על הפיתוי לשוחח ועל סכנותיו האפשריות

כמה הערות על האווירה הפוליטית ברחובות ישראל, קיץ 2014

הדברים הבאים פורסמו במקור, ובשינוי מה,  בגליון 71 של המגזין 'ארץ אחרת' (יולי 2014)

רונה ברנס

 

דבר משונה מתרחש עכשיו.  אנשים רוצים לשוחח.  אנשים בישראל באמת רוצים לשוחח. כולם רעבים לשיחה, אמר לי מישהו לא מזמן באחת ההסתובבויות שלי במרכז העיר ירושלים. אולי זה לא נראה ככה מיד. אולי לא כולם מרגישים זאת באותה המידה, אבל נדמה שזהו אחד הדברים הבולטים המתרחשים בתוך השינויים הרבים שקורים בתוך האווירה הציבורית בישראל.

חלק מזה זה אירועי "שיחה". אירועים כאלה שבים ומתארגנים, בהצלחות  משתנות לאורך שלושת השבועות האחרונים. כך בחור בשם איתי נוף למשל (שאותו אינני מכירה), אירגן אירוע תחת הכותרת "שמאל ימין שמאל" (17.7.2014) – אירוע שנועד להפגיש את "הצדדים" האלה כביכול מחוץ לטווח האגרוף. בדף האירוע נכתב בין היתר כי "דפי הפייסבוק והתקשורת מלאים באנשים שקוראים לשמאלנים בוגדים ועוכרי ישראל […] במקום ללכת במורד הדרך למלחמת אחים, בואו לשמוע ולהשמיע ולהכיר את הצד השני של יהודים, ציוניים כמוכם, שחושבים אחרת. אנחנו השמאלנים לא נכנעים לשנאה ומסרבים לתת להמון המוסט להשכיח מאיתנו את האמונה שאלימות היא אינה הדרך. לא מול שכנינו הפלסטנים ולא בתוך עמינו.  נפגשים ומוכנים להקשיב לכל מי שיהיה מוכן להקשיב לנו ולדבר עם כל מי שיש לו מה להגיד. יהיה פק"ל קפה."

הזמנה דומה מאוד אנו מוצאים בדף אירוע אחר בפייסבוק, אירוע ירושלמי, שמכנס תחתיו סדרת אירועי "נוכחות" בכיכר ציון כנגד גלי האלימות שאנו רואים וראינו בירושלים.  אופק  בירנהולץ, אחד ממארגניו הראשיים של העמוד,  ושותף פעיל ביותר באירועים וסניפי-אירועים היוצאים מתוך הדף הזה ומקרב משתתפיו, כתב בראש הדף כך:

"השבוע נפגש מדי ערב בכיכר ציון (20:00 עד 23:00 ועד בכלל) לתמיכה הדדית, זכרון ונחמה, בימים קשים אלו. נדבר, נקשיב ונחשוב מה עושים הלאה. נארגן מוסיקה שקטה, אוזניים קשובות לכל אדם, לב פתוח וחברה טובה." אופק מוסיף ומאפיין את סוג הנוכחות הרצויה למארגנים – זו "תיקח כיוון של שיח ומשמר דמוקרטיה ולא הפגנה עם סיסמאות וצעקות […] מדובר במחאה שהיא ירושלמית ושל כולכם ולכן אופי המחאה או מעגלי השיח תלוי רק בכם. "

אמנם,  דף  הפייסבוק הזה הפך  להיות מזוהה גם עם הפגנות מסויימות , עם שלטים, ומעט ססמאות, שדווקא כן התרחשו בכיכר. באחת כזו אני עצמי השתתפתי,  גם בצעקות, וגם בשלט.  אולם אציין כי אמנם בלטה שיטת הפעולה של בירנהולץ וחברים אחרים שנכחו שם והינם משתתפים פעילים בדף : הפגנת נוכחות שקטה וסולידית, של ישיבה על מדרגות, עם שלט אחד בקושי, וכמה דגלי ישראל קטנים. ההתנהגות שלי, כמדומה, הייתה חריגה.

ואכן, בזמן האחרון גם אני מדברת עם הרבה אנשים שאין לי הזדמנויות אחרות לדבר איתם – נערי ונערות להב"ה, בחורים חרדים שמסתובבים בערבים בירושלים ומנסים להסביר לי איך קריאות של מוות לערבים  זה דבר מובן לאור המצב, נערים צעירים שחושבים שכהנא צדק, ונערים אחרים שהסבירו לי שהרצח של מוחמד אבו חדיר הוא תוצאה של מדיניות הממשלה, "שלא עושה מספיק". אנשים כנראה רוצים את זה מאוד. זאת האופנה החדשה  – שיחה.

במידה מסויימת, רוח-שיחה זו כבר נושבת בפוליטיקה זה זמן רב, מאז הבחירות האחרונות לפחות.  "בואו נדבר על הכל מחדש"-  כך  אומר לנו נפתלי בנט שוב ושוב,  מאז קמפיין הבחירות הראשון שלו כראש הבית היהודי (אנאלוגיה שהוא שב ומעלה בפני קהליו המשתנים היא זו המשווה את המצב בישראל היום למצב של חברת סטארט אפ עם מוצר שלא מוכר: מה עושים במקרה כזה? שואל בנט – משנים הכל,  עושים 180 מעלות , ומחליפים –  בנט כמובן מדבר על מה שהוא כנראה רואה כ"ציונות הקלאסית" כשהוא עוסק בהשוואה משונה זו,  ועל הצורך לבחון מחדש את מטרותינו בארץ הזאת). גם יאיר לפיד  מדבר על שינוי, ועל הבנה, ועל הצורך לשנות  מבני עומק כביכול בהתנהלות הממסדית. הגל שהביא את לפיד לכנסת עם 19 מנדטים היה בדיוק הגל השיחני הזה, גל של אי אמון במערכת. של רצון לבנות מחדש,– אותו הגל של מה שזכה לשם "המחאה החברתית", והיה אולי מעין יריית הפתיחה הגלויה ביותר למה שאנו רואים מסביב היום כשאנו מדברים עם אנשים צעירים שרוצים לתלות את האשם במישהו. הפעם זה לא יוקר המחיה, הפעם זה טילים.

מהסיבה הזאת לפיד הביא איתו כל מיני דוקטוריות ורבנים ואנשים "שונים" ממה שאנו רגילים לראות על המסכים שלנו (עם מפלגת "יש עתיד" נכנסה למשל האישה הראשונה ממוצא אתיופי למשכן הכנסת). כל האנשים האלה, השונים זה מזה והמשונים אלה מאלה, מבינים יפה מאוד כל מיני בעיות מזוויות "מרעננות", ורוצים לדבר מאוד, ולשמוע, ולהיות חשופים למגוון של "רעיונות" כביכול.  הם מאמינים בעצמם. הם מאמינים שהם יכולים להביא לשינוי, צעד אחר צעד,  ואחת הפרקטיקות המרכזיות שלהם כמדומה היא פרקטיקת אפשרויות השיחה החדשות.

זוהי בדיוק  דרך פעולתה למשל של רות קלדרון (ועל כך כתבתי גם כאן). זהו גם אופן הפעולה המובהק דרך אגב של משה פייגלין מהליכוד. אף הוא רוצה לשנות דברים מן היסוד, ויש לו תכניות מפורטות לגבי שינוי השיטה משיטה דמוקרטית לשיטה "חירותנית".  הנה לכם הוגה מקורי. איך לא חשבנו על זה קודם? ביטול הדמוקרטיה (וכינון המקדש). על רקע זה נבנית גם השותפות שבין שני הח"כים הללו בכל מיני הקשרים (דיונים יזומים משותפים, דיונים לימודיים משותפים ועוד), שותפות שנראית משונה במקצת אולי למתבונן מבחוץ,  אבל למעשה היא אינה משונה כלל.  שהרי מי יותר מפייגלין רוצה לחשוב על הדברים מחדש?

אם כן, פרקטיקת השיחה היא פרקטיקה פוליטית מובהקת של הזמן הזה. השאלה היא אם בצורה בה היא מתנהלת, היינו פרקטיקה הדורשת חדשים לבקרים "שיחה על הכל מחדש", אין סכנה של ממש לקיומנו כמו שהיינו רוצים לדמיין אותו.

P1500011

[מפגן כוח בירושלים, יולי 2014]

*

בניתוח פייסבוקי כתב  אחד ממשתתפי עמוד הפייסבוק המאגד את אירועי ההתנגדות לאלימות בכיכר ציון  כי הוא הגיע למסקנה שמול נערים לא צריך להפגין אלא לדבר. הוא זכה ללייקים רבים יחסית ולתגובות אוהדות מאוד. גם אני מסכימה איתו.  אלא  שבכיכר ציון,  לפעמים מתארגנות גם קבוצות (כמו להב"ה) שהעומדים בראשם רחוקים מתפיסת תום-נעורים מבולבל. אלו הם אינם נערים, והם אינם רוצים לדבר איתנו.

האם מול הפגנה עם דגלי כהנא חי עדיף באמת שלא להפגין? האם כשצועקים לעברנו בוגדים עדיף באמת לשתוק?  אני מודה שבהפגנה האחרונה צעקתי מכל ליבי ובכל כוחי בוגדים בחזרה.

השיחה היא אפשרות מפתה מאוד, במיוחד כשביסודה מצויה ההנחה האופטימית שניתן גם לשנות. אנחנו חושבים שאם נמצא מולינו אדם שנראה שקול בדברים רבים, הוא יבין, או היא תבין,  שגזענות כמו זו שראינו בירושלים זה דבר פסול. שאם תביע זעזוע על מות הנער בפני  אדם שנראה מכל הבחינות כאדם נורמטיבי, לא טיפש במיוחד, לא רע במיוחד, לא חכם במיוחד, תזכה לכל הפחות להנהון מבין, משתתף בצרה (שאתה חושב שהיא צרת הרבים, צרה לאומית אפילו).  אך למרבה הצער, פעמים רבות זהו לא המקרה.

בימים האחרונים שמעתי הרבה הצדקות באשר לרצח אבו חדיר שנאמרות במה שנשמע לאוזן הרגילה כטון רגוע, בנחת ובלי התלהמות, ואמנם נראה כי אמירות מהסוג הזה מצליחות לשכנע ציבורים גדולים מאוד. שוב ושוב מסבירים לי שמישהו הרגיש שהוא צריך היה לעשות מעשה, המדינה לא עושה מספיק, אנשים מפחדים ללכת ברחוב, נשים מפחדות ללכת בלי שערבים יציקו להן, אי אפשר לחיות ככה, צריך לעשות מעשה. ובכלל-  הרוצחים של אבו חדיר הם מטורפים.

את אלה ועוד צידוקים וטיעונים רבים בכיוון זה שמעתי בימים האחרונים שוב ושוב. ומה עשיתי עם זה? ניסיתי להמשיך לדבר, להציג נתונים.  לדבר על כמות ההפצצות בעזה, ועל כך שאי אפשר לומר שהמדינה לא עושה דבר. לא הצלחתי לשכנע. חלק מהנערים סיפרו לי שהם לא קוראים חדשות בעברית, כי כל התקשורת שמאלנית, ושאי אפשר לסמוך על מה שנאמר שם. הפעולה בעזה אינה מספיקה הם הסבירו לי, גם בלי להכיר את "הפרטים".

לפעמים קרה שיצאתי מהשיחות האלה עם תחושה טובה כי חידשתי לכמה נערים חידוש – בדרך כלל פריט ידע היסטורי או עובדתי שהם לא הכירו (למשל שיהודה ושומרון נכבשו ב-67 ולא ב-48). יצא לי גם לשמוע התנצלות ממפגין מבוגר שהשתולל קצת בעודו עומד בצד של "כהנא חי" ו"כולנו כהנא". איכשהו, הוא לא הבין שאנחנו מפגינים נגד ההשתלטות הכהניסטית ברחוב. הוא חשב שאנחנו מפגינים נגד צה"ל. אחרי שהוא דיבר איתנו הוא הגיע למסקנה שהוא מעדיף לעמוד בצד שלנו מאשר בצד שלהם. בעצם, הוא סיפר לי, גם הוא נגד ההשתלטות הזאת (הכהניסטית), על אף שהוא עצמו היה אחד מהם בצעירותו.

אבל היו גם הרבה מקרים אחרים של אנשים או נערים, בחורים ובחורות שעמדו מולי בשנאה אלימה.  שהסתכלו עליי מלמעלה למטה ובחרו לקרוא לי כוניפה, שרמוטה, בת זונה, בוגדת.

P1500027

[מפגן כוח בירושלים, יולי 2014]

**

אולי אפשר לומר כי אנשים היום בשמאל צמאים למה שבימין לא הפסיקו לעשות כנראה מאז קום המדינה-  להתארגן בקבוצות שמקיפות קהל גדול,  לתמוך אחד בשני בצורה מאסיבית כדי לייצר תנועה שתשפיע על האווירה הכללית בארץ. המכות בכיכרות זה חלק מזה. המבוכה של עמידה ליד שלטים שאינך מסכים איתם  זה גם חלק מזה. אתה  לומד להכין לעצמך שלטים, ואולי גם אתה לומד לארגן לעצמך הפגנות. כל זה שייך לאותה פרקטיקת-שיחה שעולה כאן עכשיו.

אני מודה שאני מעדיפה את ההתארגנות בקבוצה. את התמיכה ואת ההבנה הפנימית של קבוצה שרואה את עצמה מתנגדת  למה שקורה ברחובות הערים הגדולות בישראל באופן ברור-  מחזות שהם אינם לגיטימיים, ואינם נסבלים, והם גם אינם מקריים. אמנם, נראה שקבוצתיות מחודשת זו בהחלט עשויה להיות השלב הבא בתרבות השיחה הזו. ההתארגנות המשותפת סביב רעיונות בסיסיים, שעליהם יש הסכמה בקרב הציבור הרחב עוד עשויה עם הזמן לשבור את ההבנות בהן הורגלנו באשר למחנות הימין והשמאל בארץ הזאת. האם השמאל הוא בהכרח מי שמתנגד למלחמה בעזה למשל? ב"פאנלים" באולפני החדשות יכלו הצופים בבית להתרשם מתפיסות של שמאל וימין שאותן הוא אולי כבר שכח, גם אם אין בהן משהו חדש: כך למשל באותו האולפן בו ישבה שלי יחימוביץ'  ותמכה בהתנהלותו של נתניהו במבצע עד כה,  ישבה  חה"כ מיכל רוזין ממרצ והודיעה (בהקשר אחר אמנם) כי תמיכה בהתנהלות הממשלה בעת הזאת אינה מייצגת את השמאל. אני לא בטוחה שרוב הציבור המגדיר את עצמו "שמאל" יסכים עם עמדה נחרצת זו.

כך או כך, הגדרות פוליטיות עצמיות נקבעות ברוב המקרים בסיטואציה לעומתית – של זה מול זה. הסיטואציות  המציגות עצמן בפנינו כעת דורשות לבחור צד, צד שאינו בהכרח קשור בתמיכה או בהתנגדות  ללחימה בעזה, לצורך בלחימה בעזה:  השאלה שמוצבת לפנינו  בימים האלה ברחובות שלנו היא שאלה הרבה יותר ראשונית מזו: האם אנחנו רוצים לחיות בשלום עם שכנינו. האם אנחנו באמת רוצים לחיות איתם. איתם ביחד.

פעם  זה  היה חלק מהאתוס קצר-הימים שלנו, היום גורמים לנו להבין כי זה רעיון מוקצה מחמת מיאוס, תמים, פתטי. לעולם לא תבינו את הערבים.

אבל זה היה הרעיון המרכזי של הציונות מאז ומעולם. זה נכון שההתנהלות המדינית-ציונית כללה גם השתלטות על קרקעות, ונישול אחרים מאדמותיהם (כדי לספק מקום ובטחון) לתושבי ישראל היהודים דווקא על חשבון אלה הערבים. זה נכון גם שהמדינה הישראלית שקמה בזכות התנועה הציונית לא פעלה כדי לקיים שוויון אזרחי בין יהודים וערבים, והמצב, כמדומה, רק הולך ומחריף. אולם זה לא נכון כי כוונתו של הזרם המרכזי בהתהוות המדינית של הציונות הייתה השתלטות טוטאלית על המרחב,  בחינת הפיכתנו לאדוניו של מרחב זה. ואף על פי זאת- אין ספק כי משהו השתבש בדרכי הפעולה.

אכן  גם החזרה לנושא "הציונות" כנושא רלוונטי, כמילה רלוונטית ולא ככותרת היסטורית, מאוד נכחה בבחירות האחרונות. היא נכחה  בנאומיו של לפיד,  שביקש  לעורר את "הציונות הטובה", היא נוכחה אצל אלדד יניב ('השמאל הלאומי') והיא נוכחת מאוד בימים האחרונים של המבצע הצבאי בשפתם של בוז'י הרצוג, שלי יחימוביץ' ואח'.

הציונות כתחליף ל"שמאלנות"  זו משוואה  פשוטה  מדי, שאני לא חושבת שאיש מהדוברים המצויינים כאן  מעוניין בה, מסיבות שונות (מדיניות, כלכליות וכמובן פוליטיות), אבל נראה שבהחלט יש כאן נסיון לעצב מחדש את מה שנתפס בשיח-הרחוב כאג'נדה של שמאל. למעשה אג'נדה זו היא אג'נדה חוצת מפלגות –  הרצון הכנה לשלום.

אם רוב האנשים יחשבו על זה מספיק, לפחות בצד הישראלי אני מאמינה שרובם יגידו בעצמם בסופו של דבר כי עדיף יהיה לחיות ביחד בשלום.  מה זה אומר בדיוק "ביחד"?  איזה סוג יחד  יכול להתקיים בין שתי הקבוצות הלאומיות הללו בארץ? אלו הן כבר שאלות לעשירים. אבל קודם הכל ההכרה בשכנות ההכרחית צריכה להיעשות.

היום, 66 שנים אחרי הקמת המדינה אנחנו עדיין מתווכחים על עצם הצורך בשלום, על הצורך בשלום המבוסס על שוויון בין הקבוצות בארץ,  תוך שמירה  על רצון כל אחת מהקבוצות להגדיר עצמה בגבולות לאומיות מדינית.

אכן –  גם  נפתלי בנט, אורית סטרוק, דני דנון, ואפילו מיכאל בן ארי רוצים "שלום". הם רוצים שלום במשמע שהם רוצים חיי שלווה.  גם הם לא רוצים מלחמה מתמדת. אבל זהו איננו שלום המבוסס על שכנות, אלא על ניתוק גמור מהאחר- גם במחיר מחיקתו מאיתנו. בשלום של בנט יש רק עם אחד, שחי אמנם בשלווה.

זהו אינו שלום המבוסס על שוויון, על הכרה מינימאלית באפשרויותיו של השכן שלך כאדם אמיתי, שלם ושווה לך, אלא על זכויות יתר מוגדרות לקבוצה השלטת (היהודית) במקרה הטוב – וסילוק "הגורם המפריע" במקרה הרע.

*

בהקשר זה כדאי להזכיר כי מיכאל בן ארי היה מבין יוזמי ההתארגנות בירושלים בערב לווית הנערים, שהובילה בסופו של דבר להתנכלויות של יהודים בריונים לתושבים ואזרחים ערבים בירושלים שנמשכו שעות על גבי שעות בכל רחבי העיר.

אל מול מיכאל בן ארי יכולים וחייבים לבוא ולהפגין גם אנשים מ"הימין" וגם אנשים מ"השמאל", ומשני המחנות האלה לקרוא לו בוגד, על שהוא מסית צעירים מבני עמו לחורבן עצמי ולאומי. אם זו לא בגידה אני לא יודעת מהי בגידה.  ממתי כהנא-חי זה ימין? , ממתי "כולנו כהנא"? (קריאות שנשמעות שוב ושוב במקומות שונים בארץ בתדירות נוראה). טענות אלה, הטענות לפיהן פעילי כ"ך הם "ימין", כלומר הם חלק מהזירה הפוליטית הלגיטימית והאהודה בארץ, לא יכולות לעבור בשקט.

זה האינטרס הברור של שמאל וימין בקרב הציבור היהודי והציוני להתאחד מולו בכוח.

הנערים המסתובבים ברחובות בתקופה האחרונה, מחפשים תעסוקה, אקשן, מכות, הם ברובם אמנם רק נערים, אך לעיתים קרובות הם  מכונסים בתוך קבוצה מאורגנת, וכשהמארגנים מופיעים  כמו שקורה בהפגנות מדי פעם, או כמו הופעותיו הנדירות של בנצי גופשטיין בכיכר ציון למשל, צריך להתנגד להגעתם, צריך להתנגד לתורתם, שהיא תורה מאורגנת, ומשוננת היטב. במצבים האלה, של קבוצה מאורגנת העומדת מולנו, צריך להתנגד בקבוצתיות מאורגנת משלנו, בידיעה עצמית, ולא בשתיקה, וגם לא בשיחות פרטיות.

גם אני מחבבת שיחות פרטיות עם אנשים שאינני מכירה. זה תמיד מעניין, אבל הפעולה הפוליטית שהגיעה עתה זמנה- חייבת להיות ציבורית יותר, היא חייבת להיות נוכחת ככוח נלחם. חבר טוב שלי אמר לי לאחרונה  –  במלחמה צריך לעשות הערכות מצב, ולהעריך את מצבך היחסי.  הוא אמר לי- עכשיו זהו זמן מלחמה, ואנחנו הצד המפסיד. זוהי גם הבנה, שחייבים להבין לפני שאנו ממשיכים בדרכי פעולה. ובתור המפסידים איננו יכולים להסתודד עם נער פה ונער שם בנסיון לקרב לבבות. המגנט שלהם חזק ונוצץ יותר, הקבוצה שלהם גדולה יותר, ולכן צריך לעמוד בכיכר, ולא רק לשבת על המדרגות ולשתוק. כי אנחנו נלחמים, ואנחנו מפסידים במלחמה הזאת, ולכן צריך להילחם עוד יותר.

אי אפשר עוד לשבת ולחכות לשיחה באזניים קשובות. בדיוק כמו שהנערים האלה באים עטופי דגלי ישראל ומדבקה של כהנא צדק,  גם  אנחנו  צריכים להפגין מפגן של ידיעה עצמית, ולדעת מראש שלא עם כולם אפשר לדבר. ואפילו שעם רובם דווקא אפשר לדבר –  לא בכל סיטואציה דיבור כזה הוא אפשרי או רצוי. ובמקרה שלא ניתן לדבר צריך להרים קול, ולמחות ולצעוק, ולומר שאנחנו לא רוצים לחשוב על הכל מחדש, שאנחנו לא רוצים  לשנות פה הכל,  לא הכל רקוב כאן, ולא צריך להחליף מוצר. שלא ימכרו לנו סיפורים. הציונות החילונית, אפילו המדינית, לא כשלה: היא תנועה צעירה שעודה מתפתחת ולכן יש לה בעיות רבות. החברה הישראלית היא חברה צעירה ומשתנה ועוד יש תקווה. השינויים שהתרחשו בה בתקופה של 66 שנים הם שינויים אדירים, לטוב ולרע – תלוי מי השופט. לכן זוהי גם חברה בלתי יציבה. המעמדות החברתיים בה אינם יציבים, ו"התפקידים" והאפשרויות הקיימות במסגרת החברה הזאת משתנים בלי הרף, ולכל מיני כיוונים, שאינם בהכרח מתיישבים אלה עם אלה. ובינתיים הצלחותיה  מרשימות יותר מכשלונותיה.

אנחנו רוצים לעשות את הדבר הנכון, אנחנו רוצים להבין לאן אנחנו הולכים,  אנחנו רוצים להבין למה אנחנו תקועים בשנאה, ולמה הבורות מכריעה רבים כל כך מאיתנו. ואנחנו רוצים לחיות כאן כי זה מקומנו. זה מה שאנחנו רוצים. ואנחנו רוצים בכל אלה, כשהם משולבים בחיים של שלום, של התפשרות וסובלנות ושל שוויון אמיתי עם שכנינו ועם חברינו למדינה, יהודים, ערבים, מוסלמים, נוצרים, דתיים, חרדים, חילוניים גמורים הִיפִּים ואנשים אחרים. לא "עם אחד דם אחד"  –  אלא גוי וגוי, שלא ילמדו עוד מלחמה, כאן בארץ הזאת. זה מה שאנחנו רוצים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s