קיטש, בני אדם והבחירה בחופש

(תמיד לקראת בחירות)

רונה ברנס

דומה שאחד הצווים ההכרחיים לקראת הבחירות המתקרבות הוא ההתנגדות לקיטש: ההתנגדות לקיטש הפוליטי, האסתטי, המוסרי.

בעולם האולטרה-קפיטליסטי, הצבוע בכל צבעי הקשת, שבו יש לנו תמיד מה לאכול, בו בר רפאלי מבטיחה לנו את האושר מכל פינה, "סיפורים מרגשים" מתרחשים בכל יום, ו"ניסים גלויים" (כדבריו של צבי יחזקאלי בסרטון על 'צוק איתן') נופלים עלינו בכל מלחמה מחדש, "האדם החופשי" מקבל משמעות שונה.

שהרי בתוך כל השפע הנפלא הזה נראה שאחד הדברים הקשים ביותר לעשות הוא ההבדלה של היחיד. ההבדלה של היחיד מכל ההבטחות, הצבעים, והשלמות נטולת הרבב. מעשה זה של התנגדות אינטנסיבית ואינסופית קשה כשם שהוא חשוב.

ימים אלה, ימי הבחירות וההבטחות העליזות, טובים הם במיוחד כדי להיזכר שוב באנושיותנו הקטנה, העלובה, וכן- גם החביבה והטובה כל כך. כדאי להזכיר לעצמנו שלא רק שאנחנו לא צריכים להתבייש בכך שאנחנו לא אלילי היופי והצדק, האדמה וההקרבה העצמית- אלא גם שאנחנו לא צריכים להתבייש בכך שאין בנו אפילו שאיפה להיות כל הדברים האלה.

אנחנו בני אדם, וכמו שג'ורג' אורוול אמר פעם – הקדושה היא דבר שבני אדם חייבים להימנע ממנו.

*

וכן, בדיוק כמו שאיננו קדושים, גם איננו "אחים", למורת רוחו של בנט ומתפקדיו הרבים.

כן, אנחנו בני אדם.

אכן, הרצון של כל אחד ואחת מאיתנו להרגיש לפעמים חלק "ממשהו גדול יותר" (חלק מעולם האושר של בר רפאלי, או מעולמה המופלא של חברת "פלאפון" וכו') הוא טבעי, והוא יכול להתבטא במספר רב מאוד של דרכים טובות: כמו למשל החבירה ביחד כדי להקים חברה צודקת. אבל יש ברצון זה גם סכנה גדולה.

מתי הרצון הזה עלול להפוך להיות מסוכן? אז וודאי יש כמה תשובות אפשריות לעניין זה, אבל אחת התשובות, כמדומה, היא שהרצון הזה הופך למסוכן במיוחד כאשר "הרוצים" מבקשים להכניס בתוך "המשהו הגדול הזה" גם זווית אורגנית, ביולוגית, שיש לה נטיה להפוך את כל העסק לדטרמיניסטי ואף לגורלי (למשל "העם הנבחר ששב לארץ המובטחת")

זהו המצע עליו פועלים גם בנט ואנשיו מיום תחילת פעילותו הפוליטית, דבר שמקבל את סיכומו היפה בשיר החדש של מפלגת הבית היהודי ('אנחנו אחים'). אם עוד לא הספקתם להתרשם ממנו הנה הוא כאן:

כך בדיוק גם עושה רונן שובל בדבריו הנושאים ריח פלאגיאטורי חריף ממיטב ענקי האגו וקטני המוחין של תקופת מפנה המאות ה-19 וה-20 (ראו כאן דוגמיות מפעימות ומבעיתות מתומר פרסיקו).

אכן, "כל ישראל ערבים זה לזה" – עם ישראל הוא עם קטן, וככזה הוא ערב במיוחד (אבל לא רק) לחבריו. אלא שנראה כי משפט זה כדאי לקרוא כהמלצה היסטורית, ולא כקטגוריה אורגנית.

האנשים הרואים עצמם חברים בתוך הקבוצה המכונה יהודים כדאי להם להיות ערבים זה לזה, לא בגלל שאיזו רוח מיסטית שורה עלינו ומחברת את כולנו בעל כרחנו, או בגלל שאנו "אחים ואחיות", שייכים לאותה המשפחה, "בנים לאותו האבא", כדברי "שיר הבית היהודי" (ממנו נודף ריח גילוי עריות חריף במיוחד דרך אגב).

לא – זוהי המלצה מוסרית, הפונה אל בני אדם חופשיים.

*

אחד האלמנטים שמאפיינים את הסלוגנים האולטרא-ביולוגיים, שלהתנפחותם אנו עדים בשנים האחרונות, הוא הטענה בדבר חוסר-בחירה: אתה יהודי, אומר לנו בנט, כלומר אתה אחי, או- את אחותי. לפי בנט, זוהי עובדה הנובעת מהיותך יהודי – וזוהי עובדה מחייבת. כי דם זה דבר מחייב, בלתי נשלט וגורלי.  "ישראל", כידוע, "אף על פי שחטא ישראל הוא". לפי בנט – קביעה זו מביאה עימה מערכת שלמה של נורמות לאומיות המקיפות את האדם היהודי בישראל ("האזרח") ולא מותירות לו מקום לפרטיות צנועה של בן אדם, רק בן אדם.

צילום מסך מסרטון פרסומת של פלאפון קיטשפריים טיפוסי מתוך העולם המופלא שמציעות פרסומות פלאפון 

 הבית היהודי הולאם על ידי המדינה ("היהודית"), אבל איכשהו הוא ממשיך להתעקש על היותו "בית".

ומה קורה כאשר נִמְלָא "הבית" (שהתרחב בינתיים למימדי מדינה) בכל מיני בני אדם שהם אינם "מִבְּנֵי הבית", כאלה שאינם יכולים להיקרא "אחים", וודאי שלא אחים קדושים? כלומר – מה קורה כאשר הבית היהודי מחיל עצמו, מתוקף היותה מפלגה בעלת ייצוג משמעותי בממשלה, על כל אזרחי המדינה?

מה קורה כשהישות האורגנית של עם ישראל, כפי שמדמיינים אותה אנשי ונשות "הבית היהודי" הופכת להיות מדינה?

כדי לשאול את השאלה הזאת צריך להפסיק להפקיר את רגשוותינו בידי בריונים המתייחסים אלינו בסך הכל כאל מדרגות בסולם העולה אל הכוח. החופש פירושו להתנגד לתחושת החמימות והצדק הבלתי מתפשר שתמיד עומד לצידינו ("לא מתנצלים"), בהם מנסים לעטוף אותנו אנשי השיווק המוכשרים של בנט.

ההתנגדות להתרגשות הקלה שאנשי פרסום ופוליטיקה מנסים למכור לנו בלי הרף היא המעשה היומיומי החשוב ביותר שאדם חופשי עושה בתקופה זו, ובכלל בחייו בחברה בה אנו חיים. ההתנגדות היא מתמדת, והיא מקיפה את כל תחומי החיים. כן, דומה שכבר העיניים שלנו באמת עייפו מכל הוורוד והסגול והכחול בהם מולעטים חיינו האפרוריים מכל הכיוונים.

אכן, ההתמודדות עם רעיונות צנטרו-ביולוגיים, אוּבֵּר-עליוניים, וכן גם אולטרא-וורדרדים יכולה להתקיים בכל מיני צורות. אבל נראה כי הבחירה הבסיסית ביותר לקראת הבחירות הקרובות צריכה להיות הבחירה האישית והיומיומית להימנע מהתרגשות קְלִיטָה, מהתחממות הלב, ומנוסטלגיה זולה.

כי לנו – בני האדם – מגיע יותר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s