[מיומנו של סטודנט ירושלמי]

נרשם ע"י סנדריל יעקובי

דרכו הרגילה של הסטודנט הממוצע היא דרך-האוטובוסים ודרך-הרכבות.  כלומר- התחבורה הציבורית, באמצעותה הוא מתנייד יותר מכל.

מתוך הכרה זו במאפיינים הייחודיים הללו של דרכי הסטודנט והסטודנטית, תוקן לפני כשלוש שנים תיקון חדש, לפיו הוחלט כי סטודנטים וסטודנטיות בישראל יזכו להנחה מיוחדת שתאפשר להם לנוע במחיר מופחת. ההקלה על הכיס היא משמעותית. סטודנט שמוכיח את דבר היותו סטודנט, לפי כל הכללים הבירוקרטיים, יזכה להנחה של 33%. ואילו סטודנט שלא רק שהוכיח עצמו כסטודנט, אלא אף תרם לקופת אגד או דן, וקנה מידי החברה מה שמכונה "חופשי סטודנט"- היינו כרטיס שמאפשר נסיעה חופשית בתחומים מוגדרים (למשל במרחבבי העיר חיפה/ירושלים/תל אביב וכו') למשך שנה שלמה (במחיר הקרוב ל-1400 ש"ח), זכאי להנחה של 50% על כל כרטיס נוסף שהוא יקנה מחוץ לתחומים המוגדרים הללו, שבהם מוקנית לו או לה, כאמור, נסיעה חופשית.

טוב ויפה.

עתה, יודעת כל סטודנטית ירושלמית שכדי לקבל את אותה הכרה בהיותך סטודנטית, עלייך להגיע תחילה לאחת מעמדות אגד, מצויידת במיני מסמכים ( אישור מודפס מהאוניברסיטה, תעודת זהות, וכרטיס סטודנטית( , להציגם לנציג החברה, ולעדכן את הכרטיס במעמד הנכסף- מעמד סטודנט.

אלא שבין ההגעה לעמדה- ובין עדכון הכרטיס, משתרך לו תור ארוך ארוך.

בשנה הראשונה, עם כניסתה לתוקף של הפרוצדורה החדשה, היה התור בלתי נסבל.

 שלושה ימים עמדנו בתור. בכל יום היינו מגיעים, לוקחים מספר, מחכים, מתייאשים ועוזבים, עד שבסופו של דבר, ולאחר שהעיתונות פרסמה כמה תמונות בלתי מחמיאות, הוספו פקידים, ועדכון הכרטיס התאפשר סוף סוף.

בשנה השנייה הוספו עמדות- והתורים שהיו אמנם ארוכים מאוד, היו נסבלים יותר. ולא נדרש מאיתנו עוד לשחת יותר משעתיים מיומינו כדי לקבל את עדכון המעמד הנכסף.

[כשהייתי סטודנט באחת ממדינות אירופה המרכזית, רציתי גם שם לעדכן את מעמדי, שהרי גם שם נהוגה שיטת ההנחות המוקנות לסטודנטים. מפאת כבוד ישראל, לא אספר עד כמה מרווח היה החדר, ועד כמה קצר היה התור, ועד כמה יעילים היו הפקידים. את הדברים הללו אני מזכיר כאן רק כדי להציע כי אפשר אמנם גם אחרת, ודרכה האימתנית של הביירוקרטיה הישראלית, אינה הדרך היחידה.]

בשנה השלישית לתקנת ההנחות הסטודנטיאליות, ולמעשה –מספר ימים מועט לפני שאני כותב פה את הדברים האלה- שוב הגעתי לעמדת עדכון המעמד בתחנה המרכזית בירושלים, ושוב עמדתי בתור. ביום הראשון בו הגעתי, שוב התברר לי להוותי כי מקומי בתור רחוק יותר ממאה וחמישים מספרים ממקום התור כרגע. שהרי התור מסודר כביכול לפי מספרים, הניתנים, כרגיל במקרים כאלה, בידי גלגלת המיועדת לכך. כל איש המגיע- לוקח מספר ומחכה. החלטתי, לחזור בינתיים לשולחן לימודיי, ולחזור בהזדמנות אחרת. את המספר השארתי שם, לשימוש של מי שיבוא אחריי.

כמה ימים לאחר מכן הגעתי שוב, ובשעה מוקדמת.

כמובן- לא ניתן לדבר על שעה מוקדמת באמת, שהרי העמדה נפתחת רק בשעה 10:00 בבוקר. הגעתי אם כן בסמוך לעשר בבוקר, ונטלתי מספר ביד. המספר שעל צג המספרים עמד על 450 , ואני קיבלתי פתק ועליו הודפס 522. שבעים ושניים מספרים, כך נראה,  עמדו ביני לבין הדלת, שעמדה פתוחה בעצלתיים. סביבה אנשים ונשים סרוחים על כיסאותיהם, מבוגרים וצעירים, מחכים לתורם. התיישבתי גם אני ביניהם, מקלל את עצמי ששוב לא הבאתי איתי את המחשב, מוציא מתוך התיק חוברת נשיונל- ג'אוגראפיק ישנה שמצאתי זרוקה באחד הימים בכניסה לספריה העירונית.

התור התנהל באיטיות מורטת עצבים.

אנשים הלכו ובאו, לוקחים מספר, מתייאשים, הולכים ושבים, שוב הולכים, שבים או לא שבים.

הלכתי גם אני לאכול איזה בורקס. ביקשתי שם גם כוס מים מהברז מהבחורה שעמדה בדלפק וקיבלתי אותם בכוס נייר עם לוגו בית הקפה, ועם כל אלה חזרתי לאט למעלה אל אזור ההמתנה המאולתר.

כבר שלוש שנים שהוא מאולתר, ניצב באמצע המסדרון המוביל אל השירותים שנמצאים בקצה התחנה, בצפיפות חופפת לרציף ההמתנה לקו 400, שיוצא בתדירות גבוהה ביותר, ומושך אליו המוני אנשים הנאלצים עתה להידחק בינינו, הממתינים הזמניים, שמחכים לעדכן מעמדינו בכרטיס הפלסטיק הירוק שבארנק.

* * * * * *

אחרי כשעתיים, הופיע פתאום סדרן, והציב עצמו כאסקופה בחולצתו כחולה, בעניבה מפוספסת פסים צהובים, ובכובע מצחייה שלא היה מותאם ליתר חליפת מדיו.

מדוע בעצם הוא הופיע? מה היה תפקידו? זאת גם אני מתקשה להסביר.

מה שבטוח זה שמייד עם תחילת עמידתו שם החלו מופיעים כל קהל מתלונני ישראל.

תחילה, הוא הדף אותם מעליהם, באמצעות הטכניקה הידועה של התעלמות.

אז גם התגלה תפקידו של האיש שנשלח אלינו כנראה בהוראת משרדי ההנהלה, וכמה דקות לאחר הגעתו, תוך שהוא מציץ מדי פעם פנימה וחוצה מתוך המשרדים המוארים, הוא החל לקרוא בקולו את המספרים המתחלפים.  כן-  ממש את אותם המספרים המתחלפים מעליו מעל הצג השחור.

בעת הגיעו אל עמדתו שבאסקופה, עמד המספר על 481, ועתה, לאחר שכנראה הוברר לו עצמו  מהות תפקידו,  החל הסדרן מזיז ראשו ימין ושמאל,  קורא במספרים, לפי הסדר:

 482, 482, 482. תחילה  ניסה כנראה את מזלו.

מישהו התרומם.

הסדרן יצא שוב, 483. 484 . 485.

מה קרה למכונה? אולי תרצו לשאול.

כלום לא קרה. הוא המשיך לקרוא את המספרים, והיא המשיכה לפעול. המסך הראה את המספרים המתחלפים במהירות מתחלפת. שהרי אנשים כנראה לקחו מספר, ועזבו לאחר שנואשו מזמן ההמתנה הארוך, כפי שעשיתי גם אני לפני מספר ימים. לבסוף, נמצא מי שבידו המספר הנכון. הסדרן שמח על המציאה, ונתן ללקוח המאושר טפיחה על השכם והכניסו בכבוד רב פנימה, אל הפרוזדור המואר באורות הפלורוסנט.

אחריו, הוכנסו עוד כמה אנשים, לפי סדר המספרים העולים, שהתחלפו בקולו של הסדרן, ממש כשם שהתחלפו על המסך שמעליו, מלווה בצליל פעמוני דיגיטלי.

ועוד זמן חלף. כמה זמן – איני יודע. אנשים מיואשים מאבדים עניין בזמן. בכל אופן , בעוד הזמן עובר, ובפנים מתנהלים הפקידים כפי שפקידים מתנהלים, הלך ונוצר סביב הסדרן מעגל מתלוננים.

כבר שלוש שעות ישבתי שם. עימי היו עוד רבים שהשכימו ובאו לכלות את זמנם בחברותא בדברים בטלים, בתוך תנאי המיזוג של אגד.

הסדרן היה במקרה סדרן ערבי. היה לו מבטא יפה, והוא לא הפסיק לחייך.

אחרי שהוא שמע את התלונות של כמה מראשי הדברים שהתאגדו מכל צדדיו, הוא ניפנף בידיים, ובקול בוטח הודיע כי מבוגרים ייכנסו עכשיו בלי מספר. קול תלונה עלה בקהל זוחל מהפינות,  שאולי נמזג בו עתה, מלבד ייאוש, גם איזה רעב, ואין כמו רעב כדי להמריץ את הקול.

אני בן 75, אמר אחד.

הסדרן חייך אליו ברוחב לב.  האיש נראה צעיר בהרבה מטענתו. האיש שולף תעודת זהות. הסדרן מסרב להסתכל, ומקבל את טענתו. אין בעיה אדון, הוא אומר לו באותו הטון המורגל בפי אנשים העושים עיקר מכְבוד המבוגרים.

ואמנם- מחווה יפה, אפשר לומר ראויה. אני עצמי התבלבלתי נוכח המעשה. לא ידעתי מה לומר. היו הרבה זקנים בקהל. הייתה אישה אחת שבאה לפניי, ועדיין לא נכנסה. היא ישבה עם ההליכון שלה,  ותעודת הזהות הכחולה ביד, מביטה בקיבעון של ציפייה דרוכה על המסך. קודם ניסיתי  גם לקשור עימה איזו שיחה, בהצלחה חלקית. שמחתי שהיא תיכנס כבר כמובן. אבל מיד ראיתי חצי מן הקהל עומד על רגליו, ומתקרב, מי בצעדים בוטחים, ומי בצעדים מהססים אל הסדרן הנדיב.

אני בן שמונים.

אני בת שישים ותשע – זה מבוגר מספיק?

אני נכה צה"ל,

אני יש לי תעודת עיוור.

עם ישראל חי. הסדרן לא ידע למה הוא נכנס. אבל הוא לא גימגם לרגע. כן אדון , כן גברת. וכשהתחילו התלונות (מה יהיה- בקצב הזה נעמוד פה עד הערב! ), לא התבלבל הסדרן והרגיע אותנו עם שתי ידיים גדולות וטובות- הכל בסדר, הוא אמר. המספרים ממשיכים לעבוד, ומיד הרים קולו  והכריז- 490 . אחד הזקנים שסביבו קפץ מאושר, ובידו הפתק שהורה על המספר, המספר הנכון! הנה- אתם רואים? זהר הסדרן מגאווה, הכל בסדר.

המספרים המשיכו להתגלגל בקולו- ובאיחור מה גם על המסך שמעליו, ובין לבין, הוכנסו כמה מאנשי המעגל הקרוב. זקנים, ונכים.

שיישבו כאן בכיסאות! זעמו כמה מבעלי המספרים שאינם זקנים ונכים ועיוורים, איש לא מכריח אותם לעמוד .

אכן- אף על פי שמקום ההמתנה היה מאולתר, כאמור,- היו מקומות ישיבה בשפע יחסי, לפחות במספר שהיה מספיק לאותם  המתלוננים הראשיים שקיבלו תקווה, עם בואו של הסדרן אוהב הזקנים, לעקיפה לגיטימית בתור. אבל האנשים לא פסקו ממעגלם, והסדרן לא פסק מהכניסם. העיכוב היה משמעותי. בחצי שעה, התקדמו המספרים- שלפיהם אמור היה להתקדם התור –  מ-490 ל-494. האנשים החלו מזיעים, משתעלים בקול חזק. נשים אדיבות החלו להציע "משובים" לסדרן, שלא הפסיק לחייך, תוך כדי שהוא חוסם בגופו את הדלת שמתווה את הגבול שבין תאורת הפלורוסנט לאור האפור שהקיף אותנו כאן בחוץ.

חיכינו.

בשעה 13:40, כעשרים דקות לפני תום שעות הפתיחה הרשמיות של העמדה הגיע תורי. הוכנסתי אל חדר, ובו שתי פקידות , שישבו האחת מאחורי השנייה, בטור, שולחן אחרי שולחן, כמו תלמידות בבית ספר. האחת מבוגרת, עם פס כסוף וכמעט-אלגנטי בשיער, והשנייה צעירה , בלי שום פרט שיכול להתקרב לתחומי האלגנטיות. היא, הצעירה, הייתה בערך בגיל שלי. הוזמנתי לשבת מול המבוגרת.

הצעירה הייתה עסוקה עם גברת אחרת, אותה הכרתי ממעגל הנכים והזקנים, שהייתה חבושה בכובע ברט, ודיברה במבטא שלא הצלחתי לזהות.

נתתי בחופזה, ובלי לחכות להוראות, את כל המסמכים; האישור, תעודת הזהות, כרטיס הסטודנט.  נתתי את כרטיס הפלסטיק הירוק שבתוכו אמור להתעדכן מעמדי כסטודנט, וחיכיתי.

ואכן, כמעט שיצאתי משם בלי פגע.

לא צריך היה הרבה כדי שהמעט הזה יתאפשר, כך לפחות אפשר היה לקוות, או לצפות. ואני רק רציתי להסתלק. לעוף משם, עם ההנחה – הנחת הסטודנט –  שעבורה המתנתי כל כך הרבה, וללכת סוף סוף.

אבל הדברים האלה, ההקלה התמימה בעיקר, כמעט לא מתאפשרים לעולם, והסדר (שגם כך  הוא תמיד רעוע כל כך במקומותינו), הופר, כשלפניי, התחילה פתאום הפקידה הצעירה לצעוק על הגברת חבושת הברט שמולה-

"מה את לא מבינה – אין הנחות! את לא מקבלת כלום! אין לך הנחה! תקחי את זה ולכי- את לא מקבלת כלום!" .

האמת היא, שהצעקה הזו לא באה בהפתעה גמורה,  כלומר- למי שמצפה  לשמוע צעקות ממין אלה בחדרים ממוזגים עם אור פלורוסנט של חברת אגד. קדמו לה מעין הקדמות ארוכות, אמנם שקטות,   שבמהלכן  התערבה  מדי פעם  הפקידה  שטיפלה  בי,  המבוגרת  יותר, כשהיא מבקשת משום  מה מהגברת עם הברט  לדבר יותר בשקט. הכל היה  מהיר  מאוד.  אני עצמי  הייתי שם לא יותר משתי דקות, ובכל זאת,  אני זוכר שהפקידה בעלת הפס הכסוף פנתה אליה שוב ושוב ושוב תוך כדי טיפולה בטפסים שלי,  אף על פי שאני עצמי לא שמעתי בכלל את דבריה של הזקנה, ולא הבנתי מה כל כך מפריע  לפקידה שלפניי שהגברת שמאחוריה  מדברת בקול רגיל בהחלט.

"מה את לא מבינה!" חזרה וצעקה הפקידה על האישה שמולה, " תקחי ותלכי!"  והיא דחפה  לידיה המבוהלות של הגברת ערימת דפים ואיזה כרטיס,  מרימה  אליה  את מצחה עטור הפוני המיושר בכל קצותיו, מחציפה מבט מרוקן מחמלה.

האישה שלפניי, הנכה, הזקנה, עם הברט – אספה את דבריה בבושת, וקמה ממקום מושבה.

ניסיתי לעכב אותה בדרכה החוצה. שאלתי אותה מה קרה.  הפקידה שלפניי, ענתה במקומה, נכנסת לדבריה שעוד טרם מצאו ביטוי בקול, והסבירה לי שהיא – הגברת עם הברט-  קנתה כרטיסים שהיא לא הייתה אמורה לקנות. הודיתי לפקידה האדיבה בהינהון ראש כבד, וחזרתי להביט בגברת. שאלתי אותה שוב, מה היא קנתה. היא ניסתה להסביר לי, בקול מושפל, אף על פי שהפקידה הצעירה מאחור  התעלמה  מאיתנו לחלוטין, מטביעה את עיניה במסך שמולה.

 "אנשים מכרו לי באוטובוס" ענתה הזקנה,  "למה מוכרים?" היא שאלה אותי בעברית מקוטעת, מותחת אליי אצבעות ארוכות ומגויידות, "למה מוכרים?"

לפני שהיא נכנסה, לא שמתי לב ששפתה שבורה כל כך. היא הביטה בי עוד פעם אחת, וכשהבינה במהירה שגם ממני אין מושיע, הסתלקה לה, מעבר לדלת, החוצה .

שאלתי את הפקידה שלפניי שוב מה קרה. היא אמרה לי שהגברת קנתה רב קו אנונימי .

מה זה רב קו אנונימי? שאלתי

זה מה שאפשר לקנות מהנהגים באוטובוס. אבל כשקונים אז אין ביטוח- וזה לא רשום בשום מקום. אז אם מאבדים, כל הכסף שהטענת שם- כלומר כל הנסיעות שקנית, ושמרת בכרטיס הפלסטיק ההוא- אובדות אף הן, מה שאין כן בכרטיס שאינו אנונימי, שבו המידע נשמר גם במקרה של אבדן.  כמו פעם –  כמו כרטיסיה רגילה מנייר.

הבנתי.

לו היה לי יותר אומץ, יותר כוח, יותר רצון, הייתי שואל את הפקידה שלי, המבוגרת עם הפס, על הפקידה שמאחוריה, הצעירה, שבינה ובין הפקידה שלי יש, כפי שהבנתי, קשרי חברות תקינים בהחלט. מיד לאחר שההיא סילקה אותה בבושת פנים, צועקת עליה בקולה השחצן, שקיבל ביטחון תחת התאורה הלבנה, ועוד לפני  שהגברת אפילו יצאה לגמרי מהחדר, ולפני שהספקתי  אני לשאול את שאלותיי הנוספות את הפקידה שלי, פנתה הפקידה הצעירה אל זו המבוגרת עם הפס הכסוף בשיער, שואלת אותה אם היא כבר ראתה את הלק החדש שלה, מותחת אצבעות מחודדות ציפורניים, זוהרות בצבע דם. זה צבע פטל- היא הסבירה לה, מוציאה לשון, כמעין תנועה של גאווה.

* * * * * *

יצאתי משם נכלם. מתביש. הלכתי לקנות עוד בורקס, ועליתי על אוטובוס לבאר שבע, שהרי בדיוק אתמול נולדה לבת הדודה שלי תינוקת, ורציתי לנסוע ולברכהּ, עכשיו כשיש לי את הנחת הסטודנט, שלה חיכיתי.

הייתי מראשוני העולים, והתמקמתי בכיסא הצמוד לדלת האחורית. המקום האהוב עליי. לא ציפיתי לקהל גדול, ושמחתי על מזלי הטוב.

עימי באוטובוס היה איש מבוגר, שמבטו, שהיה מרצד מעט- ועם זאת לא בתזזיתיות- העיד עליו שהוא אינו בהכרח בריא בנפשו.

הוא נראה עצוב, וזז מכיסא לכיסא בלי נחת ובלי תקווה. הגנבתי לכיוונו מבט בין פעולה לפעולה- בין הוצאת המחשב, יישור הספר, בין הורדת הז'קט שהיה עליי והנחתו על המושב שלידי.

הוא נעלם באחד הספסלים מאחור, ואני המשכתי בשלי, מוציא ומכניס דברים מן התיק, מתכונן לנסיעה.

אלא שחדוות הסידור הזו לא נמשכה עוד זמן רב, שהרי בדיוק באחד הרגעים השקטים ביותר, האהובים עליי ביותר- הרגעים שלפני נסיעה בת יותר משעה וחצי, באוטובוס גדול וכמעט ריק- התרומם הנהג מכסאו בתנועה מאיימת וחדה ובלי שום סימן מקדים, ועם שתי זרועות קפוצות לצידי גופו (האחת עטורה במפרק היד בצמיד חוליות זהוב), החל מתקדם לכיווני בנחישות.

אבל לא אני הייתי יעדו.

"תגיד לי- משעמם לך?!- " הוא החל צועק בקול מפתיע, מרעיד את כל האוטובוס המרוקן, צועד הלאה לכיוון האחורי של האוטובוס, "מה אתה עושה?! מה אתה פותח חלונות?! אתה לא רואה שהאוטובוס נקי?! אתה מכניס את כל החרא מהחוץ ! דפוק!"[1]

הוא עבר אותי במהירות, וכמה שניות לאחר מכן שמעתי את החלון נסגר בטריקה.

רציתי לשאול אותו- רציתי להגן על האיש שמאחורי. רציתי להגן על עצמי. אבל האלימות דחקה אותי אל הפינה שבה ישבתי.

כן. אני מתבייש כפליים.

כשהתקרבנו לבאר שבע, הכריז הקריין שבהקלטה המוכנה, המושמעת בכל קווי האוטובוסים בשנים האחרונות במבטא רדיופוני תקין, שאנו מתקרבים אל מחוז חפצנו.

"התחנה הבאה" אמר הקריין הנחמד לשמיעה- "בית קמה".

הניגון מלרעי, החיתוך ספרדי-אשכנזי.

האוטובוס המשיך להתגלגל במהירות, וידו המעוטרת של הנהג מונחת בביטחה על ההגה.

ממה אני מפחד כל כך? שאלתי את עצמי שוב ושוב בעצבים עולים.

לא העזתי להסתכל אחורה אל האיש שוודאי היה יושב כמה ספסלים מאחורי.

באר שבע הלבנה שנגלתה במישור שלפנינו, הזכירה לי את סיבת בואי, והתכוננתי עתה ללחוץ על הכפתור, ולרדת מן הרכב בדלת האחורית.