רונה ברנס

"זהות" היא מילה פופולארית במיוחד בכנסת ה-19. כולם רוצים לעצב לנו זהות. מאמצים יוצאי דופן בתחום זה משקיעות שתי סיעות באופן מיוחד: 'יש עתיד' ו'הבית היהודי', אשר חבריהן, השרים וחברי הכנסת שמטעמן, מקדישים שעות רבות וכספים אין מספר לביסוס מה שהם רואים וודאי כאיזה "אתוס" יהודי.  כל אחת בדרכה מבקשת לחזק את "הזהות היהודית",  בין אם זה באמצעות המינהלת לזהות יהודית, ובין אם זה באמצעות למדנות יהודית "בלבוש חילוני", בסגנון רות קלדרון, או בדמות חריצותו היתירה של השר הממונה על חינוך ילדי ישראל- שי פירון.

במצב בולמוסי זה, של חיפוש היסטרי כמעט אחר זהות, ובניית זהות "יהודית" קולקטיבית כפי שאנו עדים לו בכנסת הנוכחית, קשה לצפות שלפיד, בנט, או אנשיהם יוכלו למצוא את הכלים להתמודד עם תביעות לחירות הפרט: לשוני,  ולקיום של אנשים השונים אלה מאלה בהשקפותיהם הדתיות והפוליטיות זה לצד זה. שהרי "זהות" שמעוצבת על ידי המדינה היא תמיד קולקטיבית, ולכן היא תמיד שואפת ל"אחדות". לכן היא גם תמיד תתקשה, כל עוד היא מתעקשת להיות "המעצבת הלאומית", להתמודד עם השונה.

לעומת המחפשים את מקור השראתם לחיזוק הזהות הלאומית שלהם ב"מקורות", ניצב  רובי ריבלין, אולי אחד מאחרוני החילוניים המשמשים בהנהגה הפוליטית הישראלית היום. ואכן, את תפיסותיו החינוכיות בסוגיות שונות מקפיד ריבלין לבסס על מקורות שונים לגמרי. כך למשל, בדברי הגנתו על הזוג מחמוד ומורל שהתחתנו בקיץ האחרון ברעש וצלצולים,  מצטט ריבלין בסיום דבריו נגד הגזענות דווקא מדברי זאב (ולדימיר) ז'בוטינסקי: "בראשית ברא אלוהים את היחיד".

באותו החיבור (אוטוביוגרפיה למעשה) בו מופיע ציטוט זה, מסביר ז'בוטינסקי כי "כל יחיד הוא מלך השוה לרעהו – והרע 'מלך' גם הוא; טוב שיחטא היחיד כלפי הציבור משתחטא החברה ליחיד; לשם טובתם של היחידים נוצרה חברה, לא להפך".

כלומר- חירות  היחיד היא העיקר –  חירותו המירבית של הפרט היא מטרתה של כל חברה שיכולה לקרוא לעצמה "חברה חופשית". החופש שהיא מציעה הוא זה של הפרט.

ז'בוטינסקי שותה בירה: התמונה לקוחה מתוך מאגר התמונות של מכון ז'בוטינסקי בישראל

יפה השימוש של ז'בוטינסקי במילה "מלך",  אותה מילה בה עושים שימוש נלוז המזדהים עם להב"ה בסיסמתם : "בת מלך יוצאת רק עם בן מלך". במקרה של בנצי גופשטיין (מנהיג הארגון) ודומיו המלך הוא  כמובן הקדוש ברוך הוא,  ואנחנו – היהודים, "בנים" ו"בנות", יחידים ויחידות, כולנו כפופים אליו.

לא כך המודל החילוני שהציב ז'בוטינסקי, ושהציבו בווריאציות שונות חלק ניכר ממקימיה הרעיוניים והמעשיים של מדינת ישראל ושל הלאומיות היהודית המודרנית. מודל זה, המאמין באדם – ביחיד, ומתאים עצמו לחירותו, נראה שהולך ומשתכח מאיתנו במהירות מפחידה.

ריבלין הוא אחד היחידים שאמנם עדיין לא לגמרי שכחו, ושבדבריו עוד אפשר לזהות כמה משאריותיו האחרונות של אותו אמון בסיסי בחירות היחיד; הוא הוא "המלך" כאמור, אשר לטובתו נוצרה החברה, לא להיפך.

***

מאמר זה הוא עיבוד של חלק ממאמר ארוך על התנהגותם הפושעת של הפוליטיקאים הבכירים בישראל, שנכתב בקיץ 2014, ורלוונטי גם היום: שפה רפה