(כרוניקה של אירועים שאולי התרחשו באמת)

ח. בצלאל
(נכתב  ב- 21.4.2010)

בערב יום העצמאות העביר תייר שוודי שיכור את רגלו אל מעבר למעקה המרפסת ובידו כוס משקה. זבוב אחד נחת על קצה נחירו השמאלי והפילו לקרקע.  חברתו האיטלקייה שלצידו נותרה לבדה עם הסיגריה בפה ולא העיזה אפילו לצרוח.

מתחת למרפסת, ברחוב, עברו החוגגים קבוצות קבוצות. בידיהם תרסיסי קצף דביק, מותז לכל עבר,  וקול צחוק כבד עומד בינות לעשן וההבל. איש לא התעכב ליד הבלונדי האומלל שנותר עתה לגווע בתוך הזוהמה המצטברת.

שלושה נערים, אחד מהם עם מצנפת שחורה, שוטטו אף הם ברחובות. בצעדים שבולעים את האספלט הם נשאו בידיהם האחת בקבוק בירה עם כיתוב זר מצופה זהב, ובשנייה תרסיס של צבע אדום. הם הלכו כך, מרססים את ההולכים למטה, מכוונים לרגליהם, וצוחקים. בתוך מהומת הלילה איש לא עמד על ההבדל שבין הקצף והרסס.  מדי פעם ומרוב תענוג, עלתה מאחד מהם, שהיה מתקשה להכניס ולפלוט את האוויר, נחירה חשאית, נפעמת וזהירה, אבל זו כמעט לא נשמעה מפאת קצב חבריו.

ובכיכר ברחוב העשיר בעיר צייץ שחרור את ציוצו האחרון, והאור הצהוב והמזמין שבחלונות המקושתים של הקונסוליה הצרפתית היה היחיד שעוד דלק בסביבה, אבל הרחק – הרחק מאוד משם , בקיבוץ בצפון הנגב, הדליקו נכדי המייסדים משואות וסיפרו על האבות, ועל אימותיהם שלחמו למען העברית. הם סודרו לפי סדר גיאוגרפי, מנכדי המייסדים הצפוניים, לנכדי המייסדים הדרומיים. כבר היו קשישים, ובקושי יכלו לתקן טעויות שמצאו בדף הנייר שהודפס על ידי מזכירת הקיבוץ, והונח בידיהם בבהילות כמה דקות לפני תחילת הטקס.

אנחה מרה נשמעה בקהל, וגבר מזדקן אחד פנה לאחור, אל כיוון חדר האוכל, שעמד עתה ריק במעלה הגבעה. שם עמד גם פסנתר הסטנווי, חצי כנף. הוא כוסה בסדין מזדמן באחד הימים על ידי חברת קיבוץ ישישה במיוחד, בדרכה לפנות את מגש האוכל. לילדים אסור לנגן באצבעותיהם הדביקות שלאחר הארוחה.

הגבר המזדקן ניגש אל חדר האוכל מאחור. האורות עמדו כולם כבויים, והוא נזהר שלא להיתקל בדבר. לבסוף נדלק אור הפלורוסנט הלבן בחצי האולם, מגיע אך בקושי לפסנתר בפינתו.

 *

ובחוץ, כבר בשמונה בערב נאספו התנים מסביב לקיבוץ, דורשים את מנתם הלילית, כופר חיים, או כופר שקט. תינוק אחד מבוהל מביט באימו, וזו מרגיעה. "גם הם מחכים לראות זיקוקים." היא אומרת ונושקת לבנה בקצות אצבעותיו השקופות.

גם התינוק שולח ידו עתה, ממשש באצבעו את לחי אימו. וצוחק. מצטחקת לרגע גם האם, ושוב צונחות שפתיה, והתינוק אף הוא שותק.