מיטל משיח
יוֹם אֶחָד / כְּשֶׁהָהֵם יָבוֹאוּ / לִדְפֹּק בַּדֶּלֶת
הֵם לֹא יְבַקְּשׁוּ כּוֹס סֻכָּר / הֵם יְבַקְּשׁוּ / לַעֲקֹר אֶת הַדֶּלֶת מִמְּקוֹמָהּ
וּלְמוֹטֵט אֶת הַבַּיִת.
עדי קיסר,מתוך "שיר למי", שחור על גבי שחור
מספרים לנו על סערונת שפרצה לאחרונה סביב צאתו המתוקשר של הלקסיקון החדש לסופרים ישראלים, בהוצאת מכון הקשרים של אוניברסיטת בן גוריון ובעריכת זיסי סתיו ופרופ' יגאל שוורץ.
דן מרגלית, בטורו ב"ישראל היום" מחה כנגד אי הכללתה של נעמי שמר בין הסופרים והמשוררים הישראלים.
כנגד הטענות נגד ההחלטה, שוורץ טען שהוחלט בוועדת הפרופסורים בבירת הנגב ששמר לא תיכנס כי היא "פזמונאית", ובגירסה אחרת של ההסבר: כי היא "לא קאנונית" (דן מרגלית ציטט את שוורץ משתמש במילה זו- אף על פי שאחר כך שוורץ טען ש"המילה קאנוני לא רלוונטית פה").
כשהוא נשאל על כך על ידי מיה סלע בחר שוורץ להתנסח דווקא כך:
"כואב לי הלב על כך שפגענו באנשים פשוטים שנעמי שמר יקרה להם, זו היתה החלטה על שירה וספרות."
ליגאל שוורץ כואב על האנשים הפשוטים, שנעמי שמר יקרה להם. ונשאלת השאלה: האם לאנשים ה"לא-פשוטים" נעמי שמר לא יקרה? או האם כל מי שנעמי שמר יקרה לו הוא איש פשוט? ובכלל- מה זה אומר "איש פשוט"?
ואמנם, מרוב כאב לב כנראה, בחר שוורץ לחזור בו מן ההשמטה שבדפוס והודיע מיד מעל בימת "הארץ" כי בגירסה המקוונת של הלקסיקון, שתעלה לרשת בקרוב, נעמי שמר תיכלל גם תיכלל.
בחירה אחרת ששוורץ עשה היא לא לקחת אחריות על ההחלטה המקורית.
במקום זאת, שורץ מגלגל את העסק אל חבריו:
"על זה היה ויכוח במערכת." הוא מסביר לסלע באותה כתבה, "אני חשבתי שכן צריך להכניס את נעמי שמר וחברי המערכת סברו שלא. מאיר אריאל כן נכנס כי הם חשבו שאריאל יותר משורר". ובמקום אחר הוא מוסיף כי "זכותה של הוועדה להחליט מה זה ספרות יפה, מה זה משורר ומה זה פזמונאי. וזאת היתה ההחלטה". זאת החלטה משותפת- אחריות קבוצתית, והוא בכלל היה נגד.
אבל גרוע מכך, שוורץ מגלגל את זה אל "האנשים הפשוטים", שפשוט לא מבינים "שירה וספרות".
אכן מצער שהאנשים הפשוטים אינם יודעים להעריך את שמר לפי תכונותיה האמיתיות – כנראה כפזמונאית פשוטה.
דבריו של שוורץ היו יכולים להיות מעניינים, ואולי אפילו – מי יודע– מועילים ומחכימים, אילו היה הפרופסור מיטיב מעט איתנו ומסביר לנו מדוע הוחלט למשל כי שמר היא פחות משוררת ממאיר אריאל. אולי לו היה מסביר בכמה מילים פשוטות (אם זה לא יותר מדי לבקש) מהו בעצם ההבדל בין פזמונאות לשירה, היינו משתכנעים. אבל שוורץ בוחר להביע צער, לא על ההשמטה כי אם על אי ההבנה (כמובן- של האנשים הפשוטים).
מה שיגאל שוורץ אינו מבין כנראה זה שאין לו קיום בלעדי האנשים הפשוטים, והאנשים הפשוטים הם מה שהיה ומה שתמיד יהיה בעולם. בלעדיהם הוא היה מטפס על קירות. האנשים הפשוטים הם מי שאמורים לבוא להרצאות הפתוחות לקהל הרחב, והם מי שאמורים לקרוא מדי פעם ספרים טובים שהוא ערך. אלו הם האנשים הפשוטים. יגאל שוורץ אינו יודע זאת אבל רוב הזמן הוא מדבר, ביודעין או שלא ביודעין, עם אנשים פשוטים. הם שומעים עליו דרך דן מרגלית, או דרך הרדיו, או דרך הפייסבוק. הם רואים את הספרים שלו בחלונות הראווה, וכמובן- הם באים אל מחלקתו גם כדי ללמוד איך לכתוב יפה.
זוהי פשוט עוד דוגמא לאופן שבו "האליטה" בארץ הזו מדברת אל עצמה, ולא יוצאת מתוך המעגלים החברתיים של עצמה. ואז היא מדמיינת "אנשים פשוטים" – איפשהו- אי-שם כביכול – שבאמת כואב הלב עליהם.
אשפתון להמון 