צביקי לפידות

אתמול קברנו את הקיבוץ.

בעין חרוד קברנו אותו, כשפנֵינו אל הכינרת, מבית הקברות שדומה כאילו הוא יורד אל הַיַּמָּה.

אחר הצהריים קברנו אותו, עומדים במעגל ומחכים במתינות לכל הדוברים השקטים, שייטלו את המיקרופון, את הנייר המוכן, וידברו בנימוס, בנעימות שכזו שלא שמענו שנים. שנים רבות עוד לא נשמע. כמה נעים היה הכל, כשקברנו את הקיבוץ.

כולם עמדו במעגל , לבשו שחור, באלגנט. הנכדות תכולות עיניים, צהובות ראשים, סיפרו על סבן, גיבור מלחמות, לוחם, קצין, פקיד שכולם הכירו אותו, ולבסוף, אחרי הפנסיה, כשהוא כבר יושב בתוך חדרי בית האבות עם הראלה, כיו"ר עמותת חסד זו וזו ברמת השרון. סידרו להם משרד קטן עם שטיח מקיר לקיר, לא רחוק מהמוסד. היה נעים. כמה נעים זה היה.

הוא גם אהב שירים, ובאה אחת לשיר לנו כל הדרך שירים מזמרשת עם גיטרה ושיער קצוץ וקול אלט כמו פעם, פזמונים נשכחים. הלוואי והייתי יכול לספר כאן על כולם. אבל מעולם לא זכרתי שמות של שירים.

היה לו חוש הומור, לקיבוץ. הוא ניגן במנדולינה והפליא בכינור. הוא סחב שקי מלט על הגב, הוא זרק בקבוק מולוטוב לתוך איזה טנק, כמו בדגניה, הוא הבעיר אותו כליל, והוא ניצח בקרב. אתמול קברנו אותו.

היה שם גם רב צבאי, קטן, תימני. לבוש מדי הזית שלו, וזקנו השחור יורד ערש למטה. כל הטקס הוא עמד בצד, מתנועע מתחת לעץ הזית, מתפלל. היה בלתי נעים בכלל. כל הזמן הזה חשבתי שאנו כבר מכוסים, שהוא מבין. אפילו כלתו של הקיבוץ הקריאה קדיש, ולא דַמְעָה אף לא דימעה אחת. הִקְריאה נקי ושיוויוני, פלורליסטי כזה, פמיניסטי. שמתי לב אל הרב שהגביר את ניענועו. היה לא לגמרי נעים. אני לא אוהב את הדברים האלה בדרך כלל, אבל אני מודֶה שהייתי מרוצה.

אבל בסוף הוא הזדנב לו, התימני הצעיר עם הזקן השחור, ושר את שירו של אל מלא רחמים בנעימה שונה מזו המוכרת. לא היה עצוב מדי. לא היה עצוב ולא היה נוגע ללב. היה בעיקר מביך. פאתטי. היה חבל.

הקיבוץ לא זז. נו, וודאי שהוא לא זז.

הפרחים התביישו והרכינו ראשם. אני התאמצתי להסיט מבט. מאחוריי הכינרת. הרב הצבאי הצעיר נראה מובך בפני קהלו האבל, בפני הנכדות, והכלה המְקָדֶשֶׁת. ענפי הגלאדיולות נעו רק מעט, והקיבוץ כבר היה קבור איזה מטר מתחת לאדמה.

תם. הכל עבר, ושלושת החיילים אספו את עצמם וחזרו אל רכבם הלבן שהמתין להם במעלה חניית העפר.

האוטובוס של בית הזקנים חיכה שם גם הוא. הראלה שכרה אותו כדי לנסוע כל הדרך מן המרכז לכאן וחזרה. כמה ילדים ישבו על שפת המדרכה בשביל ההליכה שליד גן השעשועים, מביטים בכל הזקנים האלה – גם אני הייתי אחד מהם – שהתהלכו מפוזרים מן הקבר אל האוטובוס.

בשביל מה כל זה בעצם? אמר מישהו למישהי אחרת, מכופף, הולך. בשביל לקבור את הקיבוץ? הטקסט היה ארוך מדי, כמה אפשר לקדש בלי קודש? הוא אמר לה בטרוניה על הכלה. קשה להאשים את המתלוננים. היה קשה לעמוד, וכמעט לא היו כיסאות. כל הזקנים עמדו רועדים זמן רב מעל לקבר. גם זה היה בלתי נעים.

הנכדים האחרים של הקיבוץ התנועעו כעשב בינינו, ניסיתי לתפוס אחד מהם לשיחה אבל לא היה לי סיכוי. הבת של הקיבוץ שקראה את כל הספרים שכתב אבי הקיבוץ, עמדה עכשיו מחוייכת, מודה לכל מי שהגיע, מזמינה את כולם לחדר האוכל, שם מגישים מיץ וכריכים, ועוגה שחברתה הטובה אפתה, היא הבטיחה. אבל נדמה שאיש כמעט לא נשאר. הנכדות נראו נעלבות.

ואני, שלא בדיוק מכיר את כל השירים ששרו שם אתמול, יודע שאף על פי כל הנכדות, והנכדים הקטנים, אתמול קברנו את הקיבוץ, ולא יעזרו כל הכלבים. כל קציני המודיעין מהחיל באו לחלוק לו כבוד אחרון, ואני ידעתי שזה באמת הסוף כי איש מהם לא הכיר את הקיבוץ. החיילים אולי עוד לא יודעים, אבל אני כבר יודע. גם הרב הצעיר יודע. ידיעה זו הבדילה אותו מקהלו, ורוממה אותו. רק כך הצליח להעביר את התפילה. זהו הסוף, זהו הסוף באמת.