פוף פוף! יריית פתיחה: קמפיין הקשיוֹת הגדול של בתיה גלילי

בתיה גלילי מדווחת מהדרכים

(והיא עשתה זאת הרבה לפני מירי רגב)

white

ובכן,  לפני כשבוע הייתי בהופעה של אבישי כהן יחד עם כמה חברים. תפסנו שולחן טוב בזאפה- ירושלים, והייתה אווירת חתונות לתפארת. לא כולם הכירו ממש, אבל כולם היו נחמדים במידה, הארנק היה פתוח, והאלכוהול זרם.

יש משהו במקום הזה, הזאפה בירושלים;  התקרה הגבוהה, צפיפות האנשים,  המלצרים המתרוצצים הנה והנה, והאוכל, וודאי- האוכל. האוכל שמגיע נשוא על כפותיהם העייפות של לובשי השחורים הצעירים, כל זה מזכיר לי תמיד אולם אירועים.  המחיר בהתאם, רק המוסיקה טובה יותר בדרך כלל.

אך לא על זה רציתי לכתוב כאן הפעם, כלומר- לא על אווירת החתונות, אלא על שגעון הקשיוֹת!

לאחר שאכלנו קצת פסטה, לחמים, ירקות, והשבענו את כרסותינו הדורשניות, התפנינו יותר לבירה, או אולי לבירה השנייה.

כמה מאיתנו גם הזמינו כוסות מים. והנה – מיד כשהגיעו הכוסות לשולחן שוב נזכרתי, באיחור כרגיל לצערי, במנהג הקשיות.

יש הרבה חן בקשית, אף על פי שהיא למעשה צינור פלסטיק שחור, שתקוע בתוך הכוס. הרבה חן בהחלט. זה מונע את המגע הישיר שבין השפתיים לכוס, וזה לכאורה חוסך ממך את הצורך במחשבות שווא על חיידקים (כאילו  חיידקים לא יגיעו אליך גם עם הקשית, אם אמנם ישנם כאלו בתוך הכוס).

האמת היא, שבסופו של דבר- כנראה שמדובר באסתטיקה, וכן גם- בעצלות בסיסית. גם האמון שאיננו נוטים לרכוש לשוטפי הכלים במסעדות ובמקומות הומים תורמים לשביעות רצונינו מן הפלסטיק החד-פעמי המוצף מים.

הסתכלתי מסביב לשולחן וספרתי 6 קשיות מוטלות בכוסות השקופות של המים, הסתכלתי מימין, בשולחן שליד- גם שם ראיתי קשית, וגם בזה שמולי, וכן הלאה והלאה עד לבמה שעליה יתיישב ממש עוד מעט אבישי כהן, ויתחיל לעשות אהבה עם הקונטרבס.

כמעט בכל שולחן היו קשיות, ונזכרתי כי רק לא מזמן הייתי בסיטואציה די דומה על חוף הים בתל אביב. יצאתי עם הוריי לקפה של שבת וארוחת בוקר בים, והזמנו מיץ תפוזים. גם הדוד חיים בא, וכולנו שתינו מיץ בקשית.

גם אז חשבתי על איך שאחר כך נאספות כל הקשיות כולן לפח הזבל הגדול של הקשיות, שרק הולך ומצטופף בפלסטיק השחור שלא יתכלה לעולם.

ישבתי בזאפה, ובהיתי בקשית.

אחר כך ישבתי ובהיתי באבישי כהן.

הרגשתי רע מאוד, ושתיתי מן המים במשורה (גם קשית יכולה להיחשב למשורה?).

אחרי כמה קטעים שהכרתי היטב, שבהם בעיקר בהיתי במתופף (עופרי נחמיה) ובפסנתרן הרזה (ניתאי הרשקוביץ) החלטתי לבסוף, ורציתי לשתף אתכם בהחלטתי :

מעתה אתעקש לשתות בלי קשית.

זה המעט שאוכל לעשות, בשביל מצפוני הסלקטיבי.

התקשיתי להתרכז במוסיקה. חזיונות הפלסטיק הציפו לי את כל החורים.

גם כך אנו חיים במדינה שאינה נוקפת אצבע כמעט להטבת תנאי המיחזור,  להקלת המיחזור הביתי, לאיכות הסביבה, למודעות סביבתית בסיסית.

המעט שאפשר לעשות, כמדומני, הוא לוותר על הקשית.

עד כאן יריית הפתיחה לקמפיין הקשיות הגדול.

אם יהיה המשך- וודאי תדעו עליו!

להת' בסביבה.

unnamed

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s