רונה ברנס

זה היה אחד מנצחונותיו של נפתלי בנט.

הוא הגיע בתור אורח ל"ועידת השלום לישראל" שארגן עיתון הארץ (8.7.2014, מלון דיוויד אינטרקונטיננטל, תל אביב – אני צפיתי בהתרחשויות באמצעות שידור-חי שהיה זמין באתר העיתון).

כפי שאפשר היה לצפות, רוב הנוכחים בכינוס, נמנו על מצביעי השמאל בישראל. אפשר גם להניח, שמרביתם הגיעו מאזור המרכז (ההשתתפות בכינוס עלתה, דרך אגב, כ- 300 ש"ח למנויים וכ- 400 ש"ח לציבור הרחב).

כך או כך, השר בנט החליט להיענות להזמנת הארץ, ולעלות לבמה עוינת.

אני לא רוצה להגזים בשבחי אומץ-ליבו של שר הכלכלה בנט, שהרי אנשים מסוגו של בנט נבנים בדיוק מסיטואציות מן הסוג הזה. אם טוב למות בעד ארצנו, טוב גם להילחם עליה אל מול זרקורי השמאל המסנוורים ביותר כביכול. רק אציין כי שר האוצר לפיד לא הגיע לכינוס, על אף שהוזמן אף הוא להשתתף בה. גם ראש הממשלה לא כיבד את הכינוס בדבריו, אף על פי שאפילו הנשיא אובמה, וגם מחמוד עבאס, כיבדו את הכינוס הזה בטקסט, שנושא את חתימתם.

נתניהו לא עשה אפילו את זה. אבל מילא.

בנט הגיע, והוזמן לבמה. וכאן בדיוק החל נצחונו.

לצערי, אני לא יכולה לספר יותר מדי על הנאום עצמו.

יש כמה סיבות לכך: אחת מהן היא ששידור הכנס במהלך חלק מנאומו של בנט השתבש פתאום, וקולו התחלף בציפצפצופים בלתי מובנים.

אולם גם כאשר השידור פעל כהלכה, התקשיתי להבין את דבריו; שהרי אלו טושטשו חזור וטשטש בעד קולות הקהל.

בנט התקבל בבוז, וקריאות הבוז וה – "לך הביתה!" המשיכו לעלות שוב ושוב לאורך כל נאומו.

עקיבא אלדר, אחד מראשי המארגנים של הכנס הזה, ניסה במילים רפות לשדל את קהלו, והודיע כי כדאי לשמוע את האופן שבו גם בנט רואה את השלום. הקהל לא התרשם, ובנט המשיך על אף ההפרעות החוזרות ונשנות.

בשונה מרוב הדוברים בכנס, בנט לא נעמד מאחורי הפודיום. כמו לוחם אמיתי, כוכב הייטק ואיש העולם הגדול, הוא מיד ניגש לקידמת הבמה, כשהוא אוחז במיקרופון אלחוטי. הוא חייך חיוך של מנצח. זו הייתה שעתו היפה. מקידמת הבמה, אל מול הקהל הזה, שקוטע אותו שוב ושוב, הוא לא זז. רק נע בתוכה ימינה ושמאלה, כאריה. זחוח, וגאה.

הוא דיבר, דיבר בשפתו, והקהל צעק בשפתו שלו.

לאחר מכן, כך שמעתי, עם שירד בנט מהבמה הוא גם הותקף פיזית. באתר 'סרוגים' דיווחו שהוא חטף אגרוף בגב.

גם בלי לדעת על התקיפה (ועל זוויתה המביכה), חשתי בושה, בושה על חוסר היכולת לשמוע, וכעס על חוסר ההבנה של רבים ממי שמכנים את עצמם "השמאל" בישראל, ששוב ושוב אינם מבינים שאי אפשר להמשיך ולדבר אל עצמנו, בתוך עצמנו, שאנחנו חייבים לפתוח את המעגל.

נפתלי בנט, עומד מול הקהל בועידת השלום, 8-7-214 (צילום מסך)

לפני בנט דיבר דוד גרוסמן. הוא דיבר על ייאוש ופעולה, ועל כיצד משתק הייאוש את הפעולה. שיתוק, הסביר שם גרוסמן, כשהוא פונה ישירות לראש הממשלה- זה לא מדיניות, זוהי מחלה.

גם השתקה היא איננה מדיניות ראויה, היא איננה פעולה ראויה, היא איננה ראויה.

בימים האלה , שבהם אני מוצאת עצמי פורצת בבכי בלתי נשלט מדי פעם בפעם במהלך היום, כשאני חושבת על הנער, כשאני חושבת על הנערים, חושבת שוב על הנער ועל הנערים, ועל כל הנערים שמסביבנו – בימים האלה אנחנו צריכים לדבר.

חבר טוב שלי התקשר אליי הבוקר, וסיפר לי כי מישהו אמר לו אתמול שעכשיו זה זמן לחבק, זה זמן להתקרב. אני לא אוהבת חיבוקים בדרך כלל, ולא שום מחוות סנטימנטליות המוניות, אבל אני יודעת שלכל הפחות זהו הזמן לדבר. זהו הזמן. צריך לדבר. שהרי- מי אנחנו? מי זה הקהל הזה שישתיק את בנט בקריאות בוז? את ציבור בוחריו? ואת תומכיו הרבים האחרים?

האם אנחנו באמת חושבים שאנחנו יכולים לדבר אל עצמנו בחדר מלון סטרילי בתל אביב?

האם מחדר מלון כזה תגיע הבשורה, נישאת עם יונים חרוכות אל חיילים בגבול עזה? במחסומים? אל נערים חסרי תעסוקה שמסתובבים ברחובות ירושלים?

רון חולדאי פתח את הכינוס בהביעו צער על כך שהכינוס הזה לא התקיים בירושלים. כי מציון תצא תורה, הוא אמר. תורה, לשון הוראה, לשון דיבור, לשון שפה.

ואכן- נדמה שאנחנו צריכים שפה חדשה כדי שנוכל לדבר בינינו. עם בני עמנו, עם חברינו למדינת ישראל, ואז גם עם שכנינו. כמו שגדעון לוי אמר באותו הכינוס- לפני שאנחנו הולכים לבדוק את המצב אצל הפלסטינים, אנחנו צריכים לברר אותו טוב טוב אצלנו.

כמה עצובים הם הימים האלה, וכמה מיואשים האנשים.

זוהי עת לשמוע ולהבין. ובעיקר:

זוהי איננה העת למלחמה.

אנחנו לא רוצים מלחמה. אנחנו לא רוצים מלחמה. אנחנו לא רוצים מלחמה.