בעקבות מותו של אסי דיין

רונה ברנס

במאמרו "שושלת דיין זה אנחנו" (הארץ, 4.5.14), מקצר גדעון לוי את תולדות הציונות כמו שתומס מאן מקצר את תולדות הבורגנות. כמו ברומן בית בונדברוק, על ארבעת הדורות המתוארים בו, שמובילים את הקורא משפע ובטחון כביכול אל ניוון וחידלון, גם לוי משרטט "אותנו" בארבעה דורות לבית דיין.

את פרס הנוֹבּל קיבל מאן על הרומן הזה אולי כי הוא שירטט בדיוק את חששותיה הכבדים ביותר של הבורגנות, של ניוון וקריסה- שעכשיו מנקודת הזמן הזו, נוכל לומר שלא התקיימו באמת. אכן- ייתכן והבורגנות המסויימת הזו, עליה כותב מאן, באמת חדלה להתקיים, אולם ערכיה ממשיכים במידה רבה להכתיב הרבה מדרכי ההתנהלות החברתית במה שעדיין מכונה "החברה המתוקנת" באירופה.

אצל מאן הדור הרביעי והאחרון שמסמן את תום השושלת הבודנברוקית הבורגנית, מגולם בדמותו של האנו המתואר דווקא כ"אמן בפוטנציה". הוא מת צעיר ולכן זה רק פוטנציה. אבל הנטיה ברורה: הנער (הַנוֹ) אינו כאביו, סבו, או אבי סבו, שהיו כולם סוחרים מצליחים, והוא מתואר בעיקר כאנטי-תזה של אביו, המרבֶּה להתכנס בעצמו, ולהתעסק בענייניו הקטנים.

מעין "שושלת עברית" מתנוונת משלנו אנו מוצאים גם בספרו של יורם קניוק 'אהבת דוד', שקל מאוד לקרוא בו כגילום אפשרי של סיפור הציונות בארץ, כשם שקל לזהות בו את דיוקנו הפארודי של משה דיין. גם אצל קניוק מתוארים ארבעה דורות, וגם פה הדור המצליח ביותר הוא גם זה שמביא לסטייה החדה ביותר. אצל מאן האיש הזה הוא הקונסול תומאס בודנברוק (אביו של הַנוֹ), אצל קניוק זה דָּוִד – המצביא האלוהי כמעט, שנולד נימול, מכיר כל רגב אדמה, דובר ערבית שוטף, גדל במושבה ועלה לגדולות ברצף של כיבושים פראיים. אימו היא דמות מיתולוגית, אביו מראשי העסקנים, והוא עצמו יד ימינו הצבאית של "המנהיג" (שנחצב לפי דיוקן בן גוריון).

ואמנם- גם בנו של דוד, ממש כמו בנו של הקונסול בודנברוק וממש כמו בנו של משה דיין, אינו מדבר איתו כמעט, ומורד בו בכל דרך אפשרית. את דרכו בחיים מפלס הבן של דָּוִד לא בדרך המדים והמדינה אלא בדרך האמנות והבידור- הוא הולך להיות מוסיקאי, לא חייל.

בסוף הרומן – ממש לפני מותו, מצווה דוד על מנהל הבנק שלו להביא אל חדר גסיסתו את כל הונו העצום שנצבר במזומן בדרכים נסתרות לאורך הקריירה, ולאחר שזה מוכנס בערימות אדירות לחדרו – שורף דוד הכל, עד השטר האחרון, באש. בדרך הוא שורף כמה כדים עתיקים בני אלפי שנים (חלק מהאוסף המטורף שצבר בימי הביזה והשוד שלו כמצביא כל יכול בארץ).

אבל האם מות דוד מסמן בהכרח את מותה של הציונות? האם אמנם אין לו ממשיך בבנו הנוטה למוסיקה, לבידור?

ההיסטוריה מלאה באנשים 'גדולים' (או שהתקבלו ככאלה) שחורכים את האדמה רגע לפני שהם נקברים בתוכה- ולא משאירים דבר ליורשיהם. השאלה היא אם "חברה" היא באמת הסיפורים הגדולים שלה? האם הציונות היא משה דיין או מאיר הר ציון? האם החברה הישראלית עדיין צריכה גיבורים שנחצבו באש כדי להגדיר את עצמה לעצמה?

לואי ה-14 אמר 'המדינה זו אני'. משה דיין כבר חי בעידן אחר. אחרי הכל הוא היה רק משה דיין, אחד ויחיד. לכן, יורשיו, אף על פי שאינם ממשיכי דרכו- ממשיכים ועוד איך את החברה שבה הוא חי, ומתוך זה, אם גם בעקיפין, גם את המדינה.

שושלת דיין יכולה להיות, כפי שרואה אותה גדעון לוי למשל, סיפור עצוב, אבל היא יכולה להיות גם סיפור שמח. שהרי תולדות השושלת רק מלמדות כי בעצם אין ממש שושלת. אין שושלת במשמע של יציבות העוברת מדור לדור. תומאס מאן מעביר ברומן שלו את שרביט היציבות במשך שלושה דורות. רק בדור הרביעי משהו משתבש ועתידה הביולוגי של המשפחה נחתם. אצל משפחת דיין לעומת זאת כל דור מגדיר את עצמו לעצמו מחדש בתוך החברה הדינמית שבה הוא חי, שמחפשת את דרכה באיזה מסלול היסטורי שעדיין מבוסס- מה לעשות- על הפרויקט הציוני.

גדעון לוי מספר לנו על שמואל דיין האיכר, ומשרטט לנו שרשרת שתוביל אותנו אל משה המיתולוגי, אל אסי המבקר, ולבסוף אל ליאור שיודע, כביכול, לדבר רק על עצמו. ועל כל זה אפשר גם לתמוה: אז מה? האם כל זה פירושו ניוון בהכרח, כפי שרומז לוי בדבריו? כישלון הציונות?

ואולי כל זה מראה, אם בכלל, כי הציונות איננה מפעל של שטאנץ אחד. קל היה לנו הרבה יותר לו היינו יכולים להאשים את חליי המדינה והכיבוש והמוסר באותו שטאנץ ששמו משה דיין. שהרי עם מותו, היינו גם נפטרים מעונשיו הנלווים. אבל הציונות איננה משה דיין, ומשה דיין איננו הציונות. הוא רק אחד מסיפוריה.

ואמנם, נראה כי הציונות ממשיכה היום להתקיים דווקא בזכות אותם אלה שיודעים לדבר בעיקר על עצמם (כפי שמאשים לוי את הדור הרביעי בשושלת), על מקומות הבילוי המועדפים, ועל החיים הפרטיים. בחברה הישראלית היום יש מקום הולך וגדל לכל זה. אפשר לחשוב כי בתרבות אין מקום גם לקשקשנים. עובדה שיש מי שיתעניין בהגיגיהם, וקהל בונה חברה, ועם קצת מזל וזמן– חברה בונה גם תרבות.

גדעון לוי, כמו תומאס מאן וקניוק, משרטט שושלת ומבקש להצביע על ניוולה הגרוטסקי, אלא שלא כקניוק ומאן, לוי העיתונאי מבקש להחילה מיד על מפעל פוליטי שלם, מעשה "גזור הדבק". ואמנם, שמואל, משה ועכשיו גם אסי דיין כבר אינם איתנו, אבל הציונות עדיין לא נחנקה. בינתיים היא רק מחליפה צבעים.