רונה ברנס

1.

'כיכר השבת' הוא אתר חדשות המגדיר עצמו כ"פורטל חדשות ועדכונים לציבור החרדי". אני נמנית בין כ-48,800 מנויי תכניו בפייסבוק (הקוראים שעשו "לייק" לדף הפייסבוק של האתר).

המספר הזה של עוקבי הפייסבוק מעודכן נכון ליום ה-7.7.2014.

לפני חמישה ימים בלבד, ב-2.7.14, המספר עוד עמד על כ-43,500 בלבד.

מה קרה בזמן הזה שהקפיץ כך את מספר העוקבים?

לחץ לאומי כמובן, היסטריה וקריאות נקם.

ואכן – דף הפייסבוק של כיכר השבת היה אחד האתרים החרוצים ביותר בליבוי הלהבות- גם אם לא עסק בקריאות מפורשות לפעולה, והוא בא על שכרו.

נתחיל מאסתטיקה כללית:

לאחר שנודע כי הנערים נרצחו, בתום שמונה-עשר ימי אי הוודאות, שינה האתר את  תמונת הבאנר שלו (cover) בדף שלו בפייסבוק לתמונה הבאה:

 

בזמן כתיבת שורות אלה, הבאנר עודנו מתנופף באתר.

עלייתו של הבאנר התרחשה בסמיכות לפלקט הבא שהועלה ביום ההודעה על מציאת הגופות:

מעניינת במיוחד היא הפנייה אל הקהל בעניין הנקמה באמצעות הצירוף "מה אתם חושבים על זה" – צירוף שחזר בגרסאות כאלה ואחרות שוב ושוב בפוסטים של כיכר השבת, שלא חדלו מאווירת סיר-הלחץ שאפיין את דף הפייסבוק שלהם לאורך כל שמונה-עשר ימי אי-הוודאות, ולמעשה לא פסק גם אחריהם.

עוד מעניין הוא הכיתוב "השם יקום דמם", המופיע בגראפיקה זהה במרכז הפלקט כאן ובבאנר שהוזכר לעיל שמעטר את ראש הדף.

הבאנר  המופיע בראש דף הפייסבוק של "פורטל החדשות" 'כיכר השבת' הוא אותו אחד המופיע תחת הכותרת "המדווחת" על "אלפי קריאות ברשת לפגיעה קשה בחמאס ונקמה". במילים אחרות: 'כיכר השבת' שותפים פעילים בקריאות הללו.

כידוע, מיד לאחר היוודע דבר הרצח,  ובסמוך לאירועי לוויות הנערים וקבורתם – קמו מתפרעים יהודים בירושלים ובמקומות אחרים, וקראו קריאות נקם. בסמוך לאירועים אלו נרצח הנער מוחמד אבו חדיר, והדברים נקשרו זה לזה באווירה הציבורית– דבר שהוביל לאירועים האלימים וההתפרעויות מצד אזרחים ותושבים ערבים שאנו רואים בירושלים, באזור המשולש, ובצפון.

ואכן, האווירה שמייצרים רבים מגופי התקשורת היא אווירת לחץ. יש שיאמרו שזהו שיקוף נאמן של המציאות.  השאלה היא היכן עובר הקו שבין דיווח לבין הסתה. בדברים הבאים הייתי רוצה לשאול האם אתר 'כיכר השבת', המגדיר עצמו כאתר חדשות (ומשתייך לקבוצת האתרים של ynet)  טורח בכלל לנסות לשרטט לעצמו קו כזה.

כשהתחילו ההתפרעויות, הופיע  בדף הפייסבוק של האתר הסטאטוס הבא:

 

לפני כמה חודשים, כתבה ציפה קמפינסקי ב'עין השביעית' על הטעם לפגם בשימוש  ב"ממים" על ידי גוף תקשורתי. זהו אמנם לא "מם" – אבל זהו פורמט הקרוב לפורמט ה"ממי" בכך שהוא מבקש להעביר מסר מהיר, שייקלט מיד, בלי מחשבה יתירה. למעשה, מדובר בהפעלת מנגנונים של ייצור קיטש (או פורנוגרפיה) – כלומר מנגנונים שמופנים לייצור תגובה מיידית של סיפוק או הנאה.

טכניקת הגדלת הכיתוב היא טכניקה באנרית, שיווקית "קלאסית" (אם גם נחותה). כמו שאומרים- כשהטיעון חלש-  מגבירים את הקול…  אולם מהו "הטיעון" שמבקשים להעביר אנשי כיכר השבת? אכן, נראה כי עיקר המטרה היא התגובה האמוציונאלית שכיתוב מוגדל זה מבקש לעורר – זעם. זעם זה אמנם מנומק כביכול בטיעון "רציונאלי", שהרי הכיתוב למעלה שואל את השאלה "מי ישלם?" (וגם עונה: "אנחנו") אבל גם כאן לא הסתפקו ב'כיכר השבת'  בכיתוב בלבד, שחור על לבן, והוסיפו יום לאחר מכן את הבאנר הבא:

"מי ישלם?" שואלת הכותרת הדרמטית בשחור ואדום?

נראה כי אי האמון שאנשי 'כיכר השבת' חשים כלפי המילה הכתובה (זו שאינה צבועה באדום ושחור, ואינה מוקפת בתצלומי אלימות, שמטרתם לעורר אימה ופחד)  ברור, וכשהוא מגיע מגוף שמציג עצמו כגוף חדשותי, הוא גם מביך למדי.

  

2.

בסמוך לכל זה הופיע באותו הדף גם הסטאטוס הבא:

שימו לב למילה "טירוף",  מילה שאף היא אופיינית לתכנים שיווקיים (חיוביים בדרך כלל, כמו פרסום מבצעים), המיועדים לכוון לתגובה מיידית אצל הקורא. הסטאטוס אמנם מציין את תגובת דובר צה"ל לאירועים,  אבל עוטף זאת בתכניו העצמאיים- במילה "טירוף" וכמובן בעוד פלקט, עם אדום ושחור.

כבר ראינו כי הצירוף "מה דעתכם" או "מה אתה חושבים על זה?" הם צירופים מצויינים לעורר את הקהל, ואמנם הוא גם שירת יפה את 'כיכר השבת' בשיווקה המוצלח של קלטת הרצח:

 

אחרי ששמענו את "ההקלטה המלאה" שואל אותנו הסטאטוס הסקרן- מה דעתנו?

אחת הדעות המנומקות והטיפוסיות שנכתבו בתגובה היא למשל זו:

אפשר להניח כי מעדכני הדף בפייסבוק לא הופתעו.

אכן, איך אפשר לשמוע קלטת כזאת ולא לשנוא.

לסיום- נביא סטאטוס שיכול להדגים לנו מה מה קורה כאשר המילה "טירוף" חוברת לשאלה "מה דעתכם" באווירה של התלהמות ונקמה: סטאטוס שהציג ב"פרינט סקרין" מאתר "סרוגים" (מעשה לא עיתונאי כשלעצמו כמדומה) את תגובתו של תלמידו המובהק של הרב כהנא , בנצי גופשטיין:

 

"הטירוף מתחיל" חוגג הסטאטוס, ואנחנו כמעט שומעים את הריר הנוזל למקליד הנלהב:

אכן, גם כאן לכאורה יש הצגה של שני "צדדים" – גופשטיין מול ראש השב"כ לשעבר דיסקין: אולם כל זה מוכנס תחת המילה "טירוף"- אותו  טירוף, שכפי שראינו כבר- מסמן בעיקר את ה"יאללה באלגן" שזוהי שעתו היפה.

יובל דרור, כתב לא מזמן על מה שהוא מכנה "העיתונאי-הטוקבקיסט". ומה קורה כאשר "פורטל חדשות ועדכונים" הופך להיות טוקבקיסט? מה קורה כאשר קריאות לנקמה הופכות ל"טירוף"? הציבור כנראה מגיב באהדה.