"הרי הדבר ברור, שהלשון לכל צרופיה אינה מכניסה אותנו
כלל למחיצתם הפנימית,למהותם הגמורה של דברים,
אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפניהם."
(ביאליק, "גילוי וכיסוי בלשון", 1915)
ח. בצלאל
כן, הטרגדיות שלנו היום, הן מרובות, אבל אני רציתי לכתוב על הטרגדיות הלשוניות שלנו, כלומר של אמנים העוסקים בכתיבה. על העובדה המצערת, המביכה והמשפילה לעתים של הצורך לדבר בכמה לשונות בעת ובעונה אחת. ומה הן לשונות אלה? הנה דוגמא:
אם אתה משורר, ואתה רוצה להוציא ספר בהוצאה עצמית, או מעין עצמית, כנראה שתמצא עצמך מהר מאוד מתחיל לדבר כמשווק, כמתווך, כמוכרן, כסוחר. עליך להיות גם מפיק של אירוע ההשקה שלך. כי אין מי שידבר בשמך ואם איש לא ידבר הארוע לא יתקיים, ואם הארוע לא יתקיים, לא יהיה על מה לכתוב בעיתון, ולכן גם פחות אנשים יקראו בספרך.
ומי כותב בעיתון? גם משוררים כותבים בעיתון. וכיצד הם כותבים בעיתון? ובכן, כמו שמצופה מהם לכתוב בעיתון או באתר אינטרנט בישראל. ולמה זה טראגי? כי חלק מהמשוררים, לרוע מזלם, מוצאים את עצמם משפילים את עצמם באופן אקטיבי, וחלקם מודעים לכך בלי ספק בעודם עושים זאת.
בנוסף, מאחר והיום הכל פומבי, או – הכל יכול להיות פומבי באיבחת אֵנטר, המשורר מוצא עצמו תמיד עומד לקראת פרסום: הוא תמיד יכול לומר משהו בפייסבוק. הוא תמיד יכול לכתוב פוסט צודק וחכם. כי הוא משורר וסביר להניח שהוא יודע לכתוב פוסט צודק וחכם. אבל אז הוא הופך להיות צודק וחכם, ובעל כרחו כמעט, מוריד מעט מהיותו משורר. מדוע? משום שהחכמה והצדק נתונה לכותבי הנאומים, כותבי המניפסטים וכותבי המאמרים הפובליציסטיים. החכמה והצדק אינם שייכים בהכרח, באופן מפורש לכל הפחות, לתחומה של השירה, שהיא כולה לשון, שאינה בהכרח "צודקת" ואינה בהכרח "חכמה".
הלשון חייבת לשמור על אמינותה. אתה לא יכול לירוק לה בפרצוף ולהשתמש במילים של אחרים חצי אחד של היום, וללמוד את השפה מחדש כמשורר בחצי השני של היום.
האם אני מדברת על רומנטיקה? האם אני מונעת מאיזו קונספציה אודות המשורר ושימושו הנכון בשפה וכו'? לא. בדרך כלל איני נוטה לאידיאולוגיות כאלה ואחרות. אבל אני כן רואה את הבלבול המתמשך בקרבנו נוכח אפשרויות הפרסום הבלתי נדלות.
האם אדם יכול לדבר בכל הלשונות? זו הברורה – של ערוץ 10 למשל, ערוץ 22 למשל, עיתון הארץ, ynet,nrg ועוד – – ומאידך גיסא זו של המשורר? האם הוא יכול להיות חכם ולהיות משורר? כמה אמין הוא משורר חכם? כמה חכם הוא משורר אמין? זוהי שאלה אמיתית. כמה חכם הוא משורר אמין?
אני לא מאמינה בחכמתו של המשורר, ואיני מאמינה בחכמת הסופר, והאמן. אינני מאמינה גם בחכמתה של האמת. אני מאמינה כי האמת, בצורה בה אני יכולה להבין אותה על כל פנים, נגלית באסתטיקה באופן הקרוב ביותר לעצמה, יותר מאשר כל שאר צורות ה"ביטוי" של הגוף.
אינני מדברת על טקסטים הנאמרים בע"פ- נאומים וכו'. במקרים כאלה אני דווקא מאמינה בבהירות. אני מתייחסת כאן לטקסטים כתובים בלבד, "מאמרים", "פוסטים", כתבי מחאה פוליטיים המכוונים כלפי אנשים מסויימים ומאורעות מסויימים.
המילים הנאמרות בע"פ מול קהל – להן יש סיפור אחר, והאסתטיקה שלהן, של המעמד שלהן, מחייבת את הבהירות, בוודאי, אחרת מדובר בזלזול בקהל. ואסור אף פעם לזלזל בקהל.
ערן צלגוב, להתחיל בהתחלה
הטרגדיות שלנו רבות הן כל כך, והיום אנו מודעים להן כנראה יותר מבכל זמן אחר. יש כל כך הרבה עוולות. יש כל כך הרבה מעשים רעים, ורוע, ואלימות נוראה ואֵימה בעולם, וכיצד נוכל לכתוב כל זאת?
אפילו על העוולות הנעשות לנו- כיצד נוכל לכתוב אותן נוכח הסבל הגדול שסביב? כיצד נכתוב על גזל קטן שחווינו בסוּפרמרקט? מול חברת האשראי? מול שליח הפיצה? ומי אנחנו בכלל שנכתוב כדברים האלה.
יש דברים שצריכים להיכתב על ידי עיתונאים, ויש שצריכים להיכתב על ידי אנשים עם פייסבוק, או עם בלוג, או עם גישה אחרת לטקסט המפורסם (והרי קל כל כך לפרסם היום טקסט). המשוררים – הם יכולים להניח לטקסטים הללו להיות נכתבים בידי אחרים. לא הם צריכים לכתבם.
האם קהל רוצה לשמוע כל מחשבה של משורר אהוב עליו? של סופר אהוב עליו? כל חוויה שחווה? האם אי אפשר לקבל רגע של שקט?
אני אומרת: הייתי רוצה רגעי שקט חדשים, הייתי רוצה לחשוב שוב באופן עצמאי, ריקני, לבדי. המשוררים כולם גנבו אותם, הסופרים כולם גנבו אותם, הכל זה שערוריה שצריך לדבר עליה בלי הרף. וגם – לפחות כפי שזה מצטייר מן הרשת הכל-יכולה של הפייסבוק השולט בהתנהגותינו– כולם גיבורים, מְפנִים מקום לזקן ערבי, לזקן חרדי, לזקן חילוני – סתם, כי הם צדיקים (צדיקים נסתרים כמובן, "אני לא כותב את הפוסט הזה כדי לצאת צדיק או משהו כזה"). חלקם אפילו מגינים על אישה עם חיג'ב.
האם הם גיבורים כי הם היו שם או משום שהם כתבו על כך?
הנה בקשה לכל כותבי הטקסטים היפים: אני רוצה קצת שקט. אני מבקשת.
אבל הנה הן בדיוק הטרגדיות שלנו – אם יש שקט, איש אינו יודע דבר. כשיש שקט, אין איש יודע דבר. אין השקה, אין ספר. כי מי יידע על אלה בכלל? אבל אולי דברים מעניינים יותר יקרו – אולי אחרים ידברו במקום המשוררים הפטפטנים שנהיינו כולנו, ואנו נוכל לקבל באמת לשונות רבות, לשונות מגוונות, אולי יהיו לנו יותר עיתונאים/כותבים שמדווחים ממש על התרחשויות קטנות שקורות ממש, אף על פי שאינן קשורות בהם באופן אישי.
זה יכול להיות מאוד נחמד. אבל הטרגדיות שלנו הן גם שאיננו מאמינים כי מישהו יגיד את כל הדברים האלה: אנו מנסים להיות גם הקהל החכם, הצודק, הפוליטי, הממלכתי, וגם המשוררים המוזרים, המופרעים, הטיפשים, מחודדי הלשון והשפם והזקן והגבות.
בסופו של דבר אין מספיק אנשים שמוכנים לוותר על צידקתם, אין מספיק אנשים שיוותרו על כבודם, באמת, יוותרו על כבודם.
אי אפשר להיות צודק מול היופי. היופי לעולם לא צודק. פשוט צריך לבחור צד, ולא להיכנע לפתיונותיו הנוצצים של הצדק, אשר שופטיו מחליפים צדדים לפי תנודות הקהל.
והנה הן שוב הטרגדיות שלנו : אין קהל ואנו רוצים קהל, אבל גם ובאותו הזמן בדיוק אנו בזים לקהליוּת שלו בכל מאודינו. אנו רוצים להסתגר בתוך קבוצותינו – אבל אין לנו קבוצות. אנו בודדים. אנו רוצים חברה, אבל גם לא רוצים שיפריעו לנו. אנחנו צריכים את הקהל, ולכן פונים אל הקהל בשפתו הברורה, שפת נאומים, שפת מאמרי דעה, ומזמינים אותו לערבי השקה במקומות שאפשר לדמיין בארוחות צהריים בשבת עם המשפחה. אבל אנחנו גם לא יכולים לחשוב בבירור בארוחות צהריים בשבת עם המשפחה.
אי אפשר להיות צודק כל הזמן יא חכמים ונבונים שכמותכם. עם זה צריך ללמוד לחיות, וכדי לחיות עם זה צריך כנראה לכתוב פחות כאדם שיש לו גישה למקלדת נחמדה ומתקתקת, ולכתוב יותר כאמן.
אי אפשר לכתוב בכל הלשונות, ואם כל זה אינו מתקבל על לב הקוראים – העובדה הפשוטה היא שגם אי אפשר לעבוד על הקהל, ובלי הקהל אין אמנות. אם הקהל לא יאמין שהאמנות נבדלת מן התלונה הארעית הטקסטואלית שנכתבת בפוסט אמיץ מול איזה גוף גדול ומרושע (עם כל התיוגים הנכונים), הוא לא יאמין באמנות בכלל.
אי אפשר להיות צודקים, את זה צריך להשאיר לפוליטיקאים.
שיתמידו הם בצידקתם, בטקסטים הנכונים שלהם.
* ערן צלגוב, אשר עבודתו מלווה את הדברים דלעיל, הוא משורר, מתרגם ועורך בהוצאת 'רעב'. לאחרונה ראה אור 'בצל חורש חלב' לדילן תומס בתרגומו של צלגוב, ובהוצאת שוקן.
אשפתון להמון 
מחשבה אחת על “על הטרגדיות שלנו, או: בכמה לשונות יכול המשורר לדבר?”