נדב נוימן

השבוע התפרסם אחד הטקסטים העצובים והרעים על אמנות שיצא לי לקרוא לאחרונה. "ליברל" פירסמו בגיליון האחרון מאמר ארוך של רן אדליסט בשם "קץ האמנות" – כן, כן – שבו אדליסט מקונן על "אובדן הפרשנות האסתטית בעולם המקדש שטחיות".

אלא מאי – אדליסט בעצמו לא מאמין באמנות. וכשאני אומר "לא מאמין באמנות", אני מתכוון שהוא באמת, ממש כך, לא מאמין שיש דבר כזה שנקרא אמנות. לדידו, כל ה"מסחרה" הזו, כפי שהוא קורא לה, היא מן דבר קונסטרוקטיביסטי שקיים רק בראש של "צרכני אמנות", "סרסורים" וכו'.

שימו לב:

אין כל רע בגיבוב תאוריות והשלכת שמות סביב גיבוב צבעים, מראות וחפצים. פה ושם עשויה להתפלק איזו תובנה רעננה, אמירה פוליטית או בדיחה טובה. אבל לקשור את ההשתעשעות בחומר למעין קפיצת מדרגה אסתטית, רוחנית, רגשית ואינטלקטואלית נשמע לי כמו הוקוס פוקוס ספיריטואלי של מתקשרת עם הרוחות.

ועוד קצת:

כלומר, בהחלט עשויים בני אדם לחוות טלטלה רגשית כלשהי כשהם שומעים מוזיקה, קוראים ספר, רואים פסל או תמונה, אלא שאין לאותה טלטלה שום קשר עם הצורה או התוכן של היצירה או האירוע […] זה קורה גם כשנתקלים בשקיעה כפרית או קציצה ביתית.

אשרי רן אדליסט שלמראה קציצה ביתית חווה את אותו טירוף שחווה מי שמאזין לראשונה לסימפוניה התשיעית ולא מבין איך דבר כל כך מופשט כמו חומר מזערי שנשלח לעברו מרמקולים גורם לו לקשת רגשות כזו! או "מדרגות לגן עדן" בפעם הראשונה, אלוהים! אשרי רן אדליסט שלמראה שקיעה כפרית חווה את אותו תהליך של יציאה מהטקסט אל העולם ומוחו מתפוצץ מהקשרים בין מילה ליקום כשהוא קורא לראשונה שיר גדול באמת!

ושימו לב, אדליסט טוען ש"לא מדובר רק באמנות פלסטית, אלא בכל ענפי האמנות. ספרות תיאטרון צילום קולנוע פיסול שירה מוזיקה עיצוב אופנה או ריהוט ריקוד התעמלות אמנותית נפחות ניפוח זכוכית וכן הלאה – עד הקוף שצייר בזנבו ומכר במיליונים".

המחסור בפסיקים במקור. כלומר, העלבון במקור.

רישום: קרן תגר

כאשר אדליסט טוען שבעולם אין מקום לאמנות כאמנות, הוא לוקח כמובן מאליו ש"שום אוסף, הצגת תיאטרון, ספר, ריקוד או פסל לא יגיעו למידת האינטנסיביות והעוצמה של שידור חי מזירת ההתרסקות של מטוס האיירבוס בהרי האלפים […] שום דבר לא יכול להתחרות בחיים עצמם".

מה שאדליסט לא מבין הוא ששום דבר לא אמור להתחרות בחיים עצמם. טמבלול, האמנות לא אמורה להעניק את הריגוש המיידי והאבוד שבצפייה בשידור חי מאסון. היא צריכה להעניק לך את האסון כאפשרות מעבר לחיים. מחר תמות. אתמול נולדת. באמצע מטוסים מתרסקים. והאמנות יכולה לרסק מטוסים אל תוך המוות והלידה גם יחד. היית מאמין?

אבל כאן הוא לא מפסיק לעצבן.

לדבריו, "המתחם היחיד שבו גזע האמנות […] תורם ומשיק להתפתחות החברה האנושית" – הוא המקום שבו האמנות מעורבת בפוליטיקה.

כן, כן. כך הוא אומר, אדליסט. אלוהים ישמור. אין לי כח יותר. איזו ראיה אינסטרומנטלית ושטחית – לא רק של האמנות – אלא של כל ההתפתחות האנושית. מבחינת אדליסט, בני אדם הם יצורים שמחליפים ביניהם מוצרים ומקימים מדינות, וזהו.

אם כך כן, בעולם כזה האמנות באמת מתה.