המתקפה על "ערכי המשפחה"

לקראת הדיון בועדת החינוך בכנסת בנושא "ערכי המשפחה בישראל – התחדשות או מתקפה?" (יתקיים ב-16-6-2014)

רונה ברנס

אתמול סיפר לי חבר על חבר קשיש ממנו, שנולד בתחילת שנות הארבעים והתלונן באריכות על הצעירים,  שאינם יוצאים לרחובות, ואינם עושים בלאגן, ואינם עושים רעש, ולא נלחמים. 

אחר כך שמעתי שיחה ישנה בין ארנה קזין לקובי מידן מ-2011, וחשבתי על החבר הקשיש:

קזין, שהרבתה לכתוב על סוגיות של צרכנות וחברה ומודעות, דיברה רוב הזמן על זוגות חד מיניים, ועל החיים שמאירים לה ולמשפחתה (בת זוגה וילדותיהן) פנים באופן מפתיע בגבולות תל אביב. מהעיר הזאת, תל אביב, השיחה לא חרגה בדרך כלל, למעט הערות קטנות שהזכירו לנו שהחיים פחות טובים מחוצה לה. היא דיברה על משפחתיות – על המשפחה שלה בעיקר, ועל מאמציה לחיות לפי האידיאלים החברתיים שהיא מאמינה בהם – איך היא לא קונה מוצרים מסויימים בגלל ניצול, ובגלל עוולות שנעשו ביבשות אחרות לאנשים פרטיים העומדים מול תאגידים גדולים.  קובי מידן שאל אותה "כמה קשה להיות את?", כלומר- להיות מודע לכל דבר, לא לקנות דברים בלי לחשוב תחילה על תנאי ייצורם וכו'. ואני חשבתי על הקשיש שאומר עלינו שאנחנו לא עושים בלאגן, לא עושים רעש. לא עושים כלום.

ברור היה מהשיחה שהמדברים יודעים שתל אביב אינה משקפת נאמנה את המצב הפוליטי, החברתי, הכלכלי. מידן אמר לקזין שלדעתו הטפסים במשרד הפנים בתל אביב, עליהם סיפרה קזין שהם מסבירים פנים גם לזוגות חד מיניים, לא יישארו איתנו עוד זמן רב. הוא סבר (ב-2011) שזה עניין של כמה שנים. כלומר- השיחה הזאת לא הייתה אופטימית.

אבל אף אחד מהם לא המשיך את הדאגה של מידן: כלומר –  מה זה אומר שהטפסים המיועדים לזוגות חד-מיניים לא יהיו בעוד כמה שנים? מה זה אומר? והאם זה באמת משהו שאפשר לדבר עליו בעיקר בגבולות המודעות של האדם הפרטי?  למה אנחנו לא ממשיכים לדבר על זה?אולי הקשיש היה אומר: למה אנחנו לא עושים בלאגן?

הקשבתי לשיחה הזאת שבין קזין ומידן בחודש יוני – 2014, כלומר, שלוש שנים לאחר שהיא הוקלטה – וחשבתי לעצמי: כמה זה חשוב לדבר על האפשרות של חיי משפחה אחרים, במדינה שבה סגן יו"ר הכנסת (פייגלין) מכנה את השינויים החלים בתחומי  "ערכי המשפחה בישראל" כפי שהוא כינה זאת בפוסט שלו בפייסבוק, כ-"מתקפה". ארנה קזין צודקת.  היא צודקת גם ב-2014. המאבקים הקטנים משנים, וחשובים. וגם חשוב לדבר על המשפחה הפרטית שלנו, ולהדגיש את האושר האישי שלנו במצב שהוא אינו מובן מאליו.

ועם זאת, המאבק נגד "ערכי המשפחה בישראל" – כלומר נגד כפיית הגדרת "הערכים" האלה על כולנו –  הוא מאבק רחב הרבה יותר:

על מה בדיוק המאבק?

"המשפחה", כתב פייגלין בדברי הרקע לדיון שיתקיים בשבוע הבא (16.6.14) בועדת החינוך של הכנסת בנושא זה, "היא אבן היסוד של בנין האומה הישראלית". מכאן אנו מבינים כי האנשים שרואים בקזין כ"תוקפת" רואים ב"מאבק על ערכי המשפחה" כמאבק כללי יותר על "זהות", מילה שהפכה לפופולארית במיוחד בכנסת הנוכחית. כולם רוצים לעצב לנו זהות.

גם משה פייגלין, מי שיזם את הדיון הזה בועדת החינוך, כותב באתר האינטרנט שלו שלוש מילים ככותרת משנה: "זהות, משמעות, חרות". הראשונה היא "זהות" ולא בכדי: שהרי בראש וראשונה כוונתו של פייגלין, ממש כמו של בנט, שקד, פירון, לפיד ואח' –  היא לפעול בתחומי הזהות.

אמנם, נראה שהכנסת ה-19, באופן גלוי במיוחד, מאופיינת במאבק זהויות, זהות מול זהות, ויש שעומדים בצד אחד ויש שעומדים בצד אחר של המאבק הזה. השאלה היא אם אנחנו צריכים לשתף פעולה עם מופע ההגדרות הזה?  או שמא אולי הצעד הראשון שכדאי לעשות הוא לבחור את זירת ההתגוששות המילולית שלנו באופן עצמאי, ולבחור בעצמנו, הרחק מבית המחוקקים, את המילים שבו יתנהל הדיון הזה: כלומר- להתנער מהשפה הזאת שנכפית עלינו חדשים לבקרים-  ולשאול : מה זה "זהות" לעזאזל?

לפחות כפי שמשתמשים בה היום, "הזהות" הפכה להיות בעיקר מילת קוד לפחדנים, שצריכים מחיאות כפיים. ה"זהות" הזאת מזהה עצמה מתוך אישרור המוני חוזר ונשנה של קבוצה. היא תגית שמחילים על "הציבור", ושהציבור אמור לקבל ("מינהלת הזהות היהודית" למשל).

הזיהוי העצמי, לעומת זאת, איננו משהו שמגדירים מעל הבמה, אלא משהו שמשתדלים לעשות בד' אמות. אחר כך אפשר להמשיך ולדבר – ליצור קהילות, קבוצות חברים, אנשים הנרתמים למטרה משותפת, אידיאלים, רעיונות. אבל הזיהוי שלנו את עצמנו נותר עניין פרטי. ההזדהות היא אמנם ציבורית בטיבעה, אבל היא אמורה להיות החלטה של הפרט. רק מי שלא מזהה את עצמו תחילה במראה, חושב שהוא נתון בסכנה, כי הוא תמיד נדרש לאחרים בשביל להגדיר את עצמו. מתוך הפחד הזה, נולדת "הזהות", שמבקשת להתחיל את הזיהוי לא מתוך הבבואה אלא מתוך הקבוצה ומתוך "ערכיה".

חה"כ פייגלין, כמו רבים, רבים מדי- כשהוא מסתכל במראה- אולי חושב שהוא צריך לראות יותר ממה שהוא רואה. אולי "ערכי המשפחה" אמורים לרחף לו מעל הראש כהילת קדושים, שיגנו עליו מרוח סוֹעָה ומצער,ועל האם ועל הילדים. ואנחנו, שאיננו רוצים לעמוד לרגלי הבמות, ורוצים טפסים במשרד הפנים, שישרתו את צרכיהם האישיים של כלל אזרחי ישראל, צריכים לעמוד מול אלה שרוצים לדבר על "זהות", ולהעמיד בפניהם מַרְאוֹת רבות וזוהרות וצלולות, ולהזכיר להם איך זה לעמוד בבית לבד, ולהרגיש קצת מבולבל.

item from the Kunst dem Volk heft

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “המתקפה על "ערכי המשפחה"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s