סמנטיקה קיומית

white

דברים בעקבות רשימתו של אילן ברקוביץ' על רועי חסן וביקורת השירה העברית

מאת: אמיר מנשהוף

black line 21

ברשימתו על המשורר רועי חסן, שזכתה לשם הראוותני "הוא נתן אלתרמן של דורנו" (מוסף תרבות וספרות, 17.7.15), התעלה מבקר השירה אילן ברקוביץ' מעל הוויכוח העקר והמוכר בעניין איכות שירתו של חסן ופתח צוהר לתובנות כלליות על תרבותנו, שירתנו וביקורתה. אולם, למקרא הרשימה, התעורר בי רצון גדול להעיר הערה קטנה – סמנטית, ובעיקר קיומית – בעניין מושג שחוזר שוב ושוב ברשימתו של ברקוביץ': היפ הופ.

בבקשו להבין את "הנוסח השירי החדש" של חסן, מצא המבקר קווי דמיון תוכניים וצורניים בין שירתו של חסן ובין מוסיקת היפ הופ. באמתחתו אף רשימה נלהבת במיוחד, שפרסם המשורר באתר האינטרנט קפה גיברלטר, על אלבום הבכורה הגדול של הרכב ההיפ הופ Wu Tang Clan (30.11.13). בנוסף, פנה ברקוביץ' אל המשורר עצמו בשאלה על מקורות השפעתו; תשובותיו של המשורר "עברו מתחת לרדאר של מבקרי השירה", שעד כה "לא הבינו לרוחה האמתית של שירה מקורית זו". בעקבות ההתחקות אחר מקורות השפעתו של חסן, דורש ברקוביץ' ברשימתו שמבקר השירה העכשווי יהיה בקיא בביטויים שונים של התרבות הפופולארית (יוטיב, פייסבוק, קולנוע ומוסיקה) על מנת שיוכל להבין את שירת הזמן הזה.

בין היתר, דורש ברקוביץ' שמבקר השירה העדכני יתמחה בתחום הידע של ההיפ הופ, כדי שיוכל להתייחס כראוי ליצירה כמו ספר ביכוריו של חסן ("הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה", הוצאת טנג'יר 2014), שהוא למעשה מוצר של תרבות ההיפ הופ לכל דבר ועניין.

כאן כדאי שנעצור רגע ונבהיר את משמעות מושג ההיפ הופ, כי נדמה לי שלא כולנו מבינים אותו כראוי. וזאת יש לומר: היפ הופ איננו סוגה מוסיקלית בלבד, אלא תרבות שלמה – ויש מי שיגדיל לעשות ויאמר ציביליזציה – שמרכיבים רבים לה ושמשפיעה השפעה אדירה על עולמנו כיום. היא צמחה מתוך הגטאות האלימים של ניו יורק בשנות השבעים, בתור התארגנות  של יצירה חיובית של מי שביקשו לשרוד במציאות הקשה ולשפר את  חייהם. מגמה זו דורשת מהבוחרים בה ערנות גבוהה לסביבה וכנות רבה במחשבה, בהתנהגות ובדיבור. עבור מי שתפיסת העולם של ההיפ הופ מלווה את חייו, מדובר באחריות העליונה לעצמו ולסביבתו. למעשה, זוהי התודעה שמניעה את האדם בין בחירותיו במהלך חייו; קול פנימי, שמחייב את האדם לרגע כמו-דתי של הישמעות כנה.

מבקר השירה מתבקש להביט על מושא חקירתו מבחוץ; אך איך יתמודד עם תחום ידע כזה, שאין להבינו מבחוץ, אלא רק מִפְּנים? לשאלה זו אין לי תשובה ראויה יותר מאשר דבריו של המוסיקאי KRS-One (יליד 1965, ברונקס, ניו יורק), המכונה "המורה" של תרבות ההיפ הופ ומנסח המניפסט המשמעותי ביותר שלה. להלן אביא תרגום לכמה קטעים מפיו, שבהם מתייחס האמן לשאלת חקר תרבות ההיפ הופ. הקטעים לקוחים מפתיחת הרצאתו, שתועדה בסרט "40 Years of Hip Hop" משנת 2013:

מה הופך אותך לחוקר היפ הופ? ישנם נושאים שאי אפשר ללמוד באופן אובייקטיבי (…) ידע תרבותי לעולם איננו אובייקטיבי. אי אפשר להסתכל על תרבות ולומר, "אני יודע מה זה" (…) אי אפשר לאכול משולש פיצה ואז לומר, "אני מומחה בתרבות איטלקית" (…) זה מה שקורה עם מחקר, נקודה. אבל זה מה שקורה בייחוד עם מחקר של היפ הופ: אנשים שאינם התרבות מלמדים אתכם את התרבות (…) מה הופך אותך לחוקר היפ הופ? – אני היפ הופ. לא: "קראתי עשרה ספרים", "הייתי בַּהופעה", "עשיתי ראפ בָּאולפן" – לא! אתה הדבר עצמו. תחילה, תפוס את הרגש (…) מה הופך אותך לחוקר היפ הופ? – אני התרבות, זהו זה. ועכשיו שאני התרבות, אין ידע חיצוני שעליי לצאת ולרכוש. אני הידע. אני הדבר. כשאני מרים את היד, היפ הופ מרים את היד. אם אני הולך לכאן ועומד כאן – כאן נעמד היפ הופ.

KRS

KRS-One

בדבריו, מפנה אותנו KRS-One אל הרגש של החוקר, אל הזהות שלו ואל המקום שבו הוא עומד ביחס למושא חקירתו. מי שיכול לדבר דיבור מוסמך ורציני על היפ הופ הוא מי שמצוי בלבה של התרבות הזאת, ומי שהיא מצויה בלבו. קביעה זו של KRS-One קרובה לתפיסות מסוימות בעניין חקר הדת. היא דומה למשל לקביעה לפיה כל מחקר בתנ"ך, שאינו קשור ברגש דתי שמזדהה עמו החוקר, הוא מחקר שחוטא במידה רבה לטקסט המקראי ולכוונתו המקורית.

הריבוניות הרדיקלית, שתרבות ההיפ הופ דורשת לעצמה (ובעיקר מקיימת מתוך עצמה), מעלה שאלה אישית מאוד, שמופנית כלפי מי שמבקש להתייחס אליה התייחסות רצינית. ברשימתו, משרטט ברקוביץ' את דמותו של מבקר השירה העדכני, וטוען שעליו יהיה לרכוש בין היתר את הידע העיוני שתרבות ההיפ הופ מציעה. אך לא די בידע עיוני: המבקר יוכל להתייחס למוצר של תרבות ההיפ הופ רק אחרי התמודדות עם שאלת זהותו שלו.

למקרא רשימתו, התעורר בי הרושם שחושיו של ברקוביץ' כיוונו אותו אל סמוך לנקודה של הזהות, אך היא עצמה נעדרת מהדברים. ברקוביץ' איננו שואל מי הוא רועי חסן, במובן הפנימי והעמוק של הזהות הריבונית. לקראת סוף הרשימה, עוסק המבקר בעניינים חברתיים גרידא: "חיים גורי, למשל, המשורר הקאנוני של דור הפלמ"ח, היה לוחם וקצין; רועי חסן היה טבח בצה"ל. כל ישראלי יודע כי אלו עולמות שונים לגמרי של חיים ותודעה". אכן עולמות שונים. אבל להיות היפ הופ זה לא להיות טבח בצה"ל; זה גם לא לעשן חשיש כ"חלק מחיי היומיום". ולהיות היפ הופ זה לא ללכת שבי אחר מוסיקה כזאת או אחרת. להיות היפ הופ זה לענות על שאלה פשוטה, שתשובתה כה סודית ומורכבת: מי אתה.

* * *

ובעצם, מה זה משנה מה זה היפ הופ ומה זה להיות היפ הופ? מה זה משנה איך נגדיר את המושג הזה, שחסן, ברקוביץ' ואני מרבים כל כך להשתמש בו? הלא אלה עניינים של סמנטיקה בלבד. אך אולי דווקא הסמנטיקה בכוחה לגלות לנו את זהותנו האמתית ואת היחס בין זהותנו ובין זהויות אחרות. הסמנטיקה היא הרגש שמאחורי השפה; השאלה "לְמה אני מתכוון כשאני אומר היפ הופ?" שקוּלה למעשה לשאלה "מה אני מרגיש כשאני אומר היפ הופ?". ואכן, לעיתים קרובות כל כך נדמה שאותם הבדלים סמנטיים בין אנשים שונים הם בדיוק אלו שמקשים על האפשרות לתקשר.

10402752_905074529536339_7167348032222325578_n

רועי חסן

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “סמנטיקה קיומית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s