החיפוש אחר המישור: מבט על הארגון החינוכי "דרך רוח"

רונה ברנס

בפרסום לקראת שנת הלימודים 2014-2015 של המועצה להשכלה גבוהה שוב צויינה הירידה הדרמטית במספר הנרשמים למדעי הרוח באוניברסיטאות ובמכללות בארץ. זוהי תופעה מוכרת, ובשנים האחרונות ישנם נסיונות מתרבים והולכים להתמודד עם בעיה זו, המשקפת שלל בעיות נוספות הקשורות בתחום "מדעי הרוח".

בתוך נסיונות אלו נדמה כי אפשר לזהות שתי גישות עיקריות. אחת היא ההתמודדות באמצעות הנסיון לצייר את מדעי-הרוח כ"אם כל ידע", כאיזה שורש הכרחי לחברה, וכך לנסות לשכנע שבלי מדעי הרוח החיים זה לא חיים, החברה זו לא חברה.  הרבה מאוד מאמרים נכתבו ברוח זו לאורך השנים.

אמנם, לא נעים להודות, אבל נדמה שהבעיה המרכזית בגישה זו היא שהטענות פשוט אינן משכנעות, ובדרך כלל מתקבלות על לב שומעיהן כגיבוב הצטדקויות נטול חן.

לעומת זאת, יש את אלה המעלים טענות הפוכות:  מדעי הרוח אינם עומדים בקצב או בסטנדרטים  הנדרשים מהם. מדי  פעם מפורסם מאמר בתקשורת הפופולארית בדבר הצורך כביכול להפריט את מדעי הרוח בכדי להביא אותם להתנהלות תחרותית או דברים ברוח זו. לפי גישה זו משהו כנראה  לא בסדר במדעי-הרוח. משהו שם לא עובד, שהרי אחרת  כיצד ניתן להסביר את העובדה שהסטודנטים כבר אינם גודשים את הכיתות כמו בעבר.

המסקנה לפי גישה זו היא שעל מדעי הרוח להבין את רצון הסטודנטים ולהתאים עצמם אל הטעם המקובל.

המשותף לשתי הגישות הללו ולאחיותיהן, היא הההתמקדות הבסיסית והעיקרית בדרך כלל בשלב מאוד מסויים של "מדעי הרוח"; הוא השלב האקדמי, האוניברסיטאי.

ייתכן והדבר נובע מכך שיותר קל להציע "הצעות לשיפור" במערכת קיימת ועומדת כבר. אכן, קשה יותר לדבר על "חברה", על "ערכים", על מודלים של אתוס תרבותי שקיים או שאיננו קיים בחברה זו או אחרת, והסיבות להתקיימותו או לאי-התקיימותו.

אולי משום  כך משך את תשומת ליבי בשנה האחרונה ארגון חינוכי שנקרא "דרך רוח" – ארגון שפועל לקידום החינוך ההומניסטי בבתי הספר, ובמעגלים אחרים בחברה, בין היתר באמצעות הפקת אירועים כמו הרצאות הפתוחות לקהל הרחב (סדרת "מרצים על הבר",  "רוח בסלון" ועוד), או דרך נסיון (שעדיין נמצא בשלבי פיתוח) לשלב "לימודי רוח" עבור אלה המתמחים במגזר העסקי.

אולם אין ספק שהפרויקט המרכזי והחשוב ביותר שאותו מפעיל הארגון מאז היווסדו (2011), הוא פרויקט "בית החינוך", הממוקם בבית הסטודנט שבאוניברסיטת חיפה.

הפרויקט, שממומן על ידי תקציב עירוני ותרומות פרטיות קטנות, מאפשר לתלמידים אשר אין להם אפשרות לגשת לבגרות מורחבת (5 יחידות ומעלה) במקצועות ההומאניים בבתי הספר הרגילים בהם הם לומדים, להרחיב את לימודיהם במקצועות אלה.

 שיעור

שיעור ב"בית החינוך" של "דרך רוח", אוניברסיטת חיפה

לפי ארגון "דרך רוח", המצב כיום הוא שמבין שבעה-עשר בתי הספר התיכוניים בחיפה, רק בשניים ישנה אפשרות ללימודים מורחבים בהיסטוריה ובספרות (למעשה רק בבית ספר אחד – בית הספר ליאו-בק – ישנה אפשרות סדירה שכזו, כלומר מגמות שנפתחות באופן סדיר מדי שנה).  באף אחד מבתי הספר החיפאיים אין אפשרות ללימודי פילוסופיה.

כדי להתגבר על הקושי שבהיעדר הביקוש בכל בית ספר ובית ספר, "בית החינוך" של העמותה מקבץ את כל התלמידים המעוניינים בכך במקום אחד, באוניברסיטת חיפה, ובכך מאפשר את לימודי המקצוע. כל המעוניין בכך, ומוכן למחוייבות הכרוכה בכך מוזמן להצטרף כתלמיד, בכפוף לאישור בית הספר והעירייה.

חשוב להדגיש כי זוהי אינה תכנית מצטיינים. וזהו אולי עיקר חשיבותה.

זוהי "תכנית גישה", כלומר תכנית שפשוט מאפשרת גישה למקצועות רגילים, עבור תלמידים מן המניין שלולי בית החינוך לא הייתה ניתנת להם האפשרות לעשות זאת בשל חוסר ביקוש בבית הספר שלהם למקצועות אלה.

טעמי הארגון המפורסמים באתר הם צנועים: "עולם ללא רוח הוא עולם חסר ועצוב", נכתב שם,  ובהמשך הם מוסיפים: "תתארו לכם עולם בלי שירה, ללא תיאטרון, בלי היסטוריונים,  או פילוסופים, ריק מספרים,  מוזיאונים או גלריות…"

המילה "חשוב" אינה מוזכרת כלל בדף העמותה בהקשרים אלה, במקום זאת הדגש הוא על העצב שבאבדן הפוטנציאלי.

לפי רוח הזמן, ואולי מתוך הבנה מקיפה של אילוציו, שומרים אנשי "דרך רוח" על ענווה הכרחית.

ואמנם, כששאלתי את אייל, תלמיד בבית-החינוך על תכניותיו בעתיד, קיבלתי תשובה מעניינת:

"בשביל הדור שלי, וגם בשביל הדור שלָךְ – החיים כנראה יצטרכו להתחלק לשניים."

בכך התכוון אייל  שאי אפשר "לחיות" מ"מדעי הרוח". כפי שהוא רואה זאת לפחות, תחומי דעת אלה ייאלצו להידחק מעט לתחומי הפנאי. הוא לא הצטדק, הוא פשוט ציין את המצב.  לא שם הכסף, כפי שהסביר לי עוד אחר כך.  לכן הוא מניח כי בעתיד הוא ייכנס לתחומי המדעים, אולי הייטק (מלבד ספרות אייל מרחיב את לימודיו בין היתר גם במקצועות הפיזיקה והכימיה).

אבחנתו של אייל, תלמיד כיתה יב, מעניינת מכל מיני בחינות: אולי בראש וראשונה משום שדומה כי הוא כבר הספיק לבנות לעצמו מעין אתוס בסיסי של חיים טובים, שיהיו "מחולקים בהכרח לשניים". אפשר לקרוא לזה אולי "איפוק". אכן, גם בתשובתו של אייל כמדומה משתקפת אותה ענווה שבאמצעותה מציגים עצמם אנשי הארגון – יהיה פחות נעים בלי הספרים, בלי השירה, ובלי האמנות.

 שיעור פילוסופיה

*

מעניין כי היום השר הממונה על "התרבות"  מכונה "שר התרבות והספורט". בעבר, חָבְרָה התרבות דווקא ל"חינוך", בדמות "שר/ת החינוך והתרבות". הציוות שבין ספורט ותרבות מעלה בעיות רבות, אבל אחת המרכזיות היא הפרדת התרבות מן החינוך (דרך אגב, גם "המדע" הופרד מן "החינוך" – למשל "שר המדע הטכנולוגיה והחלל"– אבל זה עניין לסיפור אחר).

ואולי זה קרה מהר מדי;  אולי מהר מדי הוחלט ש"התרבות" בישראל יכולה ללכת לבדה.

אבל כמו שמבינים ב"דרך רוח" היא לא יכולה ללכת לבדה.  למעשה,  היא לעולם לא יכולה ללכת לבדה,  "התרבות" תמיד צריכה  "קביים",  אפשר לקרוא לזה  קהל,  אפשר לקרוא לזה ציבור. ל"תרבות" אין משמעות בלי המבט המופנה אליה, ואי אפשר שמבט זה יהיה מבט אקדמי בלבד, או כזה ששייך לשכבות מצומצמות מאוד של אוכלוסייה שאיכשהו מצאה את הלוקסוס להקדיש מזמנה המעט ל"תרבות גבוהה." כדי  שתרבות תשגשג, עליה להיות רלוונטית לשכבות רחבות של האוכלוסייה.

אמנם, לא רק הקהל אחראי לרלוונטיות של "התרבות".

גם "התרבות" אחראית לכך – הסופרים, המשוררים, האמנים, התיאורטיקנים והמבקרים –כולם אחראים גם לעצמם ול"רלוונטיות" שלהם.

ובכל זאת תנאי הכרחי לכל הפחות לקיומה של "התרבות" הוא המבט החיצוני לה.

לא בכדי אם כן  סיסמתו של ארגון "דרך רוח" היא "פועלים לשילוב מדעי הרוח  בזירה החינוכית , העסקית והאקדמית".

זהו בדיוק הסדר הנכון.

הזירה האקדמית היא האחרונה בתור משום שזוהי הזירה הפנימית, המעגל הקרוב, בעלי העניין המידיים אפשר לומר.  "הזירה החינוכית והעסקית" לעומת זאת שייכים כבר למעגלי עניין אחרים, שעבורם העיסוק בתרבות,  ככל שיתקיים, יהיה תמיד שולי במידה רבה, בראש ובראשונה מבחינת זמן העיסוק. במובן מסויים יש כאן מעין השלמה עם טבעו החמקמק של העיסוק בתחומי האמנות והספרות, כפי שאדורנו ניסח זאת: "האמנות היא ההבטחה לאושר, הבטחה המופרת באופן תמידי".

התלמיד אייל כמדומה, מבין זאת, ולו רק באופן אינטואיטיבי.

"החיים יצטרכו להתחלק לשניים", הוא אומר.

אייל אינו מפחד, כמדומה, מדימויה של "הבורגנות", מאיזה מודל קלאסי של חיים מערביים מודרניים וטובים – פרנסה, התקיימות בכבוד,  הנאה – אליו הוא חותר.

ידועה מאוד היא אבחנתו של ביאליק, שהגדיר את ש"י אברמוביץ' (מנדלי מוכר ספרים – אבי הספרות העברית והיידית המודרנית) כ"יוצר הנוסח". מהו נוסח זה? בנסיונו להסביר זאת נעזר ביאליק במטאפורה של מישור דווקא:

מי שבא לשער מידת הרוחב של האופק הספרותי בדורו – יכול הוא לעמוד במקום גבוה או במקום נמוך, אבל כל השטח, לכל מלוא העין, צריך להיות של מישור. ואת המישור הזה בספרות נותן ה"נוסח".

(כל כתבי, תל אביב: דביר,  1949 עמ' רמא).

יצירת הנוסח היא יצירת הדרך שבה אנו הולכים, המישור ולא הפסגות, השיגרה הלשונית המכתיבה את הריתמוס הבסיסי של הספרות.

נדמה שאפשר להיעזר בהגדרה זו גם באשר לנוסח כללי יותר של אמנות ותרבות בכלל.

הדבר הבסיסי ביותר של קיומם של אלה הוא קיומו של מישור – דרך שבה אפשר ללכת, שפה משותפת. ואכן, "דרך רוח" אינם מחפשים את הניצוץ הגאוני הבא, הם אינם מחפשים את הכוכב. הם מחפשים את הנוסח, הם מבקשים ליצור שבילים שבהם אפשר יהיה ללכת. מהשבילים האלו בסופו של דבר יבוא גם הקהל לאירועי התרבות בערבים, ולמדפי חנויות הספרים בסופי השבוע, וכמובן משם גם יבואו החוקרים, הסופרים והאמנים עצמם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s