רונה ברנס

באחד המכתבים הפרסיים של מונטסקייה (פורסם לראשונה ב-1721), מסופר לנו על זוג חברים שנפגשים בסלון ביתי בפריז. הם מטכסים עצה כיצד יוכלו להותיר רושם טוב, כך שיוכלו שניהם להמשיך לקבל הזמנות לארוחות הערב האופנתיות בעיר. בשיחה אנו מגלים כי הכלי המרכזי להשגת מטרותיהם הוא "השנינות" – היינו היכולת המופלאה לומר את הדבר הנכון ברגע הנכון ובמינון הנכון, כך שכולם יהיו מרוצים. החיוך הקטן של הדשנות הנדיבה יופיע מדי פעם, כולם יבינו את הבדיחה והארוחה תעבור בשקט. "אם תשמע לי" מבטיח החבר "תוכל לקבל מינוי ל'אקדמיה' כבר בתוך שישה חודשים".

אולם על אף כל לעגו של מונטסקייה, ה"שנינות" עדיין לא חלפה מן העולם, ולמעשה היא ממשיכה לשלוט בכיפה גם בעידן זה. בני ציפר, עורך תרבות וספרות ב"הארץ" הוא דוגמא לתופעה זו בהקשר הישראלי: כבר שנים שאנו עדים למאמציו העיקשים של ציפר להוציא תחת ידו שנינויות בקצב של כמעט אחת לשבוע. אחת הטקטיקות האהובות עליו במאמריו הוא נטילת נושא לעוס ונדוש, שנרמס חזור ורמוס במהדורות החדשות של השבוע שחלף, והצגתו "באור מרענן", משהו חדש, משהו שלא חשבתם עליו קודם.

דוגמא מן הזמן האחרון היא התייחסותו של ציפר למה שהוא רואה כ- "מלחמת המעמדות החדשה", הלא היא, לשיטת ציפר המלחמה בין "הערסים"- כדבריו, לבין "הסמולנים". וככה הוא כתב על ההפגנה שנערכה בכיכר הבימה בתל אביב:

"אני צוחק בלבי כשמייחסים את ההתפרעויות הללו של הערסים ל'פאשיזם'. זה אינו פאשיזם אלא ההפך הגמור מזה: מלחמת מעמדות, או וריאציה על מונח זה הלקוח מן התיאוריה המרקסיסטית. בתוך המערך הפרדוקסלי הזה, המעמד המדוכא הוא, לצערנו, דווקא זה שיצא לפרוע בסמולנים. ואילו המעמד המדכא הוא הסמולנים עצמם. ויש אפקט קומי בעצם הפרדוקסליות של המצב הזה. שהרי המפגינים הסמולנים משוכנעים שהם הם המעמד המדוכא, ולא הערסים שהתנפלו עליהם."

זה לא פאשיזם – אומר ציפר וצוחק בליבו – אלא "ההפך הגמור מזה".

זה "מלחמת מעמדות", הוא ממשיך ומסביר בשביעות רצון גמורה.

כן. כאילו הפשיזם לא כלל בתוכו, כדבר מובנה וככוח מניע, גם את "מלחמת המעמדות" כביכול; כלומר את התסכולים, המאווים, והשנאה של מעמדות הפועלים כלפי המעמדות הגבוהים יותר בחברה.

אכן, אחד המאפיינים הקלאסיים של ציפר הוא הכניעה המוחלטת למה שהוא בטח מזהה כאיזו "שפת רחוב". במקרה הזה זוהי השפה הכוחנית (והשיטחית) שמגדרת תחומי "ערסים" וסמולנים". "אי הקורקטיות" היא לחם חוקו של ציפר, והיא בדיוק זו שעומדת מאחורי בחירתו הלשונית גם הפעם – הפאסאד האפל, החתרני, היורק בפני המוסכמות בכזו קלילות נונשלנטית. ויוה לה רבולוציון. שהרי ציפר כידוע שוחה תמיד נגד הזרם, כל עוד הוא זה שבוחר את הזרם שלו הוא רוצה להתנגד

.

צילום מסך מסרטון היוטיוב המתעד את ההפגנה שהתקיימה בתל אביב ב- (12.7.2014)
שניה 0:46 לערך

לאחר שקוראים עוד ועוד מאמרי דעה תחת הכותרת "ציפרלנד", נשאלת השאלה – האם ציפר בכלל מאמין לעצמו? האם הוא מאמין במשהו מעבר לחידודי הלשון והמחשבה של עצמו? האם מלבד הגדרת תחומי הקונצנזוס, ואז גיחוך עליהם, ואז הצבה עצמית מודגשת מחוצה להם, האם מעבר לזה ציפר מנסה בכלל לברר לעצמו משהו קוהרנטי בעניין הסוגיות עליהן הוא כותב בכזאת שנינות?

האם ציפר באמת מתכוון למשל שכשמפגין נושא שלט שעליו כתוב " עם אחד, מדינה אחת, מנהיג אחד" -אין בכך יסודות פשייסטים? או כשמפגין אחר לובש חולצה שכתוב עליה פוטוריזם (!) בכתיב לטיני (התנועה האמנותית-מודרניסטית שהזדהתה עם המשטר הפשיסטי באיטליה ושיתפה עימו ועם מוסוליני פעולה באופן אקטיבי כדי לקדם את מטרותיו) ביחד עם מגן דוד בסגנון פוטוריסטי כביכול – האם פה אין יסודות של פשיזם? ומה עם כנופיית אל יהוד? והקבוצות הגזעניות והקיצוניות המסתובבות ביותר ויותר מקומות ברחבי הארץ בזמן האחרון? מה ציפר אומר עליהם? האם באמת מדובר רק ב"מלחמת מעמדות"?

לא – ציפר לא חושב ככה. גם הוא, אני מניחה, מבין שיש פה בעיה, שאינה קשורה בהבדלי מעמדות בלבד. אלא מה – בני ציפר צריך להיות שנון.

השנינות הציפרית היא מעין פסיבדו-מקוריות. השיטה פשוטה: ככל שהנושא מדובר יותר, כך רף המקוריות עולה. ככל שהנושא עליו כותבים נדון יותר כך גם הציפייה למקוריות עולה. השנינות אמורה לפתור בעייה זו של "ציפייה למקוריות" באמצעות הומור מתחכם וזחיחות תל אביבית שלא שורדת את חיי השעה.

אכן, רק מפרספקטיבה של חוסר נאמנות רעיונית יכול היה ציפר (באותו מאמר) להשוות בין המשורר הצעיר רועי חסן (שלהצלחתו המסחררת ציפר כנראה תרם יותר מכל) ובין אותם בריונים אלימים חסרי מחשבה שהולכים שבי אחר ססמאות גזעניות, רוויות שנאה ובורות.

ואמנם, נראה שציפר יודע את הסוד האמיתי של ההצלחה: "המקוריות" – הדבר ששואב מן המקור עצמו – או שהוא עצמו המקור – היא בוודאי אינה סגולה לקניית הקהל.

דוקא אי המקוריות היא זאת שפעמים רבות בהיסטוריה נחלה את ההצלחות הכבירות ביותר. כך למשל, מוסכם כי חלקים רבים מספר הקוראן הם ווריאציות על ספרים וסיפורים מן היהדות, הנצרות והאמונות שסבבו את מוחמד. גם שייקספיר כידוע ביסס את מחזותיו על היסטוריות – סיפורים שאותם הכיר ושתחת עטו קיבלו את צורתם הגאונית כמחזה. מבצעים כמו גלן גולד ודניאל ברנבוים קנו את עולמם מתוך פרשנות ייחודית של יצירות מפורסמות.

ציפר אולי מנסה לאמץ את התבנית ההיסטורית המוכרת הזאת.

אלא מה? הוא בוחר לעשות זאת בדרך "השנינות", וכמו שמונטסקייה רמז – שנינות לא מביאה אותך רחוק יותר מן "האקדמיה" ולא משיגה יותר מכמה הזמנות מנופחות לערבים מדושני עוגות ופיטפוטים. במקרה של ציפר (ואמנם גם של אחרים, המצטיינים בכך פחות ממנו) – השנינות גם מביאה את המשכורת.

בניגוד לשייקספיר, גולד, ומוחמד – ציפר מסתפק בלעשות צחוק מהכל. כמה נוח.

לא רק הקהל כבר פסק מלהאמין –גם ציפר עצמו כבר וויתר מזמן על איזו רצינות, איזו אמונה בסיסית בדברים הנכתבים. דבר לא חשוב, הכל מגוחך וראוי ללעג ארסי של שיחות סלון. הכל נאמר על דרך החיוך בצידי הפה, האירוני כביכול, הציני. כולם מקשקשים, והנה ציפר בא ועושה לנו סדר. הללויה.

אפשר להמשיך הלאה. כמו דובדבן על עוגה עבשה, מוציא לנו ציפר את כל התיאבון.
אכן- לזכותו ייאמר שלא נראה שהוא מכוון גבוה, חוץ מעצם היומרה לבדר את קהלו.

התמונה (צילום מסך) מתוך אתר הפרנקפורטר אלגמיינה: