רונה ברנס

* הדברים הבאים נכתבו לבקשת מגזין 'גמד גינה' של גלריית 'חדר דימויים', בצלאל 7, ירושלים, ופורסמו שם במקור

הדיבור גם לקח מאיתנו את הצורך להבין
(מתוך השיר: "האימה רק מחליפה צורה",
שהוקרא בערב הפתיחה
לתערוכה "הצצה מצמררת")

 

לא מזמן יצא לי לדבר עם כמה חברים על העובדה המתמיהה שדווקא תקופת בחירות היא תקופה של שיכחה. מעניין שעם כל התיחכום שלנו אנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב באותו מעגל שוטה שתמיד מתבטא במילים, בסיסמאות, בשלטים ובקמפיינים כאלה ואחרים. אנו שוכחים את זהירותנו הרגילה. זוהי שעת רצון למילים.

אף על פי שבז'רגון היומיומי השתרשה כבר מזמן המילה "סיסמה" כמסמן של  "תו ריק" , כמטפורה לנביבות כללית ("הוא מדבר בססמאות") רובינו שוב ושוב מוצאים את עצמנו שאובים אל תוך האירועים המקדימים המרובים העוטפים את הבחירות מכל עבר, וסוללים את בואן.

אנו רוצים לשמוע פוליטיקאים, אנו הולכים במיוחד לשמוע אותם בערבים, מקדישים להם מזמננו בצפייה בהם בתכניות טלוויזיה כאלה ואחרות, שהולכות ותופחות בנוכחותם המתמדת. והדבר המעניין מכל הוא שאת כל זה אנו עושים ברצינות גמורה, ורובינו אף עושים זאת עם איזו תקווה שמנחה את האזנתינו, את צפייתנו, אפילו אם תקווה זו מתנדפת בכל פעם מחדש.

בדרך כלל, כלומר בזמנים אחרים, נדמה שאנו נזהרים הרבה יותר. באופן כללי, אנו נוטים לומר לעצמנו כי מילים זה דבר לא כל כך מרשים ("מעשים לחוד ומילים לחוד", "הוא איש של מעשים" וכו'). אבל למעשה מתברר לנו פעם אחר פעם לא רק את גודל הסתמכותנו על המילים הרעועות- אלא  גם את תלותנו המוחלטת בהן.

לפעמים נראה שכמיהתנו למילים המיוחדות שנאמרות בתקופה זו (תקופת בחירות) דומה למצב של הטלת עצמך בזרועותיו של עוד מלווה בשוק האפור, רק כדי להתחמק מחובות קודמים.

אכן – אנו מחפשים הצלה – כלומר אנו מחפשים שיצילו אותנו. זהו חיפוש כנה וטבעי, ובזמן בחירות הולוגרמת ההצלה נגלית לעינינו כמעט-תמיד בצורת המילים. ואמנם, אלו הן מילים שעוצבו במיוחד כדי להבטיח הצלה, ובדרך כלל, זוהי הצלה גנרית למדי.

מי שמתנגד ל"דיקדוק הבחירות" הזה, שחוזר על עצמו כמו מחול שדים כושל ומאוס, למעשה גם מתנגד ל"הצלה", אינו רוצה שיציעו לו הצלה, או לפחות אינו מתכוון לקבלהּ.

באדיבות: יסמין רביד

ההתנגדות ל"דקדוק הבחירות" הוא גם הכפירה ההכרחית במעמד הפיקטיבי של המילים  שאנו עצמנו יוצרים מתוך העדפתינו לשכוח כי למעשה מילים הן דבר לא אמין, וכי בעצם אנו לא סובלים ססמאות או נאומים כלל.

ניטשה, בכותבו על נביאו, ניסה במידה רבה לנטרל את החיפוש אחר התקווה שאמורה להגיע מן החוץ, בהגדירו את האדם כגשר:

" […] זרתוסטרא הסתכל באנשים והשתומם. וכה אמר: האדם הוא חבל המתוח בין חיה ועלאדם – חבל על פני תהום. והוא חצייה מסוכנת, והימצאות בדרך מסוכנת, והבטה אחורנית מסוכנת, וחלחלה ועצירה מסוכנת.  גדלותו של אדם בזה, שהוא גשר ולא מטרה: מה שאפשר לאהוב בו, באדם, הוא זה שמעבר הוא ושקיעה. אהבתי את אלה אשר אינם יודעים לחיות אלא כשוקעים, כי המה העוברים."

(כה אמר זרתוסטרא, תרגם  מגרמנית ישראל אלדד, הוצאת שוקן, עמ' 14)

תקוות המילים, התקווה שעומדת במידה רבה מאחורי כל תעשיית האסתטיקה של הבחירות והפוליטיקה-אינסטנט היא בעצם הכמיהה להסרת העול הבלתי נסבל של כל אחד ואחת מאיתנו כאן: העול שטמון באפשרות שלנו לצאת מן הקהל הכָּמֵהַּ.

כלומר: העול הגדול ביותר שלנו בימים אלה הוא האפשרות שיש לנו לא לקבל את מה שמוצע לנו באופן מזמין שכזה, ובמקום זאת להתעקש על שקיעתנו הטובה.

אמרנו כבר כי עת בחירות היא שעת רצון, ואכן זוהי שעת רצון לכולם – אנשים קוראים היום מודעות יותר מזמנים אחרים, מוצאים עניין פתאום במדבקות שאותן הם רואים ברחוב. יש לי חברה שאפילו התנסתה בגרפיטי הראשון בחייה רק כדי לעצב מחדש גרפיטי גזעני בו היא נתקלה.

דווקא בעת דיבורית כזו אולי הדבר הראשון שכדאי לנסות ולהתנער ממנו הוא החיפוש האדיוטי אחר התקוה שתתגלה כביכול מתוך מצבור מילולי מזדמן. רק האדם השוקע ינצח את לשון הבחירות.  ללשונאי הבחירות תמיד יש מטרה, לאדם השוקע אין מטרה מלבד להתגלגל בתור סוג אחר של אדם גם בעתיד ("אהבתי את אלה אשר אינם יודעים לחיות אלא כשוקעים, כי המה העוברים").  הניצחון אינו מסביב לפינה, השבח לאל.

צריך לשבור את המשפט, ובכל אופן לא להפקיר אותו בידי אחרים, ונדמה כי זהו הזמן הטוב ביותר, ואולי גם המהנה והמבדח ביותר, לעשות זאת.

ראו גם: פרויקט טוקבק