וידוי יומרני לחודש חורפי
No doubt alcohol, tobacco, and so forth, are things that a saint must avoid, but sainthood is also a thing that human beings must avoid. (Orwell, Reflections on Gandhi)
סנדריל יעקובי
ובכל הסיפור הזה הטרגדיה היא שאנו תלויים בבני אדם. כל מעשינו תלויים בבני אדם. ואף על פי שהיינו רוצים להיות טובים, אנו תמיד תלויים בבני אדם. גם אם תבקש מנוח, תמיד תהיה תלוי בבני אדם. והאנשים שסביב אין בהם רחמים, ולרבים בהם אין תשוקה. זה נכון שבמצבים הקשים ביותר תוכל באמת למצוא נחמה במחשבותיך, ועל כן, טוב לקיים מחשבות.
אולי הצרה הגדולה ביותר שלנו היום היא שרבים מהסובבים אותנו מרשים לעצמם בלהט-שוטים להיות מובלים על ידי אנשים שכנראה מעולם לא הרשו לעצמם להיעזר באותן פינות מרוחקות של מחשבה, אשר אדם משכיל ואדם חושב ואדם מרגיש דואג שיהיו שם בשבילו לעת צרה, שתמיד באה בזמן זה או אחר.
פעם מישהי כתבה איזה משהו על ההכרח להיות לעתים בורים ובטוחים. ואכן, זה נכון, יש הכרח כזה והאנשים ההם, האנשים הדומיננטים בחיינו הציבוריים, הם אמנם בורים ובטוחים, אבל הם, אינם בורים ובטוחים ורוצי טוב. ואולי זהו בדיוק המרכיב שצריך להוסיף: הרצון הפשוט (ועם זאת הבלתי שכיח) להגעה לטוב עבור הפרט והכלל. הם בורים ובטוחים ורודפי עליונות. עליונותם, או עליונות אלה הדומים להם. כל אחד רודף אותה בדרכו שלו או בדרכה שלה. העליונות, בדרך כלל זו האישית, אבל אולי גם זו הדתית והאתנית, היא בסופו של דבר המטרה של האנשים האלה שעליהם אני מדבר כאן, או שמא–מגמגם כאן.
מידה
האם תחושת העליונות הזו הייתה גם בין הדברים שהגנו עלינו מכוחות הרשע הקיים מסביב לאורך ההיסטוריה? אולי – אבל באיזה מחיר? ושימו לב כי השאלה באיזה מחיר היא איננה שאלה של פריבילגים – זוהי שאלה של יום יום.
הפעולה המידתית צריכה להיות תמיד מטרתם של הפועלים, מטרתם של כולם, מאחר ובלי מידתיות, במיוחד בתקופה זו המציעה לנו באופן עקרוני את היכולת הטכנית להיות ניזונים שעות מערוצי מידע עצמתיים מרכזיים (כמו הפייסבוק), העולם שלנו יצטמצמם מהר מאוד לפעולות של כן ולא, הצהרת נאמנות או בגידה, רע או אויב, טוב ורע.
המידתיות מאלצת אותך לצאת מן הקטגוריות האלה משום שהיא מכריחה אותך להטיל שאלות רציונאליות בכל התחומים כולם: דבר שדורש מאמצים רבים לעתים. למשל: האם במקרה שבו רוצח משסף את גרונם של אם ותינוק, ומגיע שוטר, ויורה בו ברגל, כך שהרוצח אינו יכול לברוח, ואין לו אמצעי אחר לפגוע באמצעותו בשוטר, האם במידה והשוטר המזועזע יירה ברוצח שלושה כדורים: אחד בחזה, אחד בראש ואחד בבטן תהיה זו פעולה מידתית? ביחס למה? ביחס למידת הזעם שלו? או ביחס למידה שבה אנו רוצים להפעיל את הכוח בחברה מתוקנת?
אלו הן שאלות לא נעימות, ומעיקות, ורוב האנשים מעדיפים לפטור סיטואציות כאלה לפי המצב המצוי, כפי שהם מעדיפים לפטור את רוב המצבים. עבור רוב האנשים: המצב המצוי- כלומר מה שעשה השוטר בפועל ולאור עובדות המקרה הקשה של הרצח האכזרי, כנראה ייתפס כדבר הנכון לעשות, פשוט משום שכך הוא נעשה.
כך תמיד היה.
והנה, אמורים להיות בני אדם שיוציאו עצמם בכוח מן המצב המחשבתי הפשוט הזה, המבקש לצאת פטור כמה שיותר מהר. לא בשביל הפילפול האינטלקטואלי, לא בשביל ההנאה האינטלקטואלית, אלא בשביל עצמם, ובשביל תקווה, ובשביל חיים בחברה הוגנת והגונה, שיום יבוא ותדע לנהוג בו בכבוד, כאשר כבודו יהיה בידה (למשל בעת זיקנה).
והרי כל מעשינו תלויים בבני אדם, כל חיינו תלויים בבני אדם, בהחלטותיהם ובמעשיהם.
וזוהי טרגדיה, אם וככל שבני האדם שסביבנו יחשבו כי הם תלויים באג'נדות גדולות מבני האדם, שהם תלויים למשל ברצונו של אלוהים, באידיאולוגיות שאינן קשורות ברווחת בני האדם אלא ב"נכונות" כזאת או אחרת של ההיסטוריה, הסבל רק יילך ויגבר.
כל עוד בני האדם מטילים את האחריות לגורלותיהם על סיפורים, אגדות, ומיתוסים דתיים, לאומניים, ושניהם ביחד, לא יוכלו בני האדם לקחת אחריות על עצמם. שהרי במצב דברים זה, במצב דברים מיתי-אידאי זה, האחריות תמיד תהיה בתחומו המיסטי של הגורל.
כמובן: אין פסול בסיפורים, אגדות ומיתוסים דתיים, כל עוד הם נלמדים על ידי בני האדם כיצירותיהם הרוחניות והשכליות של בני האדם. שהרי אחרת, בנסיבות מסויימות, תמיד עלולה לעלות הסכנה שפועלים במציאות ירצו להידמות יותר ויותר למיתוסים, ויפעלו יותר ויותר עבור הגשמת המטרה הזו ופחות ופחות עבור רווחתם של בני האדם, אשר במצבים כאלה תמיד מוכפפים למען הרעיון, למען אידיאולוגיה (שאינה אנושית, במובן זה שאינה שמה את רווחת בני האדם במרכזה), ובדרך כלל – למען אלוהים כזה או אחר. ואכן, זה מובן מאליו – אם אידיאל מסויים נתפס כאמת, הרי שהשאיפה אל האמת היא נטיה טבעית מאין כמותה.
לכן, כל עוד המטרה האידיאלית אינה בני האדם עצמם ורווחתם, אלא אידיאל דתי או רעיוני כזה או אחר שאינו קושר בהטבת מצבנו כבני אדם, אין לנו סיכוי לחיות בכבוד מספיק והכרחי, ומכאן הטרגדיה – שכל מעשינו תלויים בבני אדם, כל חיינו תלויים בהם, בהחלטותיהם ובמעשיהם.
ילדה עומדת בהר הבית, 2014
אשפתון להמון 