רונה ברנס

בעקבות הבחירות אומרים לנו, אנשי גוש השמאל: "אתם" צריכים להכות על חטא, או "אנחנו" צריכים להכות על חטא. דורשים מאיתנו להודות כי טעינו. יש הטוענים כי הסיבה שגוש השמאל ניצח בבחירות אלה הייא בגלל האליטיזם של השמאל. לכן, הם אומרים, השמאל צריך לעשות חשבון נפש. הוא צריך להבין היכן טעה, מה גורם למרבית האנשים לא לשים את מבטחם בגוש השמאל, אלא לבחור לקדנציה רביעית את נתניהו. ירון לונדון התבטא לאחרונה ואמר כי הוא סבור שלא היה דבר שהשמאל יכול לעשות כדי למנוע את התוצאות, מאחר ורוב רובו של העם מורכב מאנשים דתיים שתפישת עולמם אינה מתיישבת עם תפישת עולם המבוססת על התפישה הדמוקרטית-ליברלית במובנים רבים. לכן הוא גם אינו צופה שינוי – גם בעתיד ימשיך לשלוט כאן הימין.

אבל אני בכלל רציתי לדבר על ההאשמה בדבר האליטיזם של השמאל.  מי הם אליטיסטים אלה? סתיו שפיר? מירב מיכאלי? שלי יחימוביץ'? איציק שמולי?  אולי אילן גילאון? הפוליטיקאי היחיד שנאבק בגופו ממש, בין היתר,  על פינויה של גבעת עמל? דב חנין אולי?  שגם הוא היה מראשי המאבק נגד פינוי גבעת עמל, היה היוזם והמקדם המרכזי של "חוק מינימום 30", שעליו תפס טרמפ יפה ראש הממשלה ואנשיו (למשל מירי רגב), ושעבורו זכויות הציבור הערבי והמיעוטים בישראל הוא דגל תמידי?

אלה הן כמובן רק דוגמאות. יש עוד חברי וחברות כנסת רבים מהשמאל שבשנים האחרונות הלכו וחידדו את תודעת הצדק החברתי, השוויון ההכרחי שאינו מקודם כאן כמעט במיינסטרים (שהוא ימני ולא שמאלני על אף השקרים הטוענים אחרת), הצורך להילחם בגזענות החשוכה המופנית אל המגזר הערבי, ויותר מכל הצורך להילחם בלאומנות המבעיתה המתפתחת כאן בקרב כל חלקי האוכלוסיה תחת שרביטו הנוצץ של הימין. רק הימין.

השמאל בישראל מורכב מאנשים  שפיתחו תפישות דמוקרטיות ליברליות והתעקשו להחזיק בהן על אף הקשיים המרובים והמובנים מאליהם הכרוכים בחיים בארץ ישראל, ובמדינת ישראל.  אני מדברת על הקשיים של החיים במרחב שנתפש כמרחב מסוכן, על החיים במדינה צעירה שנאלצת שוב ושוב להילחם  בגורמים העוינים לה מבית ומחוץ, על החיים בתוך זהות המגדירה עצמה על בסיס אתני בראש וראשונה,  ובחברה מכונסת אשר זכר השמדת העם ואלפי שנות גלות לימדו אותה לחשוד בזר, ולהתרחק ממנו. אינני מזלזלת באף אחד מן הגורמים הללו. רבים מאיתנו חיים בתחושה של סכנת חיים, שבאה וחוזרת מדי פעם ונהיית נוכחת בחיינו בצורה של מלחמה גדולה או קטנה, פיגועים,  או איומים  ממדינות עוינות.

בנוסף, רבים מהציבור השמאלי בישראל מזדהה עם זהותו היהודית הזדהות עמוקה, אמוציונאלית, מסורתית והיסטורית, גם אם היא בלתי מנוסחת באופן ברור.

לאור כל אלה ההתעקשות על ההאיחזות בעקרונות היסוד של הדמוקרטיה המערבית המודרנית – כלומר זכויות שוות,  גם למיעוטים (!), קידום שוויון הזדמנויות,  היאבקות בסממני גזענות  ועוד – היא אינה מובנת מאליה, ואינה יכולה להתרחש כביכול מעצמה.

התחזוקה של עמדות אלה מוזנת בהכרח מהשכלה כללית, ומוזנת בהכרח מהרצון להביט בבני האדם החולקים עמך את החברה ואת המדינה כשותפים לדרך.

לצערי הרב, תנאים אלה פשוט אינם מתקיימים בקרב רוב רובה של האוכלוסיה שעימה אני באה במגע.  הפחד והשנאה לערבים, הנכונות להיכנע לססמאות פוליטיות ריקות מתוכן, והנכונות לשקוע בגאוות לאומניות מדומיינות, כל אלה מורגשות לא רק בשוק, אלא גם במשרדי עורכי הדין, במסדרונות בית המשפט העליון (כן, שם אני עצמי חוויתי  חוויות לא נעימות  כ"אשכנזייה שמאלנית"), ברחובות העיר, בגנים הציבוריים,  במסעדות,  במלונות. קשה לחמוק מזה. זה נמצא בכל מקום. שומעים את זה בהמתנה לרמזור, בתור לסופר,  בשכונת המגורים תוך כדי דיבור אקראי (לא מזמן למשל יצא לי לשמוע תלונה שבירושלים אמנם מפחיד עם כל "הערבים האלה" אבל שבחיפה המצב יותר גרוע כי "הם נמצאים בכל מקום").

הכי קל, הכי אנושי,  הכי פשוט ומהיר להיכנע ללאומנות, כהמון. ססמאות השיסוי של המון מול מיעוט, של המון מול אויב, ושל המון מול סכנות מנופחות עדיין עובדות על ההמון, בדיוק כפי שהן עבדו עליו בתחילת המאה העשרים.  המנהיגים של ההמון – זה כבר משהו אחר כמובן. אינני רוצה לדבר על ההסתה המודעת והשפילה של נתניהו, או של ליברמן. זהו נושא סבוך ומרתק בפני עצמו.  אני רוצה לדבר על היכולת של הציבור להתנגד להסתה זו.  כיצד נתנגד אם לא מתוך השכלתנו שלנו,  אם לא מתוך הבדלתנו. זוהי האמת הפשוטה שאין בילתה.

השמאל, ברמה הכללית, המדינית, האידיאולוגית, הוא לא איליטיסט – אבל הוא כן נשען על תפישות בדלניות, מעצם מהותו, ביחס לרוב האוכלוסיה בארץ. שהרי רוב האוכלוסיה בארץ, וכנראה בכל ארץ , אינה נוטה להיאבק עם פחדיה,  עם שנאותיה,  היא נוטה להיכנע להם. משם נולדת האנטישמיות, שנאת הזרים, הגזענות.

כשאתרשם מדיון אינטלקטואלי, הנשען על ביקורת כנה בצד הימני, אחזור בי.

אבל זה לא יקרה בקרוב. זה לא יקרה בקרוב משום שהדת כפי שהיא מתבססת במדינת ישראל, על רוב פלגיה  אינה מעודדת זאת. גם הלאומנות המתבססת אינה מעודדת זאת.

החרדים מעודדים נבערות,  מרבית הדתיים הלאומיים אין להם ברירה מתוקף תפישתם הדתית הממוסדת אלא לעודד סוג של משיחיות שאינה יכולה לבוא בפשרה עם תפישות הומניסטיות אוניברסליות, וציבור מעמד הביניים, דמוי-הבורגנות, בישראל אינו מעוניין בדרך כלל לאתגר את תפישותיו מימים ימימה.

האם כל זה הופך את השמאל לאליטיסט?  האם העובדה שרבים בשמאל היהודי שואלים שאלות ומעיזים לעשות כן  גם כשאין בידיו תשובה נוחה הופכת אותו לאליטיסט?

לאינטלקטואלים רבים היום בישראל אין את היושרה הבסיסית לקבל את הבדלנות שלהם עצמם מן האוכלוסיה, והם מנסים לפצות על כך באמצעות הזדהות כפויה ומאולצת  עם  ציבורים שונים שבאופן מובהק אינם שותפים לדרכם. המיעוט השמאלי במדינת ישראל אינו יכול להרשות לעצמו פיצולים כאלה.  בהנחה שרבים מאיתנו באמת רוצים שיהיה כאן טוב יותר, שיהיה לילדינו חינוך טוב יותר, רחב יותר, הומניסטי יותר,  עלינו ראשית להתכנס בתוך עצמנו, להבין את הדרך בה אנו רוצים לצעוד, ועל אף ההבדלים בינינו ("מזרחים" , "אשכנזים" , וגם דתיים, מסורתיים שמאמינים בחברה חופשית באמת וכמובן כל קבוצות המיעוטים ובראשם הערבים והפלסטינים אזרחי ישראל) להתעקש על בדלנותנו, כקבוצה מובחנת, על אף כל הגוונים שבתוכה, שרק עושים את העסק למעניין יותר.

צילום: חמוטל וכטל