סרבנות 0.5

 מיטל משיח

קשה להבין את ההיתפסות המשונה לדבריהם של מי שנקראים "ידוענים",  או כפי ששמעתי לאחרונה שמישהו מכנה אותם "ידוענים למחצה" מבלי להודות בשפל שאליו הובילה תרבות הצרכנות והפריים-טיים את הציבור בישראל.

איננו יכולים להבין את הזעזוע מענת וקסמן, בלי להבין את הצלחת התכנית "האח הגדול", או את הזעזוע מדברי הסופרת אלונה קמחי בלי להבין את הצלחת "המירוץ למליון".

שהרי ענת וקסמן נהגה בדיוק כפי שמצופה מאייטם ממושמע שמחייתו על פס הייצור של ריצוי תאוות הציבור המיידית להמליך.

להמליך? כן, להמליך. הציבור שלנו מורגל להמליך, הוא רוצה להמליך כל הזמן, יהא זה בכתר מלכות, יהא זה בכתר חמור.

כך או כך הכל צריך להיות מיידי, חד וחלק, וברור לציבור. טוב או רע, גזען או ליברל, "נאור"  או "מנשק קמעות",  מזרחי או אשכנזי וכו' וכו'.

תרבות הצרכנות לימדה אותנו להכריע:

למדנו לשלוח את היד למדף כדי להשביע את הרעב במהירות שליפת הארנק ובלי חכמות, להושיט יד אל הספר או אל השלט כדי לשבור את השעמום.

לכן הטלוויזיה, הספר, והמוצרים שעל המדף הלכו והתעצבו בעשרות השנים האחרונות יותר ויותר בדיוק לפי מידות רעבונינו. הם התעצבו כדי להביא מזור נקודתי. פקק.

תכניות כמו כוכב נולד, המירוץ למליון, הישרדות , האח הגדול וכו' לא רק שהן מבטיחות את הישנות ההמלכה, אלא הן גם מבטיחות להמשיך ולהרגיל את הצופים והצרכנים (כלומר אותנו- בני האדם) בהשְׂבָּעָה מיידית של התיאבון החוזר ונשנה.

כמו קרואסון שוקולד זול באמצע יום עבודה.

גם "הפצצה האיראנית" מבחינות מסויימות, היא פקק שכזה. שהרי גם כאן, ממש כמו בתכניות ההישרדות, הכל מוצג לנו בסופו של דבר כמוביל לאיזו "הכרעה" שפתוחה כביכול לאיזה "דיון ציבורי", שפתוחה אפילו לשיפוט הציבור- להפציץ או לא להפציץ.

גם בנושא הפצצה, אנו, הציבור, מובלים כביכול אל  "הכרעות" המוצגות כ"פשוטות" – כמו שנתניהו מספר לנו: "האלטרנטיבה להסכם הרע עם האיראנים הוא הסכם טוב". כמה ברור. כמה פשוט. אנו, הקהל אליו נתניהו פונה, מובלים כביכול להכריע על ידי מצג-שווא של מצבים סבוכים כאילו היו שחור ולבן.

אכן, אולי הַגְּבָעוֹת הקטנות של הסנסציות המיידיות והתכופות שמרצפות לנו את שעות הפנאי בין נאום לנאום (כדוגמת זו האחרונה של וקסמן), מסייעות לנו ליצור לעצמנו תחושה מאלחשת של מעורבות פיקטיבית.

אולי בעזרתן אנו יכולים לדמיין את עצמנו בלי משים בעמדה של הכרעה דעתנית בנושא "מהותי" כלשהו – כזה או אחר, להביע שאט נפש מבלי להשקיע בכך כמעט מחשבה (הרי הכל ברור כל כך), להביע זעזוע, להביע תמיכה או התנגדות.

אין זה משנה לרובינו ששאט הנפש שלנו מובע כמעט תמיד יותר על הצורה מאשר על התוכן.

בדיוק משום כך, למשל, נכונים חלקים רבים מהציבור לקבל את הבעת הסליחה המעושה של ראש הממשלה נתניהו אחרי הבחירות בפני הציבור הערבי.

נתניהו אמר. נתניהו חזר בו.

כמה פשוט.

בדיוק משום כך חושב לעצמו ראש העיר יונה יהב שהצגה תקשורתית כמו זו שהוא הרים לאחרונה בשערי המפעלים בחיפה, תעשה רושם. בינתיים זה עובד לו (12 שנים כראש עיר).

אנו רגילים שמצפים מאיתנו להתייחס ברצינות מלאה למחוות מגוחכות וגרוטסקיות שמשודרות לנו בטלוויזיה.

אנו רגילים לכך שדורשים מאיתנו את ההתייחסות הזאת.

המערכת שבנה רעבונינו מסביבינו דורשת עתה מאיתנו לשחק לפי הכללים הנוחים לה. לפי הכללים אליהם היא רגילה. אנו נדרשים להגיב.

התפקיד שלנו, של דור הצרכנות 0.5 הוא לשנות את הכללים ולסרב לשתף פעולה; לסרב להזדעזע כל כך מהר, בוודאי לסרב להכריע כל כך מהר, ולסרב להגיב לכל פרצוף שעושה לנו הדוד הגדול מן המסך.

waiting

THE IMPORTANCE OF WAITING
רישום: קרן תגר

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s