רונה ברנס

על התגייסות ערוצי התקשורת המרכזיים בישראל ל"חיזוק המורל" בזמן ימי הלחימה בעזה, כבר נכתב רבות, וודאי עוד ייכתב. בתוך כל המהומה הפטריוטית הזאת היו חריגים, ועל כן גם בולטים במיוחד, צפצופי ההתנגדות. גדעון לוי קיבל את זמן הבמה המירבי שניתן לבעלי דעות ביקורתיות, אנטי-אחדותיות. ואכן, הצלחה זאת מוסברת כנראה דווקא משום שמאמריו המרובים לא באמת נלקחו ברצינות על ידי רוב רובו של ציבור המיינסטרים הישראלי; התבטאויותיו היו לא יותר מצפצפופים נלווים שרק מחזקים את שלטונה הבלתי מעורער של "האחדות".

ואף על פי שוליות הטיעונים, היו וישנם רבים שעבורם טיעוני-הנגד המעטים האלה נדמו כסכנה הדחופה ביותר, איום על הנצחון הנכסף. "גדעון לוי" האיש והפרדיגמה, הפך לאויב מספר אחת.

אחד הטיעונים הנפוצים בפי המתנגדים ל"גדעון לוי" הוא טיעון "הדעה הבלתי לגיטימית": כך למשל, כשלוי כותב על טייסי חיל האוויר הישראלי שהם רוצחים, או שהם "רעים", הוא מביע עמדה לא לגיטימית; כביכול הוא עלול להוביל לסירוב פקודה, ובכך לסכן את הלחימה בשטח.

בסיטואציות אחרות ובהקשרים רבים היו כאלה שהגדילו עשות והשוו בין לוי ( "השמאל הקיצוני" כביכול) לבין אנשים כמו מיכאל בן ארי או בנצי גופשטיין ("הימין הקיצוני" כביכול) אשר אף הם, ממש כמו לוי, מביעים "עמדה לא לגיטימית" בגבולות השיח הפוליטי המקובל (ראו למשל השוואת לוי עם בנצי גופשטיין וחברים על ידי יאיר לפיד, וראו גם השוואה מתחילת השנה של בן דרור ימיני : "הקונטרה של לוי הוא בן-ארי. זה יציב את שניהם במיקומם הנכון").

אבל האם באמת שני האישים האלה הם שני קטבים לאותה תופעה?

האם באמת זוהי השוואה לגיטימית וקבילה?

כדי להתחיל לחשוב על שאלה זו כדאי להתחיל בהגדרות ולהזכיר כי בעוד גדעון לוי מוגדר כעיתונאי ומשמש ככזה בתוך החברה, מיכאל בן ארי מוגדר כפוליטיקאי ומשמש ככזה בתוך החברה.

על אף שגופשטיין עדיין לא הביע נכונות להשתתף בסצינה הפוליטית הרשמית בישראל – גם הוא וודאי מעביר את ימותיו כפעיל פוליטי וחברתי. שניהם כאחד מזוהים עם בית מדרשו של כהנא, אף הוא פוליטיקאי פעיל בימי חייו.

כפוליטיקאים או פעילים פוליטיים, תחום פעילותם של בן-ארי וגופשטיין הוא בתחום המעשים הקונקרטיים וגיוס המונים: ואכן – בבחירות האחרונות בן ארי למשל עמד בראש מפלגה. הוא גם מאגד סביבו דרך קבע תומכים לפעילות ציבורית. כך, הוא עמד בראש המתגייסים לטובת ספיר סבח, בראש המפגינים והפורעים הקוראים לנקמה לאחר רציחת הנערים, והוא הראשון לחבור לברוך מרזל כדי להזכיר לערבים האלה בחיפה שזוהי עיר יהודית. גופשטיין אף הוא מנהיג הפגנות אלימות, מעודד אלימות ("אל תעיז אפילו לחשוב על יהודיה" מאיים הסטיקר של להב"ה על הערבי למשל, או אמירות כמו "בוא נגיד שאם היה פה מלצר ערבי הוא לא היה מגיש את האוכל […] הוא היה מחפש את בית החולים הקרוב", שאמר גופשטיין בחתונת בתו מול מצלמות ערוץ 2 בשנה שעברה)

ומה עם גדעון לוי?

ובכן – במקרים הגרועים (והנדירים) ביותר טענו כלפיו שמאמריו מסיתים לסירוב פקודה. במקרים נפוצים יותר הכריזו כי לא לכל דעה צריך להיות מקום בכל זמן (כלומר – בזמן מלחמה לא צריך לחרחר ריב בין העם לשלטונו).

ואמנם – גדעון לוי הביע את דעתו. הוא הביע את דעתו במסגרת הקונפורמיסטית ביותר להבעת דעות – במסגרת טורי הדעות, במסגרת "פאנלים" של עיתונאים

**.

צילום מסך מתוך מאמר אורח של מיכאל בן ארי ואיתמר בן גביר באתר nrg:
 "היום כבר מותר לנו לדבר"
צילום מקורי: אלן שיבר
(פורסם ב-30.7.2014, שיא ימי המתח והשנאה)

**

שלא כמיכאל בן ארי, לגדעון לוי אין מפלגה. אין לו יומרות פוליטיות, והוא אינו רואה את עצמו כמנהיג המונים.

אין לי שום כוונה לזלזל בערכה של הכתיבה – ולומר שלוי נהנה מפחות השפעה (פוטנציאלית).

אלא שחשוב להדגיש את ההבדל התכליתי של שני האנשים הפעילים הללו ואת ההבדל בין אופק הפעולה של כל אחד מהם:

מטרת הפעולה של בן ארי הוא שינוי פוליטי קונקרטי וישיר שייעשה על ידי פעילות פוליטית, פרלמנטרית (אם יצליח לעבור את אחוז החסימה), או חוץ-פרלמנטרית. לפעילותו יש מצע (בבחירות האחרונות מצע מפלגת "עוצמה לישראל") ותכנית מפורטת.

מטרתו של לוי לעומת זאת היא לחשוף ולעורר לדיון.

לוי הוא עיתונאי ומטרתו היא מטרה עיתונאית: לכתוב על דברים שהוא רואה כחשובים, להביא לידיעת הציבור. גם אם ללוי יש יומרות גדולות מאלה בחלומותיו בשעות הקטנות של הלילה, הרי שפעילותו באופן עקבי, במקצועו כעיתונאי, לא חרגה עד היום מגבולותיה השמרניים ביותר של פעולת העיתונאי – המילה, העיתון, תקשורת ההמונים.

בניגוד לבן ארי, אופק הפעילות של גדעון לוי, אינו נחתם בכיסא ראש הממשלה, אלא בכיסא העורך.

ואכן – החופש המשמעותי ביותר שיש לעיתונאים הוא החופש מהממלכתיות- החופש מההכרח להיות ייצוגי. זהו חופש שאינו שמור לפוליטיקאים פעילים.

כעיתונאי, אתה לא חייב דין וחשבון לאף אחד, חוץ מלמה שאתה סבור שהיא האמת, שאותה אתה חייב לגבות – אחרת אתה מאבד מאמינותך.

אמנם, ייתכן ובעיני רבים גדעון לוי אינו אמין, ייתכן והוא אינו מרבה מספיק לבסס את עמדותיו. ייתכן והוא סומך יותר מדי על עצמו בזחיחות שאינה נעימה לקהל.

וכן, בהחלט ייתכן וגדעון לוי עבר את גבולות הטעם הטוב, אולם זה לא אומר שהוא מעל בתפקידו העיתונאי.

ייתכן והוא מעל באמון קהלו, ועל כן ייתכן והוא ישלם את המחיר של אבדן הקהל. אבל גם אם יהיה אבדן, זו תהיה תוצאה של משחק הוגן, משחק בגבולות החוקים. הגבולות העומדים בסכנה מפעילותו הפוליטית של בן-ארי היא אחרת: אלה הם גבולות הדמוקרטיה.

גדעון לוי הוא איננו "דובר השמאל" – גם לא "השמאל הקיצוני". הוא עיתונאי, עם דעות, שאותן הוא מביע, ואשר (אולי) יכולות להיות מזוהות עם מחנה מסויים בחברה הישראלית. אבל גם אם כך, אין זה אומר שהוא דוברו של המחנה.

לוי, הדוגל בעמדות המזוהות עם השמאל, אינו דובר או יחצ"ן. הוא עיתונאי.

זאת היא עוד סיבה מדוע ההשוואה בינו לבין פוליטיקאים ופעילים פוליטיים מהימין היא איננה השוואה הגונה. שהרי פוליטיקאים ופעילים פוליטיים מציגים עצמם כדוברי "ציבור".

זאת הגושפנקה שלהם לפעולה. הם אמורים להיות "נציגי הציבור", ומעוניינים להיות נבחריו.

מיכאל בן ארי בהחלט כן מייצג את המחנה הכהניסטי בארץ, אשר דוגל בסיסמה הנלוזה- עם אחד דם אחד, הרודף את המיעוט הערבי בדרכים גזעניות ובוטות. בן ארי אינו אחד המזוהה עם המחנה- הוא נציגו הרשמי.

גם מסיבה זו אופק הפעילות הנפרש לפניו הוא שונה לחלוטין מזה של גדעון לוי, שבדעותיו יכול לייצג רק את עצמו.

בסופו של דבר העיתונאי לוי והפוליטיקאי בן ארי וחבריו מתנהלים בשתי זירות פעילות שונות לחלוטין.

האחד מנסה לשנות את דעתינו.

השני מבקש את הכוח לשנות את המקום שבו אנו חיים (ואם צריך – גם בלי לשנות את דעתינו).

ההשוואה בין שתי אפשרויות אלה היא בלתי הגונה, מוטעית, ובעיקר- פחדנית.

**