סיפור קצר מאת: מ. צפרון

I

זה היה בוקר נחמד הבוקר ההוא. טיילתי עם רקס, הכלב שלי הקטן. קראתי לו על שם מלך בספר היסטוריה. אני מורה להיסטוריה בבית ספר. בבוקר הזה שבו הכל התחיל, הוא היה כלב נחמד במיוחד. רצה לרוץ איתי כל הזמן, והיה הולך לידי בשימחה כלבלבית אמיתית כזו, שרואים תמיד אצל כלבים של אנשים אחרים.ודווקא בבוקר הזה הם היו חייבים להופיע. בדיוק כשהגענו לעץ הגדול שליד הנדנדה נשמע קול.

"היי אתה"

הסתובבתי כדי לשמוע את מקור הקול שנשמע שהיה מכוון אליי, ומיד התנפל עליי אחד מהם.

הובלנו בכוח למקום צדדי בפארק. רקס לא הפסיק לנבוח בנביחות היסטריות קטנטנות. כשהירפה ממני זה שאחז בי כל הדרך מהשביל, מצאתי עצמי עומד מול שלושה. היינו בין העצים, רחוק מהשביל. איש לא יכול היה לראות אותנו.וכל אותו הזמן רקס המשיך נובח ונובח בקולו הגבוה.

"מה אתם רוצים?" אמרתי, לא יודע מה אני אמור לעשות,"כסף? אני אתן לכם, קחו, קחו את הכסף!"

"לא." אחד מהם ענה לי בקרירות. הוא לבש טרנינג שחור, וגופייה לבנה.

"אבל מה?"

"לא רוצים, אתה עכשיו תעשה מה שאנחנו אומרים לך לעשות שמעת? אחרת אנחנו הורגים לך את הכלב."

"מה הורגים לי את הכלב! מה אתם מדברים!"צווחתי.

"שתוק." אמר אחד אחר, נמוך ממנו, כנראה זה שהתנפל עלינו בשביל. זיהיתי לפי הנעליים.

"אתה עכשיו צריך להשיג לנו מאה שקלים."

"מאה שקל??" צרחתי כמעט מאושר, "קחו קחו מאה שקל!!" והתחלתי לחפש את הארנק שלי בטירוף.

"לא טמבל, לא מהארנק שלך." אמר שוב ההוא בטרנינג השחור. "לך תשיג לנו מאה שקלים מ….." והוא עצר והתכופף כדי שיוכל לראות את השביל מבעד לענפי העצים ."ממנה שם! אתה רואה את האישה הזו שהולכת בשביל?"

התכופפתי כמוהו, ופתאום אחד מהם הוריד לי הראש בחוזקה, למרות שכבר ראיתי את השביל טוב מאוד גם בלי שיעשה זאת. הייתה שם גברת שהלכה על השביל. היא הייתה היחידה שהלכה שם באותו הרגע.

"לך תשיג מאה שקל ממנה. ואנחנו מסתכלים עליך אז אל תנסה לעבוד עלינו או משהו. ותביא ת'ארנק שלך לפני."

"מה תביא ת'ארנק?"

"תביא!"

"ולך תביא ממנה את הכסף!"

"ממי? מזאתי? שם בשביל? איך אני אשיג ממנ…."

"אתה אל תענה בכלל, אתה רוצה שנהרוג לך ת'כלב?" הוא אמר ובעט ברקס הקטן שהשמיע מעין יבבה לא מבינה כיצד יום יפה כל כך בפארק מגיע לפינה החשוכה ביותר בין העצים.

"זה מה שאתה רוצה?!" הוא צעק," לך תשיג ממנה ת'כסף. כשתחזור עם הכסף תקבל ת'כלב חזרה."

רצתי אל השביל, בעקבות הגברת עליה הצביע זה שעכשיו החזיק ברקס.

רקס לא הפסיק לנבוח ולייבב, וכשהתחלתי לרוץ הוא כנראה ניסה לרוץ אחריי, אך קיבל כזו בעיטה, שלא יכול היה לקום. שמעתי את הבעיטה ושמעתי את יללותיו. לא יכולתי לסבול את זה. הגברתי את קצב ריצתי. רק לגמור עם זה כבר, חשבתי. רצתי אחרי הגברת עד שהגעתי אליה.

"גברת !" צעקתי, וטפחתי על שיכמה.

"מה אתה עושה?!" ישר צעקה עליי חזרה מסתובבת. "מה אתה רוצה ממני?"

היא הייתה גברת דודתית מבוגרת, עם תיק צד קטן וכובע עם פרחים.

"גברת אני צריך עזרה. לקחו לי את הכלב שלושה בריונים, והם אומרים שאם לא אצליח לקבל ממך מאה שקל הם יהרגו לי את הכלב. את שומעת אותו נובח שם ובוכה?! זה רקס!"

דיברתי מאוד מהר, עדיין מתנשף מהריצה אחריה ומהלחץ.

"איזה רקס? מה אתה מדבר? מה אתה רוצה משוגע? לך מכאן! נראה לך שככה תשיג מאנשים כסף??"

והיא הסתובבה והחלה להתרחק מחדש.

רצתי אחריה שוב. "גברת בבקשה," ניסיתי פעם נוספת, הפעם יותר לאט, " את לא מבינה, בחיים לא הייתי משקר לך, את לא שומעת את הכלב בוכה?! בחיי נו, זה הכלב שלי, אני אומר לך הם מחזיקים אותו, אני אומר לך הם יהרגו אותו! לא אכפת לך?! גברת!!"

וכל הזמן הזה היא לא עצרה בכלל, ואני המשכתי רץ אחריה וסביבה כמו משוגע, מנסה לגרום לה לתת לי מאה שקל. ואז פתאום היא נעצרה. היא נעמדה במקום כאילו שתולה, והחלה צועקת כאילו מישהו מנסה לרצוח אותה: "הצילו הצילו, הוא מנסה לשדוד אותי, הצילו!!!!! הצילו!!! משטרה משטרה!!!!!"

ואני לא ידעתי מה לעשות. ורק המשכתי לעמוד שם, מתחנן שתיתן לי את הכסף.

"בבקשה גברת , הם יהרגו לי את הכלב. את צריכה לראות אותו הוא כזה קטן ונחמד, באמת. כולם אוהבים אותו, בבקשה גברת, אני אחזיר לך מאתיים, אני אחזיר לך אלף שקל בתמורה למאה אני אחזיר לך, הנה קחי מאתיים, אמרתי, והתחלתי מפשפש במכנסיים שלי. אבל אז נזכרתי פתאום שהם לקחו לי את הארנק. ושוב היא התחילה צורחת "יש לו סכין!! הוא רוצה להרוג אותי!! הצילו!!!"

"אני אחזיר לך אחר כך אני אומר לך, למה את צועקת ככה? בבקשה.. הם לקחו לי את הארנק, באמת, אני אחזיר אלפיים, רק תני לי מאה עכשיו, בבקשה גברת." לא ידעתי מה לעשות, רציתי לחנוק את הגברת הזאת שהורגת לי הכלב. פתאום מאחוריי מישהו תפס לי את הכתף.

"מה אתה עושה?" הוא אמר.

זה היה שוטר.
"לקחו לי את הכלב שלושה בריונים ועכשיו הם בטח יהרגו את הכלב שלי!!" ממש צרחתי לו בפרצוף.

ניסיתי לרוץ חזרה אל העצים. אבל השוטר אחז לי בכתף ולא נתן לי לזוז. אני טיפוס די חלוש. מעט כמו הכלב שלי. לא בעיה לאחוז בי כך שלא אזוז. אבל נאבקתי בו. ידעתי שהם יהרגו אותו. מכאן כבר לא יכולתי לשמוע את הנביחות של רקס. לא יכולתי לדעת מה קורה שם. הייתי רחוק מדי. לא יכולתי לחשוב.

"תעזור לי שוטר!! תעזור לי!" התחננתי אליו.

"אני אעזור לך, אתה אל תדאג. אני אעזור לך." והוא חייך.

ואז הוא פנה לגברת."את אל תדאגי אנחנו נטפל בו כבר."

אחר כך הוא הוביל אותי עוד רחוק משם. הוא רצה לקחת אותי לניידת שלו, רצה שאראה לו את תעודת הזהות שלי.

"אין לי כלום", אמרתי לו בעוד אנו הולכים על השביל ומתרחקים עוד ועוד מהעצים , "הם לקחו לי את הארנק."

"את הארנק או הכלב? תחליט כבר." ענה לי השוטר. ושוב הוא חייך.

"אבל זה גם וגם, אין לי זמן להסביר, הם יהרגו אותו." וכבר ידעתי שהוא לא מאמין לי.

"אתה תקשיב לי עכשיו, טוב?"

והוא דיבר כל כך לאט השוטר הזה, ותמיד עם החיוך הזה.

הם יהרגו אותו! חשבתי. והשוטר הזה, האיטי, שסירב לאבד מאחיזתו בכתפי.

עד שסוף סוף הגענו לניידת, והוא נעצר.

"אתה עכשיו צריך לעשות רק מה שאני אומר לך. אני מכיר את הטיפוס שלך, מציק לנשים זקנות, בטח סתם משועמם אה? מחפש כסף קל." והוא הירפה מאחיזתו בכתפי,"אין כזה דבר, ככה זה בחיים, אין כסף קל בחיים."

רציתי להגיד לו שאני מורה להיסטוריה, ולא צריך כסף בדרך כלל מאנשים בשבילים, ושזה היה דווקא יום מאוד נחמד עד שהתנפלו עליי ההם השלושה, ובכלל לא משעמם לי. אבל לא אמרתי. במקום זה סיפרתי לו את הסיפור על הכלב והארנק ועל המאה שקל שאמרו לי להביא מהאישה בשביל. אבל הוא לא האמין לי.

"מה אתה מקשקש," הוא החזיר לי בזילזול של שוטר עם ניידת בפארק, " אם מישהו היה לוקח לך את הארנק, מה הם צריכים שתביא להם עוד כסף ממישהי אחרת, מה אתה מדבר."

"אני אומר לך, אתה חייב לעזוב אותי, הם יהרגו לי את הכלב!"

"אני עוזב אותך, רק בתנאי שיותר לא תטריד אנשים ככה בפארק שומע?"

לא ידעתי מה להגיד לפוץ הזה. כולם רוצים להרוג לי את הכלב.

לבסוף עזב אותי השוטר. רצתי חזרה אל העצים. אין נביחות. כל הדרך חזרה לא שמעתי נביחות.

וזה הסיפור על איך הרגו לי את הכלב.

 

II

פעם אחת מזמן, עליתי במדרגות אל הבית שלי וכשהגעתי ראיתי שניים, בחור ובחורה, יושבים על קרטונים ממש ליד הדלת של הדירה. שאלתי אותם מה הם עושים. הם אמרו לי שהם באו להתחמם.

נכנסתי הביתה ולא הצעתי להם כוס תה. וזה הדבר שהכי הטריד אותי, כשהגעתי אז למקום החשוך ההוא בין העצים, איפה שהרגו את הכלב שלי. אני לא נתתי להם להיכנס. אני לא נתתי להם להיכנס ועכשיו הם הרגו את הכלב שלי.

 

ביום רביעי ראיתי פירסומת לקרקס שהגיע לעיר. מסתבר שהם באו כל הדרך ממוסקבה עד המזרח התיכון. "חייבים לראות." היה כתוב בפירסומת. אז הלכתי לראות. אחרי ההופעה, חשבתי, אולי אצטרף לקרקס. חשבתם פעם להצטרף לקרקס? זה נשמע לי רעיון טוב. אבל לא ידעתי מה אוכל לעשות, עכשיו כשאפילו כלב אין לי להציע. לפי המודעה, היה זה מופע של שבוע. אחר כך לא יהיו פה ומי יודע מתי יעברו כאן שוב. זו הייתה הזדמנות של פעם בחיים.

אחרי ארבעה ימים הלכתי למנהל בית הספר בו עבדתי. לא תיאמתי פגישה. אמרתי לו שאני מתפטר.

"אבל מה תעשה", הוא שאל.

"אצטרף לקרקס".

צחוק גדול עקב הצהרה זו שלי. ולא צחוק מנומס, כזה מרוסן, נשלט וסדיר. אלא צחוק גדול, כזה נאלח, כאילו היה מדמיין אותי עם חצאית טוטו על מוט. ואולי הוא פשוט חשב שאני צוחק. אבל אני לא צחקתי, ורק סגרתי את הדלת אחריי.

אחרי הביקור אצל המנהל, פניתי לקרקס שחנה ממש מחוץ לעיר, בין האזור התעשייתי לבין הנהר. הוא היה מוקף גדרות ואיש לא עמד בשער כדי לקבל את פניי. אני מוכרח לומר שחשבתי שהקרקס ייראה לפחות נעים יותר מזה.

ליד דוכן עץ, עמדו שני אנשים שהיו לבושים בחולצות זהות מפוספסות כתום וירוק ומכנסיים קצרים זהים שנראו כמו מכנסיים של רוכבי אופניים. איתם עמד מוקיון שחור לבן. אמרתי להם שלום באנגלית ושאלתי איפה יושב מנהל הקרקס.

"המנהל שלנו לא יושב," ענה אחד מהשניים הלבושים זהה, "הוא תמיד עומד."

"הנה הוא שם ליד האריה, אתה רואה?" אמר השני, והמוקיון הצביע לכיוון המתאים.

מעל כסא עץ צבוע סגול וורוד, עמד על קצות אצבעותיו איש עם תלתלים, מנסה להגיע לדבר מה שנמצא, כך נראה, מעל לאחד הכלובים.

"אמ.. סליחה" פניתי אל גב האיש.

הוא לא הסתובב.

"סליחה", ניסיתי שוב.

"מה אתה רוצה?" הוא הסתובב אליי פתאום.

והוא היה ליצן. ממש כך. ליצן. שמן עם שיער מתולתל ואף אדום. רק פיו העיד עליו שהוא מנהל יותר מליצן. מרוח באודם שהבליט את שפתיו התפוחות מעט, היה פיו ממורמר ומשוך מטה, בהעוויה שלא הלמה כלל דמות ליצן. כשדיבר, נראה היה ששפתותיו נעות בחוסר אחידות. כאילו אינן שייכות לאותו פה. וגם היה מצחין. וזה לא שהייתי קרוב מספיק כדי להריח. מיד התרחקתי מהפה הזה. יש פיות כאלה, שרואים עליהם שהם מצחינים. לא צריך בכלל להתקרב. מיד מרגישים.

אך לא נתתי לפיו להרתיע אותי. "אני רוצה להצטרף לקרקס." הכרזתי, מסתכל עליו, מנסה לחייך, למרות אותו פה שגרם לי אי נחת.

"ומה חשבת לעשות בקרקס?" שאל אותי המנהל, כלל לא מסתכל אליי.

נתון היה כל כולו להתרת קשר בין שני חוטים שאחז בידיו. כל כך התאמץ בניסיון התרה זה שאפילו לשונו ביצבצה לו מן הפה הזה שלו המצחין, דבר שרק העצים את תחושת הגועל שחשתי ממילא.

"לא יודע.." עניתי, מנסה להבין מה מסובך כל כך בקשר הזה, "אני יכול לעשות הרבה דברים… פעם היה לי כלב",

וכל הזמן הקפדתי שלא להרים בטעות את ראשי שמא אתקל שוב בפה הזה ולא אוכל להימנע מהבחילה.

"כלב?" הוא שאל, ולרגע הרים את פרצופו והביט בי.

"כן אבל הרגו אותו"

"או חבל…" ושוב חזר לעיסוקו.

"כן.."

שנינו שתקנו. היה זה יום חם במיוחד, וזיעתו שזלגה על פרצופו הותירה אחריה שבילים של ליכלוך ואיפור. משך זמן מה, הוא שוב שקע בשני חוטיו, ודומה היה ששכח מנוכחותי. ואני השתדלתי בכל כוחי שלא לבהות בפיו , שהיה ממשיך לנוע בתנועות משונות גם כאשר פסק מדיבור.

"אז מה דעתך להיות סדרן?" אמר המנהל-ליצן מקץ כמה דקות, בפתאום, אולם בלא להרים ראשו אליי.

בידיו הוא עוד אחז את שני החוטים הקשורים, ומשך בלולאה.

"סדרן?"

"כן.." הוא אמר ועצר רגע מעיסוקו, מסתכל עליי מלמעלה למטה, כאילו אומד את כישוריי הסדרניים.

"כן!" אמר לבסוף שוב. ובדיוק באותו הרגע, הצליח להתיר את שני החוטים, כך שלא ידעתי אם קריאתו כוונה אליי או אל ניצחונו על הקשר. לאחר שהפריד את שני החוטים זה מזה והיה אוחז בכל יד חוט אחד, שב והסתכל עליי. ואז שמתי לב לראשונה לקומתו הזעירה. שהרי היה עומד על כיסא, ועם זאת, היה ממש בגובה שלי.

"נו?" פתאום אמר, ולרגע חששתי שמא הבין מחשבותיי.

"כן?"

"אז תהיה הסדרן שלנו, כן? מה אתה אומר? הסדרן הקודם בדיוק מת לא מזמן. "

הנהנתי בהסכמה, אבל התקשיתי לחייך. לא יכולתי להימנע מתחושת הבחילה.

וכך נהייתי סדרן בקרקס. לא לחצנו ידיים ולא כלום. וגם זאת הייתה הקלה משמעותית. לא הייתי צריך להביא עימי דבר מעבר למה שהבאתי לאותו ראיון מזורז. את המזרון בקרוואן קיבלתי בירושה מהסדרן המת, וכך גם כמה חולצות. מאז ראיון הקבלה, לא נאלצתי כמעט להתמודד עם הקבס שעורר בי המנהל-ליצן. ורק לפעמים הייתי רואה אותו, מסתובב עם הרקדניות, בארוחת הבוקר, ולקראת לילה.

סדרנים בקרקס הם לא כמו סדרנים בבית קולנוע. סדרן בבית הקולנוע לא מסדר אותך יותר מידי. סדרנים בקרקס מסדרים את הכל. למשל אני הייתי אחראי לקרוא לכולם לארוחת הבוקר. בקרקס מתעוררים מאוד מוקדם.וגם הייתי נותן אוכל לחיות. כלומר חוץ מלנמר ולאריה, שלשם אסור היה לי להתקרב. גם הייתי מסדר לכולם את הכביסה. לכל הפעלולנים, הליצנים והרקדניות, והמאלפים.

וכשהיה מופע, הייתי עוזר בהקמת האוהל המרכזי, ומטאטא את השביל שבין הדוכנים לפני בוא האנשים, ואחרי לכתם. אבל חוץ מזה לא הייתי עובד יותר מידי. הייתי מסיים הכל עוד בשעות הבוקר, ועד הערב היה לי זמן פנוי לשבת ולהסתכל בחזרות של רקדניות ולולייניות מתעופפות.

כמה ימים אחרי שנכנסתי לקרקס, עברנו את הגבול למצרים. אבל המצרים כנראה שלא אוהבים את הקרקס ואיש כמעט לא בא להופעות. אחת הרקדניות אמרה לי שככל שמדרימים יותר על כדור הארץ, ככה אנשים באים פחות לקרקס. והיא לא סתם דיברה. היא ידעה על מה היא מדברת. היא הייתה שחורה מאפריקה. כלומר פעם הייתה שחורה מאפריקה. היום היא שחורה בקרקס. לה לא הרגו את הכלב.

אבל לא היו לה הורים. היא הייתה רקדנית פילים. הייתה רוקדת על פילים. היו שניים בקרקס.

גם הם באו מאפריקה. בוריס, הליצן האוקראיני, שנמצא כבר שלושים שנה בקרקס, סיפר לי שהמנהל (שהיה, כך מסתבר, ליצן מוסקבאי) קיבל אותם פעם במתנה מחבורת ציידים ערבים בתמורה לאחת הרקדניות. אבל אני לא יודע אם להאמין לסיפורים האלה.

"אתה יודע, אסור למכור אנשים", אמרתי לו.

אבל הוא ליגלג עליי. ואני לא התעקשתי.

בקרקס הכל אחרת. ממצרים עברנו מהר מאוד לסודן, אבל משם גירשו אותנו בסכינים. אז המשכנו על ספינה למרוקו. שם הכיר המנהל את המלך, ואיש לא גירש אותנו. במרוקו נשארנו די הרבה זמן בעיקר ברבאט. שם התחלתי יוצא בפעם הראשונה מאז הגעתי לקרקס. לא ביקשתי רשות מאיש, ולא נראה כי חסרתי למישהו. אני לא יודע אם אסור או מותר, אבל עובדה היא שרוב אנשי הקרקס לא יוצאים אף פעם. לא תראו ליצנים מתרוצצים בשווקים. לא תראו פילים ורקדניות מסתובבים בין שני נמרים. מעין הסכמה לא כתובה בין הקרקס לבין החברה. לאנשי הקרקס מקום רק בין גדרות. מעבר לגדרות מקומם של אנשי יום יום. והרי אני הייתי איש יום יום שכזה שנכנס בין גדרות הקרקס. הייתי יוצא לאחר קיבוץ כולם לארוחת הבוקר וחוזר אחר הצהריים, עייף, ורצוץ מהחום הצפון-אפריקאי.

במרוקו הם מכרו קפה כזה שהריח נכנס לך לנחיריים, וישר אתה מתחיל להתעופף. כזה ריח של קפה. ובכל מקום. כל בוקר הייתי יורד אל השוק מחפש את הדוכן שלי. זה ששתיתי בו את הקפה בפעם הראשונה שיצאתי אל העיר. אבל אף פעם לא הייתי מוצא אותו.שם הוא הקפה הכי טוב. בין כל הסמטאות הצרות האלה, שכולן דומות, צבועות בחול מדבר, קשה היה לי להבדיל בין פניות, ופעמים רבות הייתי מוצא את עצמי אבוד לחלוטין.

**

ואז מצאתי את עצמי סולד מהקרקס, ולא הייתי רוצה להיות שם מעבר להכרח. וכבר לא הייתי נשאר לראות את החזרות. הייתי בורח כל בוקר אל הקפה שבחוץ. שנאתי לראות את הרקדנית הקטנה הזו של הפילים. שחורה כל כך ועיניה הלבנות, עיניים של ילדה. ידעתי שהמנהל בא עליה כל לילה. עם הפה שלו. המבחיל. ראיתי איך היא מסתכלת עליו. על ילדים רואים הכל.

אבל כל הרקדניות שייכות למנהל. ואפילו שיש לו פה נוראי שכזה, שדומה שגם שפתיו הסוררות מבקשות להימלט מפני הצחנה. זה החוק בקרקס. בוריס סיפר לי שככה זה בכל הקרקסים.

והוא היה כבר בשלושה קרקסים שונים. כל פעם איבד אחד ופנה לאחר.

ופעם התיישבתי ליד הרקדנית השחורה בשעת ארוחת הבוקר. שאלתי אותה למה היא לא עוזבת.

אבל היא לא רצתה לדבר איתי והלכה לשבת במקום אחר.

לא רציתי לדבר עם מנהל הקרקס. אין מה לומר לאנשים כאלה. אם רוצים לעשות משהו, הדבר היחיד זה להרוג. רק כך אפשר לעצור אותם. הם לא יעצרו אם רק תגיד להם משהו. ניסיתי לדבר איתה על זה.

"למה שלא תהרגי אותו" אמרתי לה, "בוריס יוכל להיות המנהל החדש. יהיה בסדר, אם תהרגי אותו."

"אבל בוריס יעשה את אותו הדבר." היא אמרה לי ושוב הלכה לשבת במקום אחר. ובקולה כאילו לא היה דבר. לא עצב או ייאוש. כלום. מילמלה את המילים בחוסר רגש מוחלט ונטשה אותי למחשבותיי.

אחר הצהריים, סיפרתי לבוריס את מה שהילדה השחורה אמרה לי. הוא אמר לי שזה נכון. שאלתי אותו למה. הוא אמר לי שככה זה מנהלים.

 

III

ממרוקו המשכנו לספרד. שם נפרדתי מהקרקס. לא יכולתי לסבול עוד את העיניים הלבנות האלה שהביטו בי מהפרצוף השחור הזה. ואני לא רציתי להרוג את מנהל הקרקס, בטח לא אם בוריס יהיה מנהל במקומו. אז יום אחד יצאתי לשווקים ולא חזרתי.

לפני שיצאתי לקחתי קצת כסף מהקופה. כך היה לי מספיק לנסיעה אחת ברכבת לברצלונה. נסעתי לשם כי זה היה המקום היחיד שהיכרתי. אני מורה להיסטוריה. בגיאוגרפיה אני חלש.

לאחר קניית הכרטיס, כבר לא היה לי כסף, חוץ מכמה גרושים לקניית לחם ממוכרת שעמדה מחוץ לתחנה.

כשיצאתי מהכיכר הקטנה שסגרה על מיתחם הרכבת, ראיתי פתאום את הרחוב העמוס והתרגשתי.

הרחובות הענקיים של ברצלונה, הפרושים לפניך, מזמינים אותך להתהלך בהם. במשך כל היום שוטטתי, מסתכל בחנויות היקרות, ובאנשים הלבושים יפה והכלבים הקטנים שלהם, שאיש לא הרג.

לקראת ערב נהייתי עייף בעייפות פתאומית. את הרעב לא הרגשתי כבר משעות הצהריים. אבל העייפות אינה כמו רעב. אינני יכול להבריש אותה מעליי, במחשבות על כלבים ואנשים. הרגשתי שאני צריך לישון. ממש חייב לישון. לא די בישיבה על ספסל. הייתי חייב לישון. והרי לא היה לי כסף. ולא ברורה מאליה המחשבה לישון ברחוב, כפי שאולי הייתם חושבים. היא אינה הדבר הראשון שעולה בראש. גם לא כשאתה עייף, ואין לך כסף. וגם לא הייתי באיזה פארק מואר עם דשא , בו אולי יכולתי לתפוס איזו תנומה נאה לשעה או שעתיים. הייתי תקוע ברחובות האלה, שלא משנה כמה פנסי רחוב דולקים, עדיין החושך ברור בהם. ואולי זה אחרת אחרי שמתרגלים. והרי אנשים רבים עושים את זה יום יום. אבל ככה סתם, פתאום, לישון ברחוב, רעיון כזה לא עלה בדעתי.

הרחוב משתנה בלילה. הרחובות הגדולים, הרחבים האלה, שנותנים את תחושת החופש ביום בברצלונה, מאיימים פתאום בלילה. התיישבתי בתחנת האוטובוס. השעה הייתה כבר מאוחרת, והכבישים היו שקטים יחסית לשעות היום הרועשות. לא רציתי לישון ברחובות הגדולים האלה. גם לא בתחנת האוטובוס, שבפינותיה היה ריח של שתן. ניסיתי להישאר ער ככל שיכולתי, קמתי והתחלתי שוב להסתובב לכאן ולכאן. מידי פעם שאלתי באנגלית מה השעה. השעה תמיד הייתה שתיים. שתיים ועשרה, שתיים ורבע, שתיים ועשרים. המשכתי להסתובב כך, עוצר מעת לעת ליד חנות, או ליד עמוד חשמל, עד שהרגליים שלי לא יכלו יותר ונפלתי על הריצפה מותש מעייפות. השענתי את הראש אחורה ובלא מחשבה, נרדמתי, שעון על קיר.

באמצע הלילה, האיר אותי אור חזק, וצעקות מתוך חלום בשפה שלא היכרתי.

"non comprendo non comprendo " אמרתי, מתאושש, מנסה להגן על עיניי מאור הפנס שהיה מכוון היישר לפרצופי.

אולם נראה שגם הם לא הבינו. זו הייתה המשטרה. הם ביקשו שאראה להם תעודה מזהה. הם סימנו לי עם הידיים. "גנבו לי את הארנק" אמרתי בשפה שלי. הם לא הבינו. ניסיתי להראות להם בתנועות ידיים.

אבל כנראה שהשעה הייתה מאוחרת מידי לפנטומימה. הם הכניסו אותי לניידת המשטרה, והסיעו אותי לקונסול הישראלי. לא יודע איך הם ידעו. אולי הם כבר מאומנים בהשבת ישראלים תועים.

בשער התעכבנו הרבה. זה עיצבן את הספרדים שנאלצו להשאיר שניים מהשוטרים המצויינים שלהם איתי להתייבש עד שיואיל בטובו להגיע לשער הקב"ט. כשבא סוף סוף, הוא הלך בצעד כזה איטי, כאילו כדי להכעיס. לפני שפנה אלינו בכלל, הוא פנה אל השומר שעמד שם. "מה זה?" הוא שאל את השומר.

השומר ענה לו במשיכת כתפיים.

הקב"ט פנה אלינו.

"What is this?" הוא אמר, פונה לשוטרים ומצביע עליי.

"This is yours" אחד השוטרים אמר לו באנגלית משובשת, דוחף אותי לכיוון הקב"ט.

מה הוא ציפה השוטר הספרדי? שהוא יושיט זוג ידיים ויחבק אותי? הוא לא חיבק אותי.

"מי אתה?" הוא שאל אותי בטון תוקפני.

"אני אילן." עניתי לו.

"מה זה 'אני אילן'! איך זה שאין לך דרכון?"

"הרגו לי את הכלב, וגנבו לי ת'ארנק, והצטרפתי לקרקס ושכחתי את הדרכון בבית."

"איזה שטויות אלה?"

"לא שטויות" אמרתי.

"Ok ok ok ok.". פתאום פנה הקב"ט אל שני השוטרים.

"We take him now, you can sleep "

כשהתרחקו שמעתי את השוטרים מקללים. אתה תמיד יודע מתי מישהו מקלל. לא משנה באיזו שפה הוא מקלל. אחרי שהתרחקו, הקב"ט שם ידו על הכתף שלי.

"מה הסיפור שלך תגיד לי"

"אין לי סיפור"

"אז איך היית קורא לכל מה שקישקשת לי עכשיו?"

"היסטוריה."

IV

הטיסו אותי בחזרה, והחתימו אותי שבארץ אשלם על הכל. אף מדינה לא אוהבת לשמוע שאזרחיה ישנים ברחובות מדינה אחרת. לפחות שישנו ברחובות המדינה שבה הם אזרחים. מדינה מדינה וישני הרחוב שלה.

לא רציתי לחזור לדירה שלי. לא רציתי לראות שוב את הקרטונים עליהם ישבו שני האנשים האלה שחיפשו מקום להתחמם ואני לא נתתי להם כוס תה.

בארץ חיכה לי עובד סוציאלי שלקח אותי למשרד הממשלתי שבו הוא עובד. "מה הסיפור שלך"

גם הוא רצה לדעת.

הסברתי לו שזו היסטוריה.אז הוא רצה לדעת מה ההיסטוריה שלי. אז סיפרתי לו.

"אז אתה מורה?" הוא שאל.

הייתי מורה, ואז הייתי סדרן."

"כן אבל מי שהיה מורה, למה שיגיד שהיה סדרן."

"כי זאת האמת."

"כן, אבל אתה לא חייב לספר לי את האמת."

על השולחן שלו עמד ארגז קרטון חום, עטוף בכמה חוטים לבנים.

"מה זה?" שאלתי, מצביע עליה.

"זה חבילת מזון."

"מה יש בה?"

"סוכר, קמח אורז, וכמה תלושים, רוצה?"

"מה רוצה? אתם לא צריכים את זה או משהו? לחלק לעניים?"

"לא זה בסדר, יש לנו המון, קח קח, תרגיש בבית."

אחרי זה חזרתי הביתה.

לאחר יומיים התקשר אליי העובד הסוציאלי והכריז שמצא לי עבודה.

"אתה תהיה מורה להיסטוריה."

הוא אמר לי נרגש מעצמו.

שמעתי אותו נרגש דרך הטלפון.

יכולתי לדמיין את הפרצוף העובד סוציאלי שלו מתאדם.

"כבר הייתי מורה להיסטוריה." אמרתי.

"אז תהיה שוב", הוא אמר וניתק לי את הטלפון.

אחרי כמה זמן קיבלתי עוד טלפון. המשטרה מצאה לי את הארנק. הייתה בו תעודת זהות.

את הכסף לקחו וגם את כרטיס האשראי. שכחתי לגמרי. בטח כבר הספיקו לרוקן הכל. מהבנק כלומר, עם הכרטיס.

"מצאתם גם כלב במקרה?"

הם לא מצאו כלב.

"איזה כלב?" שאל אותי השוטר בטלפון.

"הרגו לי את הכלב." אמרתי.

"מי הרג לך את הכלב?"

אז סיפרתי לו את כל הסיפור. על הכלב, והגברת בשביל שרדפתי אחריה והרגה לי את הכלב, והשוטר שהרג לי את הכלב, והקרקס, והילדה השחורה, ובוריס שאולי עבר כבר לקרקס הרביעי שלו, ועל ברצלונה. אחרי זה הייתה שתיקה.

"הלו?!" צעקתי לשפופרת.

"כן."

"שמעת אותי?"

"כל מילה."

"ומה אתה אומר?"

"סיפור טוב."

רציתי לצעוק עליו.

"תוכל לבוא לאסוף את הארנק ביום ראשון." אמר השוטר.

"תודה."

"וגם", הוא הוסיף, "אם תרצה, תוכל להגיש תלונה שהרגו לך את הכלב".

אמרתי תודה שוב וניתקתי את הטלפון.

 

סוף דבר

ביום ראשון הלכתי לקחת את הארנק וקיבלתי את תעודת הזהות שלי בחזרה. גם הגשתי תלונה.

הפקיד שרשם את התלונה ישב מאחורי שולחן קטן באמצע המסדרון הרועש. בקושי יכולתי לשמוע את עצמי בכל ההמולה. מכל הדברים שאמרתי, הוא הואיל בטובו לכתוב רק משפט אחד, בלי סימני פיסוק.

הוא כלל לא נראה מתרשם מהדברים שאמרתי לו על הכלב, ועל השלושה ועל הגברת והשוטר. ורק פעם אחת הרים את ראשו מהנייר, כדי לבקש ממני לקצר.כשסיימתי הוא כתב משהו על כריכת המחברת בה נרשמו הדברים והניחה בערימת מחברות אחרות. ביום שני נהייתי מורה להיסטוריה.

כמה שבועות אחרי שהגשתי את התלונה קיבלתי בדואר פתק מהמשטרה.

"תלונתך נרשמה", נכתב שם, "אך החקירה בתיק הופסקה בשל חוסר עניין לציבור."

עכשיו אני מורה להיסטוריה. כמו באותו בוקר.

פעם סיפרתי את הסיפור הזה לכיתה שלימדתי בה. הם היו ילדים גדולים, כאלה נחמדים דווקא, ילדים טובים. חשבתי לספר להם את הסיפור, להראות להם שהחיים עצובים גם מחוץ לספרים. לא יודע למה, רציתי להראות להם שהחיים עצובים גם מחוץ לספרים. ילדים טובים הרבה פעמים לא יודעים, ואז הם גדלים ונהפכים לאנשים בשבילים בפארקים, שכאשר אחד רודף אחריהם ומבקש מהם כסף להציל את הכלב שלו, לא נותנים לו.

הם לא האמינו לי.

אפילו שעכשיו לא ביקשתי כסף ולא כלום. פשוט לא האמינו. לא האמינו שהיה לי כלב, לא האמינו שלקחו לי אותו שלושה, לא האמינו שרדפתי אחרי איזו גברת, ולא האמינו שהרגו לי אותו. פשוט כך.

אחרי שסיימתי, מיד נשמע הצילצול וכולם התפזרו. וזה לא ששמעתי אותם אומרים משהו, אבל ראיתי עליהם שהם לא מאמינים לי. על ילדים רואים הכל. והם חשבו אותי שקרן.