שפה רפה

על לשונם הרפה של הפוליטיקאים הבכירים בישראל מול הגזענות והאלימות

רונה ברנס

ככל שהזמן עובר מתבהרת אזלת ידם של נציגי השלטון במדינה, ונראה ברור יותר ויותר כי התמודדות הציבורית עם גילויי הגזענות חסרי הבושה אשר מקבלים עתה במה גלויה, איננה חריפה מספיק, ובעיקר איננה ברורה מספיק.

דוגמא לכך יכולנו לראות בתגובתו של שי פירון לדבריו האלימים והמסיתים לאלימות של יואב אליאסי ("הצל"). זה היה בתכנית בynet עם אטילה שומפלבי: שר החינוך התראיין (29.7.2014) ועומת  בשידור חי עם אליאסי, כמה ימים לאחר ההפגנה האלימה שהתרחשה בתל אביב, אשר אליאסי היה אחד ממארגניה הראשיים כזכור, ועבד שם כתף אל כתף עם נפשות יפות כמו כנופיית אל-יהוד, כהנא-חי, להב"ה ואח'.

בתגובה לאירועים הללו אמנם פתח השר, כמצופה, ואמר, "אני רוצה לומר דברים חריפים….".  אלא שהבטחה זו לא התממשה, והחריפות המובטחת,  הלכה ונמסה אל דברי מלמול פייסניים, "מקרבים", לפי מיטב המסורת של 'יש עתיד': 

"הוא [אליאסי]", הסביר פירון מיד, "צריך להבין  שהוא לא משרת  את האינטרס היהודי הישראלי…. זה פוגע באתוס המוסרי של חברת המופת שלנו… זה פוגע בצדקת הדרך…. זה פוגע  בטיעונים" . אחר כך הוסיף פירון "אנחנו צריכים להיזהר משפות כאלה והחבר אליאסי צריך להבין שבמילים שלו יש ארס גדול שמזהם את נשמת צעירי ישראל".

שימו לב כי המילה גזענות לא נשמעה כאן. גם בפאתוס המדומה שהוסיף פירון בסוף בדברו על "הארס" ועל "נשמת צעירי ישראל" לא הצליח השר להשמיע דבר ברור ונוקב.

מהן "השפות" האלה עליהן מדבר פירון ושמהן צריך להיזהר?  ומהו אותו ארס גדול?  האם פירון מדבר כאן על "אלימות מילולית" או על גזענות חשוכה שהייתה מביישת כל יהודי שזוכר מעט היסטוריה? שלא כמו הטיעון לגופם של דברים, הפאתוס בדברים האלה אמנם חזק וניכר. פירון שוב הגביר את הווליום מבלי לדאוג לעצמת הטיעון.

אבל חמור מכל זה,  פירון מדבר עם  אליאסי כאילו הם באותו הצד: "זה פוגע באתוס המוסרי של חברת המופת שלנו", אומר פירון ומפנה את דבריו לאליאסי. פירון איננו מבין, או עושה עצמו כאילו איננו רואה שהוא ואליאסי אינם חולמים על אותה "חברה". וה"שלנו" של פירון, כמדומה, כולל הרבה יותר מה"שלנו" של אליאסי.

כמה שבועות לאחר מכן, התבשרנו  על חתונתם המתוקשרת של מחמוד המוסלמי ומורל היהודיה,  ושוב נפתחה במה חדשה לרעיונות ישנים. במרכזה נעמד  תלמידו המובהק של הרב כהנא בנצי גופשטיין וחבר נעריו. גם כאן,  וודאי היה מי שקיווה לראות התגייסות של נבחרי ציבור  שיגנו את ביטויי הגזענות הברוטאליים שראינו סביב האירוע, שיגידו דברים ברורים, שיבדילו עצמם ואת הציבור שלהם בתוקף ממי שמעיד על עצמו כי הוא פועל כדי "לגרום לכל מי שחושבת לעשות צעד כזה [להתחתן עם ערבי] לחשוב עליו שוב", כלומר פועל במטרה ברורה להפחיד ולהטיל טרור על פרטים במדינה שמעוניינים לנהוג בענייניהם הפרטיים כבעניינים פרטיים.

אבל שוב התאכזבנו.

ראובן ריבלין היה יוצא דופן יחסית במסר הברור שהוא הקפיד להעביר לציבור (למשל: "לאלימות ולגזענות אין מקום בחברה הישראלית"). בנט לעומת זאת כשהוא נשאל על החתונה קרא להפגנות (בהן הושמעו קריאות "מוות לערבים" וכדמ') "פרובוקציות", וטען כי להב"ה מביאים בעצמם להתבוללות (כלומר-  בנט  מציג עצמו כשותף למאוויו של גופשטיין המתנגדים להתבוללות, אלא שהוא מסתייג מדרך הפעולה "הפרובוקטיבית" של הקבוצה).

ושוב לא מצאנו דיון באלימות ובגזענות, שוב לא נאמרו הדברים בשמם.

דוכן להבה מחנה יהודה ירושלים  קיץ 2014

דוכן להב"ה, שוק מחנה יהודה, צהרי היום, יולי 2014

אחרון חביב הוא יאיר לפיד, הלוא הוא שר האוצר, שבראיון ברדיו עם קלמן ליבסקינד אמר  שגם  הוא  היה מצטער לו בנו היה מתחתן  עם מישהי שאינה יהודייה, אבל עם זאת הוסיף את הסתייגותו המתבקשת ואפיין את ההפגנה כ"מכוערת" (ולכן ראויה לגינוי). אכן גם לפיד, בדרכו "המקרבת" מבקש לאותת למאזינים כנראה שהוא וגופשטיין למעשה אינם רחוקים כמו שזה נדמה. לפי הסימנים נראה שאם  ידחקו בו  גם הוא, ממש כפי שבני ציפר עשה במאמר שפורסם לאחרונה ב'הארץ', יגביל את עצמו לביקורת על "הטעם הרע" שליווה את כל החתונה הזאת, אשר ציפר לפחות הגדירה כ-"מיותרת".  כאילו חטאם הגדול של הגזענים האלימים שקולם נשמע כה חזק לאחרונה- הוא חוסר טעם טוב (ועל כך ראו גם כאן).

"כל יחיד הוא מלך השווה לרעהו"

גם  בלי  קשר לאירועים האחרונים הללו, שני השרים בנט ולפיד משקיעים רבים ממאמציהם לביסוס מה שהם רואים וודאי כ"אתוס" יהודי.  שניהם,  כל אחד בדרכו,  מבקש לחזק  את "הזהות היהודית",  בין אם זה באמצעות המינהלת לזהות יהודית, ובין אם זה באמצעות למדנות יהודית "בלבוש חילוני", בסגנון רות קלדרון וכמו  שהציג  לאחרונה פירון בתכניותיו לילדי ישראל.

במצב בולמוסי זה, של חיפוש היסטרי כמעט אחר זהות, ובניית זהות "יהודית" קולקטיבית כפי שאנו עדים לו בכנסת הנוכחית, קשה לצפות שלפיד, בנט, או אנשיהם יוכלו למצוא את הכלים להתמודד עם תביעות לחירות הפרט: לשוני,  ולקיום של אנשים השונים אלה מאלה בהשקפותיהם הדתיות והפוליטיות זה לצד זה. שהרי זהות שמעוצבת על ידי המדינה היא תמיד קולקטיבית, ולכן היא תמיד שואפת ל"אחדות". לכן היא גם תמיד תתקשה, כל עוד היא מתעקשת להיות "המעצבת הלאומית", להתמודד עם השונה.

מעניין כי לעומת המחפשים את מקור השראתם "במקורות" ובחיזוק הזהות הלאומית שלהם על בסיס אלה,  רובי ריבלין, בדברי הגנתו על הזוג,  מצטט בסיום דבריו נגד הגזענות מדברי זאב (ולדימיר) ז'בוטינסקי: "בראשית ברא אלוהים את היחיד".

באותו החיבור (אוטוביוגרפיה למעשה) בו מופיע ציטוט זה, מסביר ז'בוטינסקי אחר כך כי "כל יחיד הוא מלך השוה לרעהו – והרע 'מלך' גם הוא; טוב שיחטא היחיד כלפי הציבור משתחטא החברה ליחיד; לשם טובתם של היחידים נוצרה חברה, לא להפך".

כלומר- חירות  היחיד היא העיקר –  חירותו המירבית של הפרט היא מטרתה של כל חברה שיכולה לקרוא לעצמה "חברה חופשית". החופש שהיא מציעה הוא זה של הפרט.

יפה השימוש של ז'בוטינסקי במילה "מלך",  אותה מילה בה עושים שימוש נלוז המזדהים עם להב"ה בסיסמתם : "בת מלך יוצאת רק עם בן מלך".

במקרה של גופשטיין ודומיו המלך הוא  כמובן הקדוש ברוך הוא,  ואנחנו – היהודים, "בנים" ו"בנות", יחידים ויחידות, כולנו כפופים אליו.

לא כך המודל החילוני שהציב ז'בוטינסקי, ושהציבו בווריאציות שונות (ומועדפות עליי באופן אישי) חלק ניכר ממקימיה הרעיוניים והמעשיים של מדינת ישראל ושל הלאומיות היהודית המודרנית. מודל זה, המאמין באדם – ביחיד, ומתאים עצמו לחירותו, נראה שהולך ומשתכח מאיתנו במהירות מפחידה.

מבין המתבטאים והשותקים שהוזכרו כאן ריבלין הוא היחיד שאמנם עדיין לא לגמרי שכח, ושבדבריו עוד אפשר לזהות כמה משאריותיו האחרונות של אותו אמון בסיסי בחירות היחיד, הוא הוא "המלך" כאמור, אשר לטובתו נוצרה החברה, לא להיפך.

השפה הברורה

אבל גם בלי הסבר זה על השינוי בטיבו של "האתוס" או של מודל האתוס ראוי היה לשמוע גינויים נמרצים ותקיפים יותר ממנהיגי המדינה כנגד האלימות החשוכה שהפכה ללגיטימית, אם במעשה ואם במחדל.

האלימות היא כבר מזמן מציאות לילית מוכרת ברחובות ירושלים למשל, שם במקומות שונים קונים אחיזה דוכני להב"ה, מהם מפיצים נערים מסוממים-בנתונים-שקריים פחד ושנאה.

גם בהקשר הירושלמי לא נשמע קולו של ראש העירייה, ניר ברקת, או מי מטעמו, שיגנה את הנוכחות האלימה בעיר שכבר רשמה לזכותה כמה וכמה מקרי אלימות מתועדים, ועוד אחרים בלתי מתועדים.

חברת מועצת העיר לורה וורטון כתבה בקבוצת פייסבוק שנפתחה כדי להתנגד לאלימות בכיכר ציון (התארגנות אזרחית ועצמאית לחלוטין) כי היא שלחה בעניין דוכני להב"ה מכתבים לרשויות שונות בעירייה עם העתק לברקת. אך בהודעה שנייה הוסיפה וורטון הסתייגות חשובה: "לא שאני מצפה לתגובה" , היא כתבה שם.

מבירור עם וורטון עולה כי ייאושה נובע מהתייחסותו האדישה של ראש העיר בעבר הקרוב למקרי האלימות הקשים נגד הערבים בעירו,  וכן להצעות שהוצעו בעניין המאבק הדרוש בגזענות.

והשאלה היא למה ההתנגדות לאלימות, לגזענות, לסחטנות ולאיומים שפשטו כבר בכל הארץ אינה נשמעת באופן ברור ותקיף על ידי מנהיגיו הנבחרים של הציבור? וכיצד קרה שהמצב הזה הפך לברור מאליו, לצפוי?

למה השפה הברורה העומדת לרשות הפוליטיקאים שלנו כשהם מבקשים לחזק את צה"ל למשל, או לחבק את המשפחות השכולות, לא עומדת להם בנסיונותיהם המגומגמים, במקרה הטוב,  להתמודד עם הרמת הראש המסוכנת הזאת של קבוצות הממשיכות את דרכו הרעיונית של כהנא?

היכן היא שפתו הנוקבת של נתניהו? היכן היא לשונו החדה של יאיר לפיד?

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “שפה רפה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s