רונה ברנס
[המאמר הבא הוא אחיו של מאמר שפורסם בנושאים קרובים ב'שיחה מקומית']
מקרי האלימות הגזענית והאלימה מתקרבים בזמן האחרון יותר ויותר אל עדשת המצלמה. הגזענות "השקטה", הישנה והמוכרת – זו של העדפת היהודים בחינוך, בקרקעות, בהקצאת משאבים, ובהתייחסות הכללית באוכלוסיה, מקבלת בחודשיים האחרונים, כך נראה, צבע חדש- צח ואדום ודגול מרבבה.
בתגובה לאווירה האלימה, רווית השנאה, שהלכה והתגברה במרחב הציבורי בקיץ האחרון, הכריז שר החינוך שהחינוך לסובלנות יקבל דגש מיוחד השנה, ונשיא המדינה הודיע אף הוא על תכניותיו לצמצום הגזענות. אבל כדי שההתנגדות למעשי גזענות ושנאה תהיה אפקטיבית עליה להיות מקובלת על מרבית הציבור; על הציבור להתנגד; על הציבור להתקומם נגד העוולות, על הציבור לדעת שהוא לא רוצה ששנאה, דיכוי, השפלה, מכות, ורצח על רקע גזעני יהיו חלק מהחברה שלו.
אבל כיצד אפשר לצפות להתנגדות שכזו מהחברה הישראלית היום, אם היא עצמה, או לפחות חלקים גדולים ממנה, נבוכה אל מול ערכיה הבסיסיים שמגדירים אותה כקבוצה, כקולקטיב פוליטי? כיצד תוכל מדינה שמדמיינת שהיא עדיין צריכה להשקיע את מירב מאמציה ומשאביה החינוכיים כדי לעצב לעצמה את "זהותה היהודית" להידרש ברצינות הראויה לערכי כבוד-האדם (כל אדם!) וחירותו (של כל אדם!)?
נתחיל מההפרדה הבסיסית שבה אנו חיים:
אנחנו, הישראלים ותושבי ישראל, חיים במדינה שבה הסיכוי של ילדה או ילד "מבית יהודי טוב" לפגוש בילד או ילדה "מבית ערבי טוב" הוא כמעט בלתי קיים.
אני נולדתי וגדלתי בחיפה, "עיר הסובלנות", עיר דו-הקיום כביכול. ואף על פי כן מעולם לא למדתי עם ערבי או ערביה בכיתה אחת. מעולם לא הלכתי לחוגים בהם יכולתי לפגוש ילדים ערבים.
כשהייתי בתיכון, הציעו לנו, התלמידים, להשתתף ב"סדנת דו-קיום" – כלומר לשבת ביחד, קבוצה של תלמידים ערבים ויהודים מחיפה בני אותו הגיל בחדר ממוזג אחד, כדי לנסות לדבר ולהכיר.
השתתפתי. מתוך שכבה של כשתים-עשרה כיתות היינו קבוצה זעירה של כעשרה תלמידים ותלמידות. לצערי, אני יכולה לספר ששום דבר לא יצא מזה. לא הצלחנו לדבר, לא הצלחנו להבין אחד את השני. חברויות אמיתיות לא יצאו מזה. אולי בגיל שבע-עשרה זה כבר מאוחר מדי.
מעולם לא נפגשנו מחוץ לחדר הממוזג שבו התנהלה הסדנה, ואני לא זוכרת דבר מהמפגשים האלה מלבד המבוכה ששררה תמיד בינינו עד לאחרון המפגשים. החדר, דרך אגב, היה ממוקם בתוך בית הספר שלנו – היהודים. כלומר, התלמידים הערבים צריכים היו (תמיד) להגיע אלינו. אנחנו מעולם לא ביקרנו אותם, מעולם לא יצאנו איתם לחוף הים, לבית קפה, לפאב. כאמור, מעולם לא יצאנו איתם מהחדר הזה.
**
ואף על פי כן – סוגיית הגזענות בישראל עדיין רחוקה מהכרה אמיתית.
הורים אינם ערים לגזענות שלהם עצמם, שנובעת בין היתר גם מן ההקשר התרבותי הכללי שבו אנו חיים, המושתת על הפרדה בין יהודים לערבים. אפשר להבין אותם כמובן – הורים הם אנשים עייפים. אבל את המדינה אסור להבין – ואסור לקבל את עמדתה, שרק מחזקת את מודל ההפרדה הקיים במדינה, מודל שממשיך ומעצים את הפערים העצומים הקיימים בין האוכלוסייה היהודית והערבית.
כבר עשרות שנים שהגזענות מוכחשת, שקופה ובלתי נראית, וכבר שנים שהיא מסתתרת בחסות "המלחמה". זו לא גזענות, הם אומרים, זו הישרדות.
אבל כששואגים "מוות לערבים", זה לא הישרדות, וכשמספרים שקרים על ערבים שרודפים אחרי נערות יהודיות אומללות, זה לא הישרדות, וכשמציירים את הערבי כאילו היה מפלצת שמונעת מיצרים אלימים ומיניים שכל רצונו הוא לשעבד את האישה, זה לא הישרדות, ולבסוף – כשבאופן שיטתי, ממלכתי ומערכתי לא נותנים הזדמנויות שוות לבני הציבור הערבי לקבל השכלה בסיסית ככל ילדי ישראל היהודים, זה לא הישרדות. זה דיכוי, שמבוסס על הבדל גזעי ולאומי.
אכן – האנשים כאן, בישראל, חיים בצל מלחמות; יש תקופות שבהן אנשים חיים בפחד קיומי יומיומי מפני אויבים המזוהים כ"ערבים" או כפלסטינים. לכן ההפרדה יכולה להיות "מוסברת", והיא אכן מוסברת לעיתים תכופות, באמצעות "נימוקים טבעיים", כביכול, המובנים לאור המצב המיוחד של האזור: אי אפשר לקיים חיי שיתוף עם אוכלוסייה שמזוהה בחלקה עם האויב, אומרים לנו בגרסאות כאלה ואחרות. כאמור, זו לא גזענות, זו הישרדות.
והנה עכשיו, אותה הישרדות ישנה וטובה נאלצת לשוב ולהסביר לעצמה את עמדותיה מול עמדות כמו אלו של תומכיו הנלהבים של ארגון להב"ה והתארגנויות דומות אחרות. איפה ההישרדות עומדת ביחס לאלה?
אמנם, הפלא ופלא – הישראלים היהודים, שגדלו בתוך רחובות מופרדים דה פקטו, שבהם הערבים בסביבתם מופיעים כעובדי הנקיון, התחזוקה, עובדי הזבל ופועלי הבניין, עומדים נבוכים וחסרי אונים כשהם רואים שלטים צהובים גדולים עם הכיתוב "כהנא צדק" בכיכר מרכזית בירושלים, או כשהם שומעים את הפזמון הקליט "מוות לערבים" מושר בפי עשרות צועדים.
אין ספק – עם מופעים מעין אלה, עם צעקות של "דם אחד עם אחד" וכד', חלק גדול מהציבור הישראלי היהודי אינו מוכן, ואינו רוצה להזדהות. ובכל זאת – הוא ניצב מול אלה בחוסר אונים מביך ועלוב.
אבל כיצד אפשר לצפות מהציבור ישראלי, המופרד כבר שנים מהציבור הערבי, להתנהגות אחרת?
מהיכן תבוא ההתקוממות? ההתנגדות?
שהרי בסך הכל ההתבטאויות הגזעניות והבהמיות מהסוג ששמענו בתכיפות גבוהה במיוחד בקיץ האחרון, הן לא הרבה יותר מווריאציה חדשה לאותה גישה כללית שמאפיינת את גישת הציבור היהודי אל האוכלוסייה הערבית בתוך ישראל מאז הקמת המדינה.
כל עוד נמשיך את הגזענות הנונשלנטית, ההפרדה השקטה והיומיומית שבין יהודים וערבים, ובעיקר – כל עוד לא נבין שהסוגיה העומדת על הפרק היא סוגיית החופש והדיכוי בחברה הישראלית בכלל – לא נוכל להתנגד לאלה הרוצים לחמוס מאיתנו את החופש.
אמנם, רוב הציבור היהודי בישראל, לפי סקרים שונים, ניחן במאפיינים של גזענות: הם אינם רוצים להתערבב עם הערבים, הם אינם רוצים ללמוד את שפתם, הם אינם רוצים שילדיהם ישחקו או יתחנכו עם ילדיהם.
ואף על פי כן יש תקווה: התקווה הזאת היא שאהבת החופש של בני האדם בישראל תגבר על הפחד מערבוב.
הישראלים היהודים לא יוכלו להחזיק בשני קצות החבל עוד זמן רב, הם לא יוכלו להמשיך לספר לעצמם שהם חברה דמוקרטית, בעוד חלקים הולכים וגדלים של האוכלוסייה במדינה מופרדים מן האוכלוסייה השלטת בגלוי ובלי בושה, ובעוד שמאחורי המציאות היומיומית הזאת שהתרקמה לה כביכול מאליה ומתוקף הנסיבות, משתרשות אידיאולוגיות שמטרתן גיבוי רעיוני ועקרוני שלה. הם לא יוכלו להסתובב בשקט באותם הרחובות שהפכו מעוז שליטתם של קבוצות בריוניות וקקיוניות, שהשלטונות לא עושים די כדי לסלק מן המרחב הציבורי.
זמן ההכרעה הולך ומתקרב, והציבור ייאלץ לעמוד מול השאלה: והשאלה תהיה שאלה פשוטה – האם זוהי חברה חופשית? האם זוהי חברה שחיה בשלום עם דיכוי מערכתי וממוסד של ציבור שלם? האם זוהי דמוקרטיה.
**
בנושא זה ראו גם:
על הצמד המנצח: גזענות וליברליות ב"שיחה מקומית"
על השאלה הפשוטה העומדת בפני הציבור הישראלי – באתר "הארץ"
אשפתון להמון 