בתיה גלילי מדווחת מהדרכים
1.
הרבה זמן לא כתבתי. לא מכתב, לא שורה, לא כלום. אבל החג הזה, החג הזה שבר את כל השיאים.
כמו רכבת אובדנית דהרתי ישר אל תוך החומה הבצורה הזאת, המטורפת הזאת שנקראת חג הפסח, חג המצות, חג החירות (עאלק), חג האביב.
אבל האביב, כך אמרה לי דודה שלי פעם, האביב מאוהב בעצמו, ואין לו מקום בשביל אף אחד אחר. מסכן מי שנולד באביב. מאלה מצפים בדרך כלל יותר מדי.
נו מילא.
בפעם האחרונה שכתבתי פה, זה היה בעניין קמפיין הקשיות הגדול (המתנגד לשימוש בקשיות הפלסטיק החד פעמיות!), שלגביו היו לי תכניות גדולות, תקוות אדיוטיות, חלומות חסרי בסיס. מנסיון אני אומרת לכם- קשה מאוד להתנגד לקשיות!
הן בכל מקום, בכל כוס וכוס , בכל מסעדה, פאב, מועדון הופעות. לעזאזל.
כשהגעתי לבקר את אחותי פעם אחת ברמת גן הן היו על השולחן הפרטי בבית הפרטי שלה, בשלל צבעים זוהרים (זוהרים ממש!), קשיות זקופות, כפופות, גמישות.
שאלתי אותה למה? למה את עושה לי את זה אחרי קמפיין הקשיות שלי? היא לא הכירה את הקמפיין, ולא ידעה על מה אני מדברת, ומאוד נעלבה כשסירבתי לשתות את הקוקטייל שהיא הכינה לי עם הקשית שהיא הגישה ביד עם המטריה (אחותי היא ברמנית בפנסיה ואישה רגישה עד מאוד).
לכן, לכבוד החג רציתי הפעם הזאת להודות ולהתוודות על כשלוני (נכון, אולי כשלון זה לא נושא חם במיוחד, אבל לפעמים צריך לבחור דווקא בצוננין).
קמפיין הקשיות הגדול שלי, שנועד להיות קמפיין פרטי להפחתת השימוש בקשיות בעולם, נגוז בלית ברירה.
אני ממשיכה לעודד את עצמי כמובן, וממשיכה ואמשיך לנסות ולזכור לבקש בכל פעם מהמלצר החביב או המלצרית הנחמדה שיימנעו בבקשה מהשמת הקשית המיותרת בכוסי, אבל למען האמת, אין לי אמון אפילו בעצמי.
כשלתי. הפלסטיק ערמומי יותר מבתיה אחת קטנה מחיפה.
2.
אבל הזכרון שלי – הזכרון שלי עדיין לא רע בכלל. איךי אני יודעת? כי אני מזהה דברים היכן שאנשים אחרים אינם מזהים אותם. כך למשל, אני יושבת עכשיו בעיר הצפונית, חיפה אהובתי, לכבוד חג הפסח.
טעמי המשפחה קובעים. בדר"כ, כידוע, אני בדרכים, מסתובבת. אבל בחג הזה, אלוהים יודע, צריך לשבת מסובים. דווקא מסובים, דווקא בחיפה. ככה זה. ומזל שככה זה, כי לולי הייתי נמצאת בחיפה, לולי הייתי מגיעה מכביש החוף ועולה בדרך פרויד אל הכרמל בפג'ו 206 שלי, אולי לא הייתי שמה לב כי חיפה הנאווה התקשטה בחודשים האחרונים בפיסה תל אביבית, מוכרת ומושמצת למדי…
זוכרים את הפסל של עזריאלי? שהוקם במגדלי עזריאלי שבתל אביב, והציג את עזריאלי החלוץ וחבר מרעיו העמלנים? שעורר כל כך הרבה רעש, עד שנאלץ עזריאלי להחביאו מעיני הקהל? אולי שאלתם עצמכם היכן הוא, אולי כבר קראתם על כך במקום אחר ואיני מחדשת דבר, אבל למען הסר ספק בכל זאת אספר לכם שנגלה לי מקום מחבואו. קברו את הפסל היכן שקוברים את כל הרעיונות שלא הצליחו בתל אביב – – כן כן, קברו את הפסל בחיפה, ועתה הוא מוצב ממש בכניסה לעיר בגאון פרובנציאלי נינוח ונוגע ללב, מול קניון עזריאלי חיפה, המוכר יותר בשמו – קניון חיפה.
מהתרשמותי מכמה שיחות מקריות שניהלתי עם עוברי אורח, קרובי משפחה וחברים, התברר לי כי לפחות במעגליי החיפאיים, איש כמעט אינו מודע להיסטוריה העצובה של הפסל, ועל סילוקו אחר כבוד על ידי האם התל אביבית הגדולה (הלא היא עיריית תל אביב-יפו), בדרכו הארוכה לחיפה, אל חיבוק הניחומים של ראש העיר יונה יהב.
רוב האנשים שסיפרתי להם לא התרשמו. התל אביבים לא מבינים עניין, מישהו אמר לי. מה רע? קצת כבוד לעיר, לשועי הארץ.
מתוך: ויקיפדיה
חלק מהאנשים להם סיפרתי את הסיפור אפילו נעלבו קצת על כך שחיפה לא הייתה היעד הראשון לפסל. נו, אבל האמת היא שאין מה להיעלב, רק להתגאות בכך שחיפה היא כזו עיר סביבתית, ודואגת למיחזור חומרים בלתי רצויים, ובמקרה זה, גם חומרים לא מסוכנים. אמנם, לא בכדי הוא שכאן בדיוק, בעיר חיפה, נהגה לראשונה אותו קמפיין קשיות, שבדיוק כמו הפסל, אחריתו עלובה מתחילתו.
עד כאן לפעם הזו. אלה היו כמה מוידויי התקופתיים. אני מקווה שגם אצלכם המקררים מלאים מדי, והכרס מאיימת בכל עת בקולות משונים…
מאחלת לכולם חופשה נעימה ופסח שמח,
בתיה.
אשפתון להמון 