בתיה גלילי

לא צריך היה להתקרב אל עצרת ההמונים החרדית כדי להתרשם מן הזעקות ומן הנהי שנשמעו בכניסה לירושלים על פני כמה שעות טובות ביום ראשון, ה- 2.3.14, ב אדר התשע"ד.  ההולכים בגבעת רם למשל, הרגישו כרדופי קולות לאורך היום כולו. הדי קולות נישאים מרמקולים אדירים שהפיצו את קולות התחנונים והאבלוּת הקיפו את תושבי ירושלים, והציפו את השמיים.  המילים עצמן  לא היו מובנות, שהרי המרחק היה רב, והרמקולים משבשים את ההברות. אבל לא היה בכך צורך. כולנו ידענו על מה הבכיה הזאת. לקולות המוחים בתחינות נוספה תפאורה נפלאה, שנראה שנועדה בדיוק לכבוד המעמד. שהרי באותו הבוקר קמנו כולנו בארץ לבוקר ערפילי במיוחד, אביך ומעיק,  שעל לב המביט מסביבו עלולות בהחלט לעלות מחשבות של קץ.  שבילי העיר כוסו בדוק אפור וסמיך, ומתוך הדוק עלו הקולות.

(קמפוס גבעת רם בירושלים, ביום העצרת. כל הצילומים: רונה ברנס)

אני עצמי  נשארתי בספריה  מרביתו של היום,  משתדלת לקרוא כמה מאמרים לפני בוא הערב, שאז רציתי לעבור דרך ההפגנה, או דרך סוֹפהּ, ולראות מה שאפשר לראות, מתוך סקרנות. ליותר מזה לא היה לי פנאי לצערי.

וכך היה.

אמנם, חששתי מעט  להיכנס אל תוך אזור הציבור הרב הזה,  בהיותי אישה, ובהיותם ציבור המדיר נשים ממרחבים של כינוסי גברים. והרי לפי התמונות היה זה מרחב המכונס בגברים רבים מאוד, ובכל זאת יצאתי לדרך, אני ואופניי עימי.

השעה הייתה קרובה לשש בערב, והעצרת למעשה כבר נגמרה. קבוצות קבוצות התגלגלו להן מטה,  אבות וילדים, חבורות צעירים, במכונית, או ברגל.  אבל לא הכל פג. אכן, כפי שדיווחו גם אחרים,  בשדרות הרצל אפשר היה לראות בשלב זה, שלב של אחרי העצרת כאמור, חבורות גדולות של גברים רוקדים, שהתפרקו ונוספו להן אחרות. בין החבורות,  המשיכו ההולכים, כולם לבושים  שחור ולבן, בבגדים שכמותם לא בקלות תכירם ארץ ישראל הטובה, לכיוון ביתם, או רכבם שיוביל אותם אל יעדם. הכיכרות החלו להתרוקן מאדם,  ועתה נותרו רק חבורות נערים שניצלו את ההזדמנות לחטוף איזו סיגריה מאיזה מקום, ולחלוק בה כל השלושה. קבוצה אחרת של נערים דתיים צעירים עם כיפות סרוגות החלו מקניטים קבוצת נערים חרדים שעמדה על פסי הרכבת הקלה,  ובהמשך עמד רכב של זק"א,  לא ברור לשם איזו מטרה, וסביבו התאגדו חסידים מחסידויות שונות ולבושים שונים, וכמה עובדי ביטחון עם אפודות זוהרות. הרחובות היו עמוסים בפלאיירים, ובעלונים, שלאיש כבר אין בהם צורך. מחר יאספו כבר עובדי העירייה את הכל אל מיכלי האשפה.

מעט הלאה משם,  בכיוון צומת בנייני האומה,  עדיין הלכו נערים אחרים עם שלטים והצטלמו למצלמתו של צלם חובב עם מכשיר טלפון,  שלא הצליח לתפוס את תנועת ההמונים הגוועת לעת ערב.

כלל לא ציפיתי להיתפס לשיחה כאן , וודאי שלא לשיחה ממושכת. התכוונתי לעבור, לעצור, לראות, להקשיב ולהמשיך הלאה.  אלא שליד אחת מקבוצות הרוקדים,  שאלה אותי אחת מהנשים שעמדו מסביב וצפו בגברים שמתעגלים במעגלים – מי אני ומה אני עושה פה. החזקתי מצלמה בידי (מצלמה ישנה שלא יודעת לתת תמונות טובות) והנוכחות שלי שם, עם בגדיי החילוניים, ואופניי, ומצלמתי הבלתי מרשימה – כל אלה כנראה משכו את סקרנותה. סיפרתי לה שאני עיתונאית עצמאית,  והיא שמחה על ההזדמנות לשאול אותי מה דעתי על כל זה.

האישה חבשה כיסוי ראש מבד דק, וכולה הייתה לבושה כדרכן של נשים דתיות שחילוניים היו מזהים אולי כ"דתיות-לאומיות",  או כלבוש המזוהה עם "הציונות הדתית" או משהו מעין זה. במענה לשאלתה השבתי לה שאני מתנגדת לאופן קידום גיוס החרדים, אף על פי שאני לא מתנגדת לגיוס החרדים עצמם.  אמרתי לה שבקרוב הם יהיו רוב, ואני אהיה מיעוט,  ואמרתי לה שאני מודאגת.  היא אמרה לי שאי אפשר לצפות מהם להתגייס לצבא כפי שהוא היום, שבו "מכריחים חיילים לשמוע שירת נשים",  ושבו חיילים "מסכנים את נפשם להגן על בנות שנשלחות לפעולות והן לא יכולות לרוץ כמו הבנים". "הפמיניזם הביא אותנו למצבי אבסורד", היא אמרה לי. היא המשיכה והסבירה לי שיש פה פגיעה באורח החיים היהודי.  מה זה אורח החיים היהודי?  עבור הגברת הזאת,  שלאחרונה עברה לגור בשכונת בית וגן בירושלים, זה אומר "שולחן ערוך"-  זה אומר – "ההלכה הסדורה",  "שהיא אחת".

"לו היה זה צבא השם הם היו הראשונים להתגייס", היא אמרה לי.  ניסיתי להבין מה זה "צבא השם".  צבא השם, לפי אותה גברת זה צבא שבו יישבו גדולי תורה ו"ייתנו דעת תורה" על כל דבר ודבר.  כמובן יהיו גם גנרלים , לפי דבריה, "כמו בימי דוד המלך". אלה יסבירו לחכמים את המצב, והחכמים יפסקו את פסוקם.  כך יתנהל צבא השם. כך יינתן לנו כל טוב העולם.

זו הייתה שיחה מעניינת מאוד, שהתנהלה על מי מנוחות כולה, ולכל אורכה, אף על פי שלא תמיד היה נעים.  אני , מצידי לפחות, השתדלתי שלא לפגוע בכבודה, מה גם שהיא הייתה מבוגרת ממני, ונתנה לי את ההזדמנות לדבר עימה בגבולות עולמה שלה.

אלא שהגברת, כמדומני, נזהרה קצת פחות בכבודי, למשל בכנותה אותי (ואת שכמותי) "תינוק שבוי" –  מונח שהיא חזרה עליו כמה פעמים כדי לתאר את המצב התרבותי שבו אני חיה.  כשדיברנו על מערכות התרבות השונות האלה היא כינתה את "הבימה", בית האופרה בתל אביב, מוזיאון תל אביב ועוד- תרבות של גויים.  בשביל זה לא צריך יהודים. היא אמרה. ואני הסכמתי עימה, במידה מסויימת, אלא שהוספתי את סייג העברית-  שהרי הכל כאן דובר עברית, דבר שהוא בהחלט סממן יהודי לכאורה.

"מה זה עברית?" היא הטיחה בפניי בזלזול, מעווה את פניה בגועל- "העברית של היום?". ואז היא סיפרה לי על איזו "דוקטורנטית" שהיא הכירה, שמחקרה התבסס על אותה עברית מדוברת נוראית, של היום: "מה היא עשתה, באה לבית הספר, רשמה כמה דברים, כמה קשקושים, וזה הדוקטורט." זה כל מה שהעברית "של היום" דורשת, שלא כמו העברית של פעם כמובן, שדרשה לימוד "רציני"  מתוך "הספרים".

זה גם הוביל אותנו לנושאנו הבא, כשניסיתי, בהיסוס מה, להשוות את חשיבות לימודי התורה- כפי שהם נתפסים בעולמה, לחשיבות הלימודים הכלליים באוניברסיטה- כפי שהם נתפסים בעולמי.  זכיתי לקיתונות של בוז. לא הפרופסרים של היום כאלה של פעם, היא הסבירה לי בהסברת פנים של מנצחת- פעם  היה דוד ילין, גוטשטיין,  פעם היו גדולים באמת. היום מה נשאר לנו?

(ברחוב יפו, ירושלים)

**

מאחר ש- ישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא, זכיתי  לאיזו עדנה. יש לי בכל זאת מעין חופש תנועה שמאפשר לי לשוחח עם כמה מבני הקבוצה. נולדתי לאם-יהודייה,   ולכן יש לי הפריבילגיה להיות לגברת הזו, כפי שהיא רואה זאת, "אחות".  ולכן אני  זוכה לכך שהיא טורחת ומדברת עימי, מנסה לפרוש בפניי את תפיסת עולמה, בשיחת רחוב קצרה.

לו הייתי גבר, אולי הייתי יכולה לפנות גם אל נשים וגם אל גברים. לו הייתי ערבי, לא הייתי מקבל התייחסות רצינית. לו הייתי ערבייה – – אולי עוד פחות. אינני יודעת.  אני כן יודעת שנושא יהדותי, כאיזה סימן לפוטנציאל גדול הטמון בי – עלה שוב ושוב. ואמנם, היא רצתה להזכיר לי בכל מאודה שאני יהודייה. וכשאמרתי לה שאני יודעת טוב מאוד שאני יהודייה, ושאני שמחה וגאה על כך,  היא שמחה מאוד לשמוע.

אלא שכשהיא אומרת יהודייה  היא מתכוונת לדבר אחד, מאוד מסויים-  אישה שהולכת לפי מצוות ההלכה. כן זה עד כדי כך פשוט.  אני מניחה שאחר כך יש יהודי טוב, ויהודי רע, יהודי נחמד, ויהודי רשע, חמוד, יפיוף, חכמה וצדיקה. אבל יהודי זה יהודי. ויהודיה זה יהודיה.

עבורי, היהדות היא תפיסת עולם, היא תרבות. היא אמנם גם ייחוס של קבוצה גנטית מסויימת- כלומר אתנית, בהחלט. אבל היהדות, עבורי, ועבור שכמותי, בהחלט לא מיוסדת על הגושפנקה האלוהית שמחייבת אותי בדיני "ההלכה". היא מבוססת על ההיסטוריה. כלומר- היא מבוססת על נסיבות היסטוריות שהובילו לגיבושן של קבוצות האנשים המכונות "יהודים", שעל אחת מהן אני נמנית, ועל תרבותה גדלתי, ובתוכה אני מעמיקה.  חברתי לשיחה חושבת שזה לא מספיק חזק, היא חושבת שדרְכִּי מובילה לשמד, אבל יותר מכל כמובן- היא חושבת שדרכי אינה דרך יהודית, ושאני עצמי- תינוק שבוי כאמור, ותינוקות שבויים זקוקים להצלה.

עמדנו ודיברנו, נאנחנו, נגענו זו בזרועה של זו תוך כדי דיבור- כשדיברנו על דברים שקשה לנו להסבירם במילים. הבענו עמדותינו בחיוכים, כשלידינו חלפו והלכו עוד ועוד גברים חרדים, בדרכם חזרה לבתיהם.

היה כבר חשוך.

אל מול רבבות האנשים שהתקהלו ברחוב, התבטלו עבור אישה זו- כפי שהיא עצמה העידה –  כל סימנים מבדילים בין ליטאים וחסידים, בין חסידות גור, ו"תולדות אהרון", ולבסוף- בין בוגרי מרכז הרב (שעליהם, ובין תלמידי הרב קוק, נמנה גם בעלה של חברתי לשיחה), לבין הקהל העצום הזה.  הפער היום,  כפי שהיא רואה זאת הוא בין "היהודים" (שבת שיחי הייתה נציגתם בשיחתינו) לבין "התינוקות השבויים" (אותם ייצגתי אני),  שיש לעזור להם ולהחזירם משביים, אל הטוב היהודי, היידישקייט האהוב והנושן.

(פלאיירים מהעצרת)