תורת הפרצוף

סנדריל יעקובי

בעיית תקצוב כתבי עת, אסופות, קבצים וכל דבר שקשור בספרות היא בעיה מובנת וברורה. ובכל זאת, הייתי רוצה להעיר הערה קטנה על בחירות אסתטיות של כמה ממפיציהן/ם ויוזמיהן/ם של מפעלים שכאלה בארץ, וברשותכם, אתמקד בפרסומים אלקטרוניים בלבד, ששם נושא הערתי יצא, כמדומה, מכלל שליטה כמעט.

בשנתיים האחרונות שמתי לב לתופעה מעצבנת למדי:ריבוי צילומי דיוקן של המשוררים, שפעמים רבות מתלווים באופן זה או אחר לפרסומיהם.

הנה למשל ככה נראתה הודעה (אמנם בפייסבוק – אתר הפרצופים הגדול) על כתב העת "מסדרון":

נגד פרצופים בכתבי עת לספרות ואמנות

וככה נראה קטע קטן מתוך תוכן העניינים של כתב העת האלקטרוני "בגלל" (גיליון 7) המופץ חינם באי-מייל למנוייו.

פרצופים - בגלל

וככה למשל נראה פרצוף של משורר (ישראל קנטור כפי שאתם רואים) בתוך האתר של נילי דגן:

דוגמא של פרצוף

מאחר ואיני מבין גדול בשירה (אף על פי שאני אוהב לקרוא שירה טובה), לא אביע כאן דעתי על תוכן הדברים, ובכל זאת הייתי רוצה להביע את מורת הרוח מן האסתטיקה הילדותית שדבקה בפרסומים שכאלה.

מה הבעיה בעצם?

ובכן, דבר ראשון, במרבית המקרים, או לפחות במספיק מקרים , ברור למדי כי הצילומים לא נעשו על ידי צלם, כלומר על ידי אדם הבקיא במלאכת הצילום, דבר שיוצר זלזול בסיסי ונראה למרחוק (גם אם לא נותנים לו שם) באסתטיקה הכללית והנונשלנטית של החיים.

המשוררים הנאספים ככה בצילומיהם החובבניים מגובבים יחדיו למעין צילום מחזור שאין לאיש בו עניין מלבד המקורבים.

ואני שואל – כל זה למה?

האם אין בכך כדי להרחיק? והאם אין בכך גם כדי לרכך את שאינו דורש ריכוך?

מילא, לו היה משהו מעניין בצילומים, לו ניכר היה שמישהו התאמץ לצלמם. שהם נבדלים במשהו מצילומים ביתיים סתם (שעובדת קיומם נובעת בעיקר מן העידן הדיגיטלי השופע בו אנו חיים). איזו יומרה קטנה? ספרותית? אמנותית? משהו שאפשר לחשוב עליו? אבל לא! בדרך כלל לא.

אין בהם דבר מלבד פרצוף.

אבל בשביל זה חברים, כלומר – בשביל פרצופים – יש לנו את החיים עצמם.

כתבי עת לשירה, אסופות של שירה, אלה אמורים לתת לנו משהו אחר. לשם כך אין מנוס מלחשוב מעט , רק מעט על אופן העיצוב שלא יציב את פרסום השירה באותה קטגוריה ויזואלית של ספר מחזור בבית הספר התיכון.

אני מציע: אם אין תקציב, אם אין חזון, ואם אף על פי כן מתעקשים לעסוק במלאכה, עדיף ללכת על דרך המינימל: דרך התמצית, והתמצית היא היושרה, הטקסט.

אם אפשר: אז אנא מכם: הוסיפו גם אמנות ויזואלית. הוסיפו נא רישומים, הוסיפו נא דבר מה לחשוב עליו במדיום שאינו מילולי. בבקשה, בבקשה, לא אתנגד לכך כלל.

רק אל תוסיפו לי עוד פרצופים. די לי מפרצופים. מה אומרים לי כל הפרצופים האלה? מה אעשה עם פרצופים רבים כל כך? מה לי ולהם? וחשוב מכך אולי: מה להם ולשיריהם?

הרי לא מדובר כאן בטורי דעות לעזאזל. המשורר, ככל שהוא משורר,  אינו מדבר בלשון העיתונות, בלשון-יום, לשון האקטואליה. לא. הפרסומים הללו אמורים לעסוק בלשון השירה, לשון הספרות, כלומר לתת במה אפשרית לפיתוחה של אמנות, שדורשת זמן ומחשבה שונה.

במילים אחרות, ולסיכום העניין:

אם כבר טורחים ומפרסמים, מאגדים ומפיצים, לפחות שהרושם יהיה שלא עשיתם כל זאת רק לקידום פרצופכם.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “תורת הפרצוף

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s