדווקא עוסק בדיוק בטענות לגופן, ובאופן מפורט.
המאמר עוסק בסיסמה "יהדות =חירות", ומנסה לברר את משמעות המושג חירות, לפי פייגלין.
כל טוב,
רונה
אהבתיאהבתי
תענוג.
ללקק את השפתיים.
כמעט כל תיאור של פייגלין כאן הוא אמת! (וזו הסיבה שאנחנו רואים בו תקוה לעם שלנו)
אהבתיאהבתי
מצטרף אליך נטע, הניתוח די נכון וזוהי הסיבה שאני כל כך שמח שהוא נמצא ומתקדם בפוליטיקה.
אהבתיאהבתי
לדעתי, כמעט כל הגוונים בחברה ההישראלית מנהלים דו שיח עם שתי הזהויות שלנו. הזהות היהודית והזהות הישראלית, כל אחד בדרכו שלו. אך שתי הזהויות נשארות נפרדות ולא באמת מאוחדות.. הפירוד הזה הולך וגדל ומוצא ביטוי בשני אופנים. הביטוי האחד הוא ששתי הזהויות מתחילות להיות יריבות ומאיימות אחת על השניה (וזה מושלך גם על המחלוקות בין הציבורים בחברה) והביטוי השני הוא בחיפוש ההולך וגובר אחרי זהות חדשה. היחיד בפוליטיקה ששואף לאחד את שתי הזהויות בצורה רצינית ורלוונטית זה משה פייגלין! ברור שזה זן חדש!ולכן הרבה ערכים ומושגים מקבלים התייחסות חדשה ושונה ממה שרגילים.
אם מתבוננים בצורה חודרת ואמיצה בחברה ההישראלית אפשר לראות שכל הגוונים מחפשים את הסינטזה הזאת כל אחד בדרכו שלו.. בגלל זה פייגלין הולך ומעורר עניין יותר נרחב ביותר ויותר ציבורים.
החיבור הזה הוא לא פשוט ופייגלין, שכבר כמעט 20 שנה מתעסק בו, די מתקדם ומצליח לגבש דעות במגוון רחב מאוד של תחומים. התקשורת, שעומדת במגע אינטנסיבי עם הדעות השונות בחברה, מטיבה לחוש את הפער ההולך וגדל בין הדרישה למשהו חדש ומאוחד לבין הדעות שלא מספקות זאת. ולכן נמצאת בחזית ההשתעממות מהפוליטיקה הישנה, ולא פלא שמוצאת התעניינות רחבה בפייגלין. (שאינו רק אינטלקטואל שדבריו נשארים באויר אלא פוליטיקאי השואף באמת לשנות ולקדם בלי פחד ועצלנות עם יושרה וכנות)
לעניות דעתי יש שתי אפשריות להתנגד לפייגלין. או לאמר שעצם השאיפה לחבר היא לא נכונה וצריך להסביר למה. או שצורת הסינטזה לא נכונה, אך מי שאומר זאת צריך להיות דוגמא לסינטזה אחרת ולא לעמוד מהצד ולהתבכיין.
אך בעיקר נראה שצריך לחזק את פייגלין שהוא התקווה האמתית לחברה הישראלית המחפשת את זהותה המתחדשת!
חשוב להתבונן בכך שהר הבית הוא כנראה הנקודה המרכזית ביותר לזהות החדשה הזאת משום שהוא נקודת חיבור של ממש בין כל הזהויות. קודם כל הוא מקום פיזי ע"פ הגלובוס ומצד שני כל ההתייחסות אליו היא כאל מקום שכולו רוחני-סמלי. הוא מקום שאפשר לראות אותו כדתי אבל גם כלאומי ולא פחות הוא סמל לאוניברסליות ושלום עולמי. אך מאתגר את כולם, הדתיים מתקשים לעכל אותו והלואמיים מבינים שאי אפשר להתייחס אליו רק כ'טריטוריה' והאוניברסליים נתקלים בהתנגדות עולמית שלא מאפשרת חופש פולחן לכולם. הוא עבר מפואר, עתיד מיוחל והווה מאוד מסובך. הוא הדבר הכי אנרכוניסטי והדבר שהכי ממשי שהולך וקם לו לתחייה. ועוד ועוד דברים…
מי שרוצה לעשות סינטזה בין הזהות היהודית שלו לזהות הישראלית שלו חייב להיפגש עם הר הבית!
רונה, האמת שאני לא מכיר אותך ועדין לא הספקתי לקרוא עוד מאמרים אבל נראה שאת די רצינית בהתייחסות שלך ואני שואל את עצמי למה אין בו גם פידבק חיובי כלפי האדם.. לצערי זה נראה שסימנת מטרה לשים את פייגלין במקום חשוך ומסוכן וחבל (גם אם המאמר מכוון להתנהלות הבעייתית של התקשורת, נוצר גם רושם לגבי פייגלין). גם אם לא מסכימים עם דעותיו לא נראה שיש חולק בחוסר של אנשים כמותו בפוליטיקה והתנהלות המועררת כבוד.
בכל אופן אציין שהתייחסותך רצינית ולא שטחית ונראה שהיטבת להכיר ולעקוב אחרי דעותיו של משה ולא הלכת אחרי 'כותרות'.
אהבתיאהבתי
שלום רונה,
שמח לגלות עוד ועוד אנשים מהשמאל שמתחילים להבין שפייגלין הוא מחוץ למשחק של ימין/שמאל דתיים/חילונים ומדובר במשהו אחר לגמרי כפי שגילו אברום בורג, אברי גלעד ואפילו אורי אבנרי שאמר שפייגלין הרציני היחיד בכנסת. אולם לאחר קריאת הביקורת שלך די מאכזב לגלות שכל ההתנגדות שלך נובעת מהיות פייגלין איום על הציונות הישנה והטובה. "היזהרו ימנים ושמאלנים – פייגלין ישנה את כללי המשחק לתמיד" את מזהירה. ובכן, אם מימוש הציונות היה כך כך מוצלח, איום כזה לא היה קם מלכתחילה. וגם – האם איום על הציונות שרבים מודים שהגיעה לדד-אנד, הוא דבר רע בהכרח? האם הציונות הישנה והטובה הביאה אותנו לחוף מבטחים כפי שהיא עצמה הגדירה את ייעודה (עם ככל העמים)? אולי במקום לבכות על אבדן הציונות הקלאסית שאכן תבוא עם עליית פייגלין לשלטון, תתחילי לנסות להבין לאן פייגלין חותר בחזונו היהודי החדש-ישן ואיך את בתור חילונית יהודייה יכולה לגלות זהות יהודית אמיתית בתוך העולם החדש הזה, ולמה אני מתכוון? יש לחילונים ולמנטליות החילונית מקום רב בחזון של פייגלין, ועובדה שהוא אומר זאת בעצמן – לדוגמא בסרטון הבא של ההרצאה על סחר באיברים בסין שהוא נתן באוניברסיטת תל אביב http://www.youtube.com/watch?v=bW4AeGMEjzA
הוא אומר בפירוש שבתיקון עולם – החילונים הם יותר 'יהודים' מהדתיים, כי הדתיים לרוב דואגים לסביבה הקרובה שלהם ותו לא, לעומת החילונים שהם יותר אוניברסליים. ועוד דוגמא מהצד השני – הממסד הדתי-חרדי לא יראה בעין יפה את הקמת בית המקדש שישנה לחלוטין את כל הדת והתרבות היהודית מכף רגל ועד ראש. (פקיד אוהב סטטוס קוו, קל וחומר פקיד דת). איך תיראה הדת היהודית והתרבות היהודית עם בית מקדש? שונה מאוד מהיום. לדעתי החילונים יהיו הראשונים לאמץ את תרבות המקדש (שדומה יותר להודו והמזרח) מאשר הדתיים שדי התקבעו בתרבות בית המדרש הלמדני והפחות חוויתי. ניתן לכתוב עוד הרבה על הנושא, אבל לעת עתה נראה שהמסר יובן.
the root of fear is not knowing.
הגיע הזמן להבין.
אביב
אהבתיאהבתי
הבלוג הזה הרים את הכפפה והחליט לעסוק בפוליטיקאי המהותי ביותר בכנסת; משה פייגלין. הוא כבר מזמן זרם עיקרי חשוב בליכוד, ולא רק בו. במהות פייגלין מתייחס לציונות כתנועה שהגשימה את חזונה להקמת מדינת מקלט ליהודי העולם. הוא מציע במקום הבלבול שקיים היום לאחר השגת המשימה, להמשיך הלאה ל-'מדינה יהודית'. בעבר המשבצת הזאת הייתה מיוצגת על ידי מפלגות ימין קטנות שהודרו מהקואליציה. אם הדובר שלהם היה כריזמטי הוא היה בודד בכנסת. לפעמים אנשים במיקום הזה נרצחו כמו הרב כהנא, או רחבעם זאבי. היה נוח לשמאל להדירם ולהפקירם. אלא שמשה פייגלין בעל סיכויים גבוהים להיות ראש ממשלה, ומתעקש לעשות זאת בדרך המלך על מרכבת הליכוד. אי אפשר להדירו, אז התקשורת השמאלנית משתוקקת להתעלם ממנו, שזו הוצאה להורג תקשורתית. פייגלין עוסק בתחומים שמעניינים את כולם כמו אפליית גברים בעת גירושין, או קנביס רפואי. התקשורת נאלצת להתייחס אליו בגלל התעניינות הציבור כולו. מסתבר שהחילוניים פתוחים בהרבה מהחרדים לעניין הר הבית, ואינם מצליחים להבין את הוויתור על הריבונות בו. דווקא החרדים שבויים בבכי תחנונים על אבני הכותל. זה לא מקרה שאלוהים הגשים את שיבת ציון, ההתיישבות, והכיבוש, בעיקר על ידי 'חילוניים'. משה פייגלין פיצח את הקוד הלאומי, והשמאל לראשונה ניגף מול מנהיג ימין אמתי שמתכוון להיות ראש ממשלה, ולא רק לזכות בבחירות.
אהבתיאהבתי
רונה, תודה על הניתוח – הוא מאיר עיניים ומחשיך עוד מעט את התקווה שעוד אפשר לעצור את האסון המתגלגל. לפי מה שלמדתי בתיכון (הממלכתי), העם היהודי לא שב לארצו כדי להקים את בית המקדש, אלא כדי לחיות חיים יצרניים, עמלניים, בטוחים, אוטונומיים כאן בארץ, שנבחרה על פני מדינות אחרות – אוגנדה למשל – משום שהרצל סבר שהיא תהווה מקור משיכה, קונצנזואלי לכמה שיותר יהודים. לפייגלין יש חלומות – יופי – התמונה של אנשים שעולים לרגל למקדש מפואר ומקריבים בעל חיים עקוד לאלוהים ומשלמים מעשר לכוהנים עושה לו את זה. מהו המחיר של הגשמת החלום? האם אנו נוהגים כסוכני ביטוח אחראיים ומחשבים את הנזק האקטוארי הצפוי מהגשמת חלומו? עד עכשיו שילמנו מחיר שרובנו הסכמנו לשלם תמורת ההחזקה בשטחים – הגבלנו את זכויותיו של עם אחר (את זה אנחנו מדחיקים בהצלחה), שלחנו את חיילינו לאבט"שים שהותירו בהם צלקות (הצלקות נראו לנו זניחות, הן לא הוציאו אותנו לרחובות) כמה מאות ישראלים נהרגו בכל אינתיפאדה (מאות עוד אפשר לסבול, מה יהיה אם ייהרגו אלפים?). האם יהיה קו פרשת המים שכשנגיע אליו נבין שזהו, עד כאן? האמנם יסכימו פייגלין ובעיקר מאה אלף חבריו בפייסבוק לוותר על אופני ההרים ועל הכלב ועל שאר מאפייני חייהם הבורגניים (דירה מרווחת או בית צמוד קרקע מהעבר הזול של הקו הירוק, למשל!) בתמורה להשלכות הקטסטרופליות של הגשמת חלומו הרטוב של פייגלין? הנאורות והמהפכה התעשייתית התקיימו בעולם במקביל וביניהן היו יחסים הדדיים, לפעמים של הליכה יד ביד, לפעמים של איבה. כרגע אנחנו חיים בתקופה של פונדמנטליזם מאובזר – לפייגלין יש אופני הרים ואייפון ואייפד ופייסבוק. האיבזור אינו מעיד על נאורות, הוא מכסה על העיוורון, על הפשיזם, על העדר בוחן המציאות.
רונה, תודה שעזרת לבחון את המציאות. הלוואי שיימצאו לנו הכוחות להציל את המדינה ואת חיינו מנביאי שקר.
אהבתיאהבתי