בתיה גלילי מדווחת מהדרכים
חיפה
באחת השבתות בקיץ האחרון הלכתי לפגישה בבית קפה עם גברת שהייתי איתה בקשר-מכתבים זה זמן מה. קבענו להיפגש בבית קפה ברחוב מוריה, בחיפה.
אף על פי שבשנים האחרונות אני מתגוררת בירושלים, נולדתי וגדלתי בחיפה, ואני אוהבת את העיר. ודווקא אהבה זו היא שגורמת לי כנראה לשוב ולהסתכל עליה בכל ביקור, בעיניים בוחנות במיוחד.
בפעם האחרונה שכתבתי עליה כאן התפייטתי לא מעט על אסתטיקת הענקים העתידנית שמשתלטת לה על העיר. עתה חשבתי כי ראוי שמישהו סוף סוף יעלה את סוגיית הצל, שהיעדרו מהרחובות הישראלים והחיפאים בפרט לא רק שאינו מוסיף כל עונג לשיטוט העירוני, אלא גם אינה מוצדקת כלל:
כמו בערים רבות בישראל, גם בחיפה עדיין לא הבינו את נפלאות הצל וחשיבותו העירונית הייחודית.
אמנם, באזורים מסויימים בהדר, או בעיר התחתית, יש כמה רחובות שעדיין נהנים במידה מסויימת מהחלטות מוקדמות בענייני אווירת-השדרות הרצויה בעיר. ואכן מה נעימים הם הפיקוסים של הדר, כמה נחמד היה ללכת תחתיהם בכל פעם שהייתי מבקרת בקונסרבטוריון דוניה וויצמן כשהייתי נערה, חוסה תחת העלים שהובילו אותי בשקט קריר אל הבניין שישב לו בין שני הרחובות, גאולה ובצלאל, אי בלב האזור החרדי של חיפה.
לעומת האווירה הצילית והקרירה הזו מצאתי עצמי בשבת ההיא פוסעת במעלה שדרות הנשיא, מתכסה במהירות בזעה קיצית, בדרכי אל בית הקפה, כשמעליי השמש הקופחת, ומצדדי אף לא עלה קטן לרפואה.
הבטתי בערגה אל הפארק הזעיר שנשתל בקירבת האודיטוריום, היכן שתמיד מועמדים דוכני פסטיבל הסרטים, והחלטתי שבדרך חזרה אל האוטו אלך דרכו, מתחת לעצי האורן התמירים. ואכן כך עשיתי. אלא שהתברר שממבט קרוב יותר, החוויה הצילית נמשכת גם שם זמן קצר מדי, וכבר בתוך כמה דקות, שוב מוצא עצמו אדם מוטל תחת השמש, שוב ברחובות החשופים בדרכו אל מכוניתו.
בהולכי כך באותה השבת, הייתה סביבי שממה. ואולי הדברים קשורים. איש לא היה ברחוב, איש לא סיכן את נפשו בחום הנורא, אף על פי ששעת השיא כבר עברה. כל הספסלים על פניהם חלפתי היו ריקים מאנשים, למעט הספסלים שחסו במתחמו הזעיר של פארק האודיטוריום, שכנראה משמש כמפלט לכמה מתושבי האזור שרוצים בכל זאת לצאת להתאוורר מסלוניהם המאובקים. צל, כך מסתבר, הוא סיבה לא רעה לצאת בשבילה מהבית, במיוחד אם אתה בן שבעים פלוס, או אבא ואמא לילדים בני שבע מינוס.
חיפה, העיר התחתית, 2014
מצפה רמון
אותו היום הזכיר לי את מחשבותיי מביקורי האחרון במצפה רמון. היה זה כשהתארחתי עם חבר בהוסטל מטיילים חדש במהלך סוף שבוע אחד. טיילנו בסביבה, במכתש, ראינו יעלים, היה נחמד.
רק מה? לא היה צל.
אכן, תאמרו- ככה זה במדבר.
אבל אם כבר בונים עיר באמצע המדבר- נדמה לי שהדבר הראשון שאותו הייתי רוצה לבנות הוא צל במרחבים הציבוריים.
לעומת החזון הפנטסטי שלי, בכל אזור מצפה רמון ראיתי אולי שלוש חורשות זעירות.
האחת הייתה באמצע שום מקום, בסמוך ליציאה מן העיירה לכיוון חוות האלפקות. השנייה הייתה באמצע הדרך לחוות האלפקות. והשלישית הייתה- איך לא – בדיוק בכניסה הראשית של העיירה, בסמוך למשטרה ולעירייה. כנראה ששם הם אוכלים את הסנדוויצ'ים שלהם, ועושים את היוגה בין המשמרות.
מצפה רמון, החורשה בדרך לחוות האלפקות, קיץ 2014
שם, דרך אגב, באותה חורשה עירונית מרכזית – לא רק עצים ירוקים ונאים תמצאו, אלא גם- וזה כבר ממש לא ייאמן- דשא! דשא ירוק שלא היה מבייש גם את שכנינו הגרמניים ביותר.
בכל שאר העיירה לא מצאנו, חברי ואני, מצבורי עצים שכאלה. ודווקא חיפשנו. כל כך כמהנו לצל, בהליכתנו אל הסוּפּר ובחזרה אל ההוסטל למשל, ביום שישי בצהריים, כל כך רצינו צל כדי לעשות פיקניק ולהסתכל על העוברים ושבים, על היעלים, ועל השמיים, או סתם כדי להיות מופתעים מהקלה פתאומית וחולפת מן השמש באמצע הליכה.
ואם תאמרו- אבל אין מספיק מים בשביל העצים – אומר לכם – יש פתרונות אחרים.
אפשר אולי לחשוב על בניית פסאז'ים עירוניים, מעץ למשל, לרווחת התושבים המדבריים, מעין פרגולות מוארכות, שייבנו לסירוגין, שיוכלו להעניק למשוטטים ולהולכים קצת נחמה. למה לא?
אבל למען האמת, מקוריות רעיונית כזו כלל אינה נדרשת.
ובכלל תמיד עדיף עצים חיים על פני מתים.
ולמה אני מתכוונת? אם אפשר לשפוט לפי המצב בחלקים אחרים במצפה רמון המתחדשת, אין מנוס מהמסקנה הזהירה כי שאלת המים איננה מכשול רציני באמת. בכל אופן- הוא בוודאי אינו כזה שלא ניתן לפתרון. שהרי אני יכולה לספר לכם שבשכונות הווילות של מצפה רמון למשל, אלו שבצד הצפוני של העיר (אם אינני טועה), יש דווקא הרבה מינים של נטיעות, אלא מאי? לא מדובר בעצים נותני-צל – מדובר בדרך כלל בדקלים קטני קומה, או בעצים צרי מותן ונוף, שנועדו בעיקר לנוי.
בנוסף לכך, האחראים על סוגיות הגינון העירוני החליטו ברוב חכמתם גם כאן בשכונות הווילות, על שתילת דשא – שנשתל באי התנועה המתארך בין נתיבי הכביש השומם, כדי להקל כנראה על העיניים, לגוון את הצהוב השולט שמסביב.
האם כמויות המים המושקעות בדשא ובעצים זקורים בעלי צמרת מצומצמת לא היו נושאות פרי נעים יותר לו היו מושקעות בגידולו של עץ רחב-צמרת, תאווה-לעיניים ויפה-נוף?
מצפה רמון ויעלים, שעת בין שמשות
פריז
בחודש יולי השנה מצאתי עצמי בפריז. הבטחתי לעצמי לפני כן לא פעם שבפעם הבאה שאגיע לפריז זה לא יהיה בקיץ, והנה זה קרה שוב, דווקא בקיץ, דווקא פריז. אבל אני כמובן לא מתלוננת. היה כנס, ושמחתי על ההזדמנות, על אף התזמון הגרוע.
והנה, להפתעתי הרבה, על אף החום ועל אף האנשים, ההליכה בעיר הייתה נעימה מאוד.
לא מעט מן הנעימוּת הזאת אני חייבת לעצים הנפלאים של העיר, העצים הנפלאים, הגבוהים והרחבים, המערסלים אותך ומנחמים אותך מן החום, שמובילים את דרכיך בין השכונות, ה-11, ה-6, ה-5. כמה נעים היה הכל. הלכתי בלי למצמץ. הרגליים נשאו אותי, מבית הקברות פר לשז ועד הרובע הלטיני. כמה הלכתי מתחת לעצים.
פריז, בלוויל, 2014
אכן, ההשוואה לא הוגנת לגמרי:
הסיבה הראשונה לכך שההשוואה הזאת היא אינה הוגנת היא בנייני האבן הגדולים של פריז, הנותנים גם הם לא מעט נחמה להולכים תחתיהם.
הסיבה השנייה היא מזג האוויר הכללי ברוב ימות השנה, שמאפשר כמויות של מים שאינן מכבידות על החלטות הגינון של ראש העיר, כך אני מניחה.
אולם בכל זאת, בהולכי שם מתחת לעצים, בתוך הצל, מרוצה וטובת לב, לא יכולתי שלא לחשוב על מצפה רמון, ועל מרכז הכרמל בחיפה, ולשאול את עצמי – מדוע מזלזלים כל כך אצלנו במשוטטים העירוניים? מדוע השמש מנצחת אותנו דווקא בתחום זה? אם כבר הגענו, בנינו בניינים, סטארט-אפ ניישן, ואפילו את המשיח אולי נביא יום אחד – האם לא חבל לווותר כך על עניין פעוט אך חשוב כמו רווחת ההולכים?
במיוחד לאחר קיץ קשה זה שעברנו כאן בארץ השמש – האם איננו ראויים לקצת נחמה?
זוהי שאלתי הפשוטה.
אשפתון להמון 
מחשבה אחת על “צל, עצים, ונחמה”