סיפור קצר: מאת אלה קבאקוב
הדלת נסגרה מאחוריו בטריקה.
לפניו נפרש מסדרון לבן ובסופו הייתה דלת פתוחה מעט. פיתחה היה רחב דיו שיבחין בכך מיד. כל שאר הדלתות במסדרון היו סגורות, אבל בהן הוא כלל לא הבחין.
בעודו מתקרב לאותה דלת בסוף המסדרון, הוא שמע קול של בחור צעיר שאמר כמה מילים שלא הצליח להבין, ואז פרץ בצחוק. היה זה צחוק מעושה , כזה שמתגלגל בפיותיהם של מפקדים במשטרה, פוליטיקאים, ואנשי צבא. צחוק אשר אינו מסב עונג אמיתי לא לשומע ולא לצוחק.
"וואלה אחי? מה אתה אומר? מה שנקרא מצא מין את מינו אה?" ושוב הצחוק הזה, הנאלח, ספוג זימה היה כמעט.
כשנכנס לחדר ראה זוג גברים בחליפות עסקים בלי עניבות וסביבם שולחנות עמוסים מחשבים בכל מקום. אחד שמן ואחד רזה.
מיד כשראו אותו השתתקו שניהם והסתכלו עליו כאילו בטרוניה. כאילו משהו במראהו לא מצא חן בעיניהם.
"סליחה," הוא התחיל, "תוכלו אולי לומר לי איפה יושב כאן מנהל מחלקת משאבי אנוש?"
"מה אתה? באת לראיון איתו? למה מה אתה עושה?" זה היה אותו קול ששמע כשנכנס בדלת הראשית.
"כן, באתי לראיון עבודה ואני כבר מאחר אז אם תוכל רק לומר לי איפה זה.."
"כן, טוב, בסדר. הוא יושב.."
והשני המשיך אותו, "הוא יושב בקומה שביעית. תפנה ימינה כשאתה יוצא מהמעליות, יש שילוט חוץ מזה. המעליות זה ממש כאן במסדרון, פה, פנייה שנייה שמאלה." והוא הוסיף תנועות ידיים מלוות לדיבורו.
"תודה רבה לכם, יום טוב."
"בהצלחה גבר!" אמר אחד מהם, בעל הצחוק הזימתי.
"תודה."
כשהוא יצא וסגר אחריו את הדלת הוא שמע שוב צחוק. הפעם צחוק שונה , כזה ששומעים ילדים שצוחקים על חברם לכיתה שעושה טעות בעת הקראת שיעורי הבית, או כשמישהו מחליק על בננה.
הוא המשיך במסדרון חזרה לכיוון ממנו בא ופנה, כמו שאמרו לו, בפנייה השנייה שמאלה, שהייתה בעצם הפנייה הראשונה ימינה מדלת הכניסה.
הוא הגיע למעליות ועלה לקומה שביעית, שם באמת ראה שלט, לרת"ח לוגיסטיקה ומשאבי אנוש ימינה.
גם כאן היה מסדרון שנראה בדיוק כמו זה שבקומת הכניסה, לבן בלי חלונות ורק דלתות לכל ארכו.
על הדלת שבסוף המסדרון, שהייתה גדולה יותר משאר הדלתות שראה עד כה, היה שלט, בעצם זו הייתה הדלת היחידה שראה עם שלט עליה. ולכן, למרות שלא ראה כלל את הכיתוב על גבי השלט, הניח כי זהו בוודאי משרדו של האדון אותו הוא מחפש.
אולם לא בכל דמה המסדרון בקומה השביעית לזה שבקומת הכניסה.מיד חשו בהבדל. כאן לא נשמעו מילמולים וצחוקים. אולם גם שקט לא היה כאן.
כאן נשמע צליל עיקש ועמום שנשמע כאילו בוקע מכל קירות הפרוזדור. אבל לא היה זה צליל קצוב. לא ברור היה ומשתנה. כאילו מישהו היה מכה בפטיש, פעם על שולחן, פעם על כיסא, פעם על חלון, ופעם על כולם יחדיו.
ככל שהתקדם לכיוון הדלת הגדולה עם השלט, כך נשמע הצליל קרוב יותר, רועש יותר.
הוא המשיך להתקדם.
והרעש גדל והתחזק, ונהיה מטריד עד כדי כך שכבר חשב לחזור על עקבותיו. וכבר היה מסובב את ראשו לכיוון המעליות שוב ושוב. אולי טעה בקומה. אבל עדיין לא נרתע.
כשעבר על פני אחת הדלתות בדיוק בנקודה בה היה הרעש ברור וחד יותר מכל, היה ברור כי מהחדר הזה מגיעים הרעשים המוזרים הלא סדורים.
מישהו צורח שם בפנים ו..זורק ספלים על הקירות?
אולם לאחר שעבר אותה, את הדלת הזו, החל הצליל לדעוך מעט מעט ובעומדו מול הדלת הגדולה בסוף המסדרון כבר היה עמום ולא ברור ממש כשם שהיה עם יציאתו מהמעלית. המסדרון היה כנראה ארוך יותר מכפי שהוא נראה.
עתה, כשעמד כאן, קרוב לשלט ראה כי כל שכתוב עליו הייתה המילה "לישכה", וכי אין שום התייחסות ליושבים בה.
הוא דפק בדלת ופתחה מעט.
"כן, כן בבקשה" , נשמע קול אישה גבוה וצרוד מתוך החדר ומיד לאחר מכן "לוגיסטיקה שלום." והוא נכנס.
הייתה זו לישכה לכל דבר,עם מזכירה וכיסאות ישיבה לממתינים.
גם כאן הכל היה לבן כל כך.
מלבד קולה של המזכירה, אחז כאן השקט, כאילו נכנס עם הראש מתחת למים, הרגשה אטומה. מכאן לא נשמע הרעש מהמסדרון.
הוא חיכה למזכירה שתסיים את השיחה, אולם מיד כשסיימה לדבר צילצל הטלפון שוב והיא סימנה לו בשלוש אצבעותיה המחודדות, מבקשת ממנו אילמת להמתין עוד רגע. הפעם הייתה זו שיחה ארוכה מקודמתה ונשמע כי לא עסקה בעיניינים משרדיים. ניכר היה בציחקוקיה הקולניים, אשר בגילה כבר לא נותר בהם כל חן, כי נהנתה מאוד.
משנסתיימה השיחה ושבה שפופרת הטלפון למקומה, פנתה אליו המזכירה, "כן בבקשה? אפשר לעזור?"
"כן" הוא ענה לה מיד, קם ממקומו ומתקרב אליה עודו מדבר, "יש לי ראיון היום ב-10:00 עם אילן בר-יוחאי."
"אה כן. אתה ערן? אילן לא חזר עדיין," היא ענתה לו נחרצות ובמהירות קולחת , "הוא יצא, אבל הוא אמור להיות כאן כל רגע כבר. אז אתה יכול להמתין כאן אם אתה רוצה, או שתוכל להשאיר לי את מספר הטלפון שלך , לצאת להסתובב כאן בסביבה ואני אתקשר אליך כשיחזור."
"תוכלי אולי להתקשר אליו, לשאול אותו מתי הוא צפוי להגיע?"
"לא לא, אני מצטערת. אבל באמת אין צורך, תשאיר לי מספר ואני אתקשר אליך. יש פה הרבה חנויות יפות, באמת. או שתוכל לרדת פה למטה יש קפיטריה טובה. אז אני רושמת כן?"
היא הייתה מאוד תקיפה, ומאוד מהירה בדיבורה, כאילו הייתה כבר מנוסה במצבים האלו. והוא נתן לה בלית ברירה את מספרו.
"ואין לך שום מושג למתי אפשר לצפות לו?" הוא ניסה שוב.
"באמת, אני לא יודעת, אני מצטערת, אני אתקשר אליך ברגע שיחזור , אל תדאג, יהיה בסדר." והיא חייכה אליו חיוך יודע כל.
הוא יצא מחדר הלישכה וחזר שוב אל המסדרון הלבן בלי החלונות והתחיל ללכת לכיוון המעליות.
מאחורי הדלתות עדיין נשמע הרעש הזה שהוא שמע קודם לכן בדרכו ללישכה. והוא עצר ליד הדלת ממנה נשמע הרעש הכי חזק, והמתין.
נשמע כאילו מישהו שם בפנים קופץ בתוך המשרד, כאילו מישהו משתולל.
ואז הוא שם לב שהדלת הזו, ממנה בוקע הרעש , פתוחה מעט. והוא ניגש להציץ.
מבעד לחריץ בין הדלת למשקוף ראה דמות מוזרה קופצת אחוזת אמוק.
לא מעלה ומטה היא קפצה אלא לכל הכיוונים. כאילו היא מוקפת אויבים שתוקפים אותה וסוגרים עליה במעגל, וכלל לא שמה לב לצופה הסקרן שעמד בכניסה לחדר.
היה זה חדר מוארך, גם הוא נטול חלונות שנראה כאילו אמור לשמש כחדר ישיבות. היו בחדר שולחן דיונים, כיסאות מרופדים וגם לוח היה שם.
השולחן היה עמוס כוסות וספלים מלוכלכים ונקיים, ממתינים לדינם הידוע מראש.
עכשיו כששם לב, ראה כי הדמות הזו הקופצת היא רק ילדה. אבל לא ילדה רגילה הייתה. לקח לו זמן להבין בכלל מה הוא רואה.
"מה שמך ילדה?" הוא שאל כשהוא עומד בקו המשקוף וגופו ופניו בין הדלת לקיר.
"לא להיות!" היא ענתה לו צועקת בעוד היא מעיפה אחת מכוסות הקפה שעמדה בשולי השולחן.
על הריצפה כולה היו פזורים רסיסים של קרבנות אחרים, והיא הייתה יחפה.
"איזה מין שם זה לא להיות?" הוא המשיך, מנסה להישמע נינוח.
"לא נחמד!"
היה זה בהחלט מוזר מאוד. הילדה הזו או הנערה(או אולי בעצם האישה?) עמדה שם, או יותר נכון קפצה שם עם שיער בלונדיני קצוץ. היא הייתה עירומה לגמרי אילמלא רצועות תחבושות אלסטיות לבנות שהיו כרוכות הדוקות על גופה המשתולל.
"כן, אבל, מה את עושה? מה זה בדיוק?"
"זה כלום. תעזוב אותי כבר טוב?!"
היא נראתה אולי כמו הרישום המפורסם של ליאונרדו דה וינצ'י בתנועותיה החדות, חותכת את האוויר ולא מפסיקה לרגע, עם התחבושות הללו שהסתירו אותה בקווים מדויקים.
"מה אמרת שוב שמך?" הוא כבר היה מבולבל לחלוטין.
"לא להיות! לא להיות! מה זה חשוב בעצם?!!"
הצעקה הזו האחרונה שלה היה בה משהו אפל יותר מכל השאר, וגם קצת בכייני. הרבה יותר צורם. והוא נבהל.
מי רוצה לדבר עם ילדה שלא נשמעת כמו ילדה ושקופצת כמו קוף אחוז תזזית?
והוא יצא שוב אל המסדרון הלבן.
מיד כשסגר מאחוריו את הדלת וידו עדיין אוחזת בידית, הוטח משהו כבד והוא הרגיש את הדלת רועדת. אבל הוא כבר לא טרח לבדוק מה זה היה והמשיך הלאה בדרכו.
לבסוף הוא הגיע למעליות וירד לקומה 1, שם היה כתוב ליד הכפתור 'קפיטריה'.
amiina Fríkirkjan, Reykjavik , canon eos300\b\w kodak 400-2TMY – צילום: נתלי פפיון
בקומה 1 הכל נראה שונה מקומת הכניסה והקומה השביעית. כאן היה חלל פתוח אחד, וקפיטריה.
כשהגיע השעה הייתה רק עשר ועשרים בבוקר, כפי שהצביע השעון שהיה תלוי ממש בכניסה.
אבל הקפיטריה הייתה מלאה עד אפס מקום, והתור לקופה השתרך אחורנית שורות שורות.
היה משהו מעט מסודר מידי במקום הזה, הוא חשב מיד כשיצא מן המעלית.
האנשים שהמתינו בתור, כולם עמדו זוגות זוגות, עם המגשים בידיים באופן כמעט אחיד. אבל לא רק זה.
כל המקום עטוף היה כמו בכוורת, זימזום כבד של קולות מונוטוניים לחלוטין.
לוּ רק היה בו צחוק או רגעים של מנוחה, לוּ היה הזימזום הזה יותר קטוע.
איש לא צחק, או לחש לחברו. כאילו דיברו כולם בן זמנית.
הוא החליט שלא יישב כאן. גם ככה הוא לא בדיוק רעב, והסיבה היחידה שהוא הגיע לכאן זה ציפורניה המשונות של המזכירה גסת הרוח.
"סלח לי", אמר קול מאחוריו בדיוק כשהוא פנה חזרה לכיוון המעליות.
"כן, אתה. אתה מחפש מישהו?"
הוא הסתובב ולפניו עמד גבר מזוקן, בערך בן שישים, עם חיוך וכובע מצחיה לראשו.
"לא, אני כאן לראיון עם רת"ח לוגיסטיקה"
"מה, אילן?" שאל הזקן.
" כן כן" הוא השיב בקוצר רוח כבר. "הוא עדיין לא הגיע אז המזכירה שלחה אותי לקפיטריה. אבל אין לי תיאבון." כרגיל, הוא פיטפט יותר מדי, והצטער על המילים עוד בזמן שנאמרו.
"אין פלא שאין לך", השיב האיש בחיוך, " הגעת לקפיטריה של האגף הטכני. איתם אף פעם אין תיאבון. בוא, בוא, אני אקח אותך לקפיטריה נורמלית." והוא נתן לו דחיפה קלה בגבו לכיוון המעליות. הם ירדו חזרה לקומת הכניסה ויצאו מהבניין.
ממש בסמוך למקום היה בית קפה קטן, עם שולחנות וכיסאות בציפוי מתכתי אפור ורצפת פרקט.
"לכאן היא בטח התכוונה לאה כשהיא שלחה אותך לקפיטריה. אמנם זו לא ממש קפיטריה, אבל ככה כולם קוראים למקום, מה לעשות".
הוא היה טיפוס מאוד חביב. דודו קראו לו.
הוא פשוט סחף אותו בדיבורו, הדודו הזה. אחרת, הוא היה מתחמק ממנו איכשהו. בטח שלא היה הולך איתו לבית קפה.
הוא נראה כמו השרת, עם סרבל כחול מלוכלך מעל חולצה מוכתמת. אבל היה לו ריח נעים דווקא. לא ריח מבושם, ריח של זיעה טובה, לא חריפה מידי, מעורבת בריח של סיגריות ובריאות. זה הזכיר לו את סבא שלו.
דודו הזמין לשניהם קפה וערן ביקש גם עוגה.
"אם תשאל אותי," הוא אמר, "הוא בכלל לא יגיע היום, אילן הזה."
ערן הביט בו במבט שווה נפש.
"ואם יגיע" הוא המשיך בלי להסתכל עליו בכלל, "אז יגיע מאוחר מאוד. אני הייתי עוזב במקומך."
"באמת?" ענה לו כמעט בשיעמום. עם אנשים כאלה, ערן ידע, לא צריך לדבר ברצינות. צריך לתת להם לומר את שלהם, ואפילו לא להקשיב יותר מידי. חוץ מזה הוא היה קצת רעב.
"כן, האילן הזה, אני כמעט אף פעם לא רואה אותו."
"אולי הוא כאן ואתה פשוט לא רואה אותו." הוא לא יכל להתאפק. "יש לו משרד גדול, בכלל בקומה השביעית. הוא בטח שם כל היום. בגלל זה אתה לא רואה אותו."
"לא יודע," דודו אמר כלאחר יד ולגם מהקפה החם שהונח לפניהם על מגש כסף, כמו אצל הערבים.
הם ישבו כך במשך עשר דקות וערן שתה את הקפה שלו ואכל את כל העוגה. דודו לגם באיטיות מן הקפה בכוס הקטנה ובהה ברחוב.
"טוב, אני חושב שאני אעלה לא? לראות אם הוא כבר חזר."
"למתי קבעתם אמרת?" דודו שאל אותו כשהוא מתבונן בו מלמטה עדיין יושב ולא מראה סימנים שהוא מתכוון לקום.
"בעשר. עכשיו כבר עשר ארבעים. ובעצם אני חייב לצאת מפה כבר באחת עשרה." והוציא שלושים וחמישה שקלים ושם אותם על השולחן.
"אני אומר לך, לך כבר עכשיו, הוא לא יגיע."
"טוב, נראה מה קורה איתו ואז נחליט. תודה." הוא ענה לו בחיוך וכבר התחיל בהליכה חזרה לבניין.
שוב מסדרון, פנייה ראשונה ימינה, מעליות, קומה שביעית. ושוב הרעש הזה. היא עדיין קופצת שם! מה זה?
הפעם, הוא הלך מהר וישר ללישכה, עבר את הדלת הרועשת (והספיק לשמוע ספל נשבר שם) ודפק על הדלת הגדולה שבסוף המסדרון.
"כן?" ענה לו קולה של המזכירה, קצת איטי יותר מזה שענה לו קודם. וגם הטלפונים לא צילצלו.
"אה זה אתה שוב." היא אמרה לו מחייכת שוב את החיוך הזה שלה. איזה עצבים.
"אילן עדיין לא חזר. תמשיך להסתובב, אני כבר אתקשר אליך, אל תדאג."
עדיין מחייכת , לא ייאמן!
"את לאה נכון?"
"כן לאה." עכשיו פניה הרצינו.
"כן, אז, לאה, אני כבר לא יכול לחכות. קבעתי איתו לעשר. עכשיו עשר ארבעים וחמש כמעט, והוא עדיין לא הודיע כלום. אני צריך להיות במקום אחר כבר באחת עשרה. אז תגידי לו בבקשה שאני מאוד מצטער אבל לא תכננתי עיכוב כזה ואני לא יכול להמשיך ולחכות לו."
"טוב בסדר." היא אמרה בקול מופתע, כמעט בפליאה אמיתית. "אני אגיד לו אבל רק שתדע לך שככה זה אילן, מה לעשות."
"טוב, בסדר. תודה, יום טוב." והוא יצא מהלישכה.
איזה עצבים.
והיא עדיין משתוללת שם בחדר. איזה רעש.
עכשיו הוא באמת היה צריך ללכת כבר.
ישר ומהר הוא המשיך לכיוון המעליות. אבל בדיוק ברגע שחלף על פני הדלת האמצעית נשמע קול התנפצות זכוכית. צליל כזה כאילו מגש שלם הוטח שם על הדלת.
והיא ממשיכה לקפוץ. הוא שמע אותה.
הוא לא עמד בזה ופתח את הדלת.
היא עדיין הייתה שם. אותה אחת, בהיסטריה חייתית. קצת יותר אדומה.
"למה את פה?!" הוא היה חייב לשאול.
"למה אתה פה?" היא שאלה אותו בקול רגוע דווקא. כלומר, רגוע ככל שניתן לצפות מאחת שקופצת במרץ לכל הכיוונים. רגוע יחסית לצעקות שהטיחה בו קודם. לא בהתרסה דיברה.
"אני מנסה להשיג עבודה."
"בתור מה?"
"מנהל כוח אדם."
"ומה זה?"
"מנהל."
"של מה?"
"מה זה משנה? אני לא יודע. של אנשים."
"איזה אנשים?"
"אנשים בחברה."
"זה מה שלמדת באוניברסיטה? איך לנהל אנשים?"
"כן."
"ולמה דווקא אתה?"
"מה למה דווקא אני?"
"למה שדווקא אתה תנהל אותם? אתה מיוחד?"
"כן, כלומר, לא. לא יודע. שונה. מה זה משנה בעצם?!"
"אתה צודק, זה לא. אתה התחלת עם כל השאלות."
"כן, טוב. אז תגידי, את תמשיכי לקפוץ ככה כל היום?"
"לא יודעת. כשאני מתעייפת אני בדרך כלל מפסיקה."
וכל אותה עת הייתה קופצת ומשתוללת, ידיה משוחררות בצידי גופה, נעות איתה בתנועותיה המטורפות. וחתיכות הזכוכית והרסיסים מפוזרים בכל החדר.
גם עכשיו, כשכבר הייתה זו הפעם השנייה שראה אותה, לא מצא מילים לדבר איתה. הוא נאלם מתימהון, ממנה ומעצמו. הוא הופתע לגלות שהוא כלל לא מזועזע, כמו שאולי ראוי היה שיהיה. הוא עמד שם, מסתכל בה, בתזזיתה והתחיל גם הוא לזוז בלי משים. תנועות קטנות כאלה, לא מורגשות, בייחוד לא בצילן של תנועותיה הרמות.
"אז אתה תעבוד כאן עכשיו?!" היא שאלה לפתע, הפעם כמעט צועקת שלא בכוונה שכן בדיוק כשאמרה את המילים קפצה גבוה במיוחד ובעטה בקיר.
"לא."
"ותבוא שוב?"
"לא חושב. כנראה שלא."
"פה כנראה לא צריכים מנהל אנשים." עכשיו כבר נרגעה וקולה נשמע רגוע, כמו בתחילת שיחתם.
"כנראה שלא. ואת נשארת כאן?"
"מה זה משנה?"
"את צודקת. זה לא."
"טוב אז שיהיה לך יום טוב ובהצלחה עם אנשים."
"תודה. תגידי", הוא אמר בהיסוס, "את בסדר?" הוא היה חייב לשאול.
"אני בסדר, ואתה?"
"תודה. הכל בסדר. "
"אז שיהיה יום טוב."
"יום טוב." הוא התקשה להיפרד, הוא דאג לה. קופצת שם בין זכוכיות.
איזה מין עיסוק זה?
אבל מיד הוא נזכר שבעצם הוא זה שמובטל , ויצא מן החדר, חזרה אל המסדרון, המעליות ולרחוב ממנו בא.
**
עוד מנתלי פפיון, שצילומה מלווה את הסיפור של אלה קבאקוב, תוכלו למצוא כאן:
אשפתון להמון 