מה עושים "שוברים שתיקה"

רונה ברנס


white

"שוברים שתיקה" מדברים על המצב המתמשך שבו חיילי צה"ל, צבא הגנה לישראל, הפכו להיות בפועל הגוף השולט בחיי בני אדם בשטחים רבים, בשם מדינת ישראל.  הם מדברים איתנו, עם החברה ששולחת את החיילים האלה, על המשמעויות של מצב מתמשך זה.

מה קורה כאשר הצבא הוא האחראי על חיי בני האדם (ולא למשל הממשלה)? מה קורה כאשר לבני אדם אין זכויות אזרח? ואיך זה נראה?

ככה למשל חייל ששירת באזור רמאללה ואל בירה ב-2002 מעיד:

זה פשוט היה גועל נפש כל היום הזה. מצאנו את עצמנו רואים את הגמר של המונדיאל- כולם עשו הפסקה והתנחלו בכל מיני בתים- מצאנו את עצמנו רואים את הגמר עם איזו אישה וילדה מסכנות, ישבנו להן בסלון בתוך המחנה פליטים. וכל החוליות התיישבו בכל מיני בתים. ישבנו וראינו את הגמר של המונדיאל בסלון. אני בסוף הייתי מעולף על המדרגות, בכלל לא הייתי.. לא הצצתי אפילו, הייתי גמור. מדברים בקשר, סבבה, גול, פה, שם. סצינה הזויה לגמרי. (ראו עדות מלאה כאן)

וכך חייל מסביר על "השהייה בבית פלסטיני":

ישנים על מזרונים שלהם. בהתחלה [השתמשנו ב]שירותים עם מים, אחרי זה [מניחים] שקי פק"ל ששמים בהם חול. היה קטע ממש חזק של ויכוח על אם מותר להשתמש להם במטבח או לא. אני הייתי מהאסכולה שכן, היו הרבה חבר'ה שהיו מהאסכולה שלא. היה מישהו שהכין ראשון קפה שחור ואז היו הרבה לבטים: לשתות, לא לשתות. אני הייתי בתפיסה שהמשפחה תחזור לבית ותראה בית הרוס, כל החלונות שבורים, הרצפה שבורה וקירות מרוססים ברימון ואז הם יגידו "בני זונות, אכלו לי מהקורנפלקס, אני לא מאמין"? זה לא יקרה, ולא אכפת להם שאתה משתמש להם בגז, שאתה משתמש להם במטבח. אני חושב שזה חארטה, אני לא חושב שזה שאלות קשות. אני חושב שזה פשוט לא קשור, זה פשוט לא משנה כבר אם אתה משתמש להם בגז או במטבח. זה היה לפני שידענו שמפוצצים את הבית כשאנחנו עוזבים. ביום שיצאנו מעזה הנדסה קרבית וכוח מצומצם פוצצו את כל הבתים ששהינו בהם, ואז אמרו לנו "אפשר להתחיל ללכת".

(ראו עדות מלאה כאן)

מה הטעם בדיבורים הללו?  "למה לא לטפל בזה באופן פנימי"?

ובכן,  "שוברים שתיקה" הוא ארגון אזרחי, של אזרחים ישראליים, חיילים לשעבר ששירתו בשטחים, ושהגיעו למסקנה כי מה שהם ראו בתקופת שירותם נובע ממדיניות פוליטית של מדינת ישראל. פוליטית, ולא צבאית. כלומר, השינוי צריך להיעשות ברמת המדיניות. מדוע? כי הצבא אינו אשם שהוא שם, שהוא צריך לבצע פעולות שיטור, שהוא צריך להתמודד עם אוכלוסייה אזרחית, הכפופה לחלוטין להחלטותיו. זוהי מדיניות של ממשלות ישראל השונות.

לו היינו רוצים לצמצם את הפגיעה בחיי אנשים, אפשר היה לעשות כן, זוהי הנחת היסוד של הארגונים האזרחיים המנסים להעלות את המודעות באשר למה שמתרחב פעמים רבות בתוך הסיטואציה של שליטה צבאית על בני אדם.

השאלה היא האם זה מעניין את מישהו מה שקורה אי שם מעבר לאופק, בחברון, או "בשטחים", אותו חור שחור תפיסתי, שרוב הישראלים כנראה לא ממש מכירים ממראה עיניים, וודאי שאינם יכולים לומר כי המציאות האזרחית והאנושית שם היא חלק ממרקם חייהם?

מי שקורא מעדויות החיילים, יכול גם לגלות גם כמה דברים על מקורות לקסיקאליים של מילים שחדרו מן המציאות הצבאית באזורים הללו אל ה"אזרחות הישראלית". כך למשל מתאר חייל את המושג "וידוא ניטרול":

אחרי המקרה שהדיחו את המ"מ, היה לנו תחקיר מח"ט [מפקד חטיבה], שישב עם המג"ד בחדר, והמחלקה שלנו ישבה והוא תחקר אותנו כדי לדעת טוב יותר מה קרה שם. ואז הוא נתן הוראות ברורות לגבי היתקלות ואיך היא צריכה להסתיים: "באים לגופה, שמים קנה בין השיניים ויורים". אחרי זה שמעתי שוידוא הריגה לא חוקי.

[…]

אני יודע שהמציאו מילה מכובסת: "וידוא נטרול"

(ראו עדות מלאה כאן)

או

היה כוח שזיהה שתי דמויות הולכות בתוך מטע חקלאי בערך 800—900 מטר מגזרת הכוח. אלה היו שתי בחורות שהלכו בתוך המטע החקלאי. המפקד ביקש לזהות "מה אתה רואה" ואם הן מופללות או לא. זה היה ביום, 11—12 בצהריים. כוחות התצפית לא ראו טוב אז המפקד העלה מזל"ט לאוויר שיראה את זה ממש מלמעלה, והמזל"ט הפליל. הוא זיהה אותן עם פלאפונים, מדברות, הולכות. הכווינו לשם כלי טיס, על הבנות האלה והרגו אותן. אחרי שהן הופללו הייתה לי הרגשה שזה חארטה.
[שאלת מראיין] על בסיס מה הייתה ההפללה?
תצפיתניות, "הן רואות את הטנקים בטוח והן רואות בטח את העשן שעולה מכל העבודה ההנדסית". אחרי זה המפקד אומר למפקד הטנקים ללכת לסרוק את המקום ושלושה טנקים הולכים לבדוק את זה [את הגופות]. הם סורקים את הגופות, וזה היה שתי נשים מעל [גיל] 30. גופות של שתי נשים ואין נשק עליהן. הוא חזר וממשיכים הלאה, הן נספרו כמחבלות. הן נורו אז ברור שהן מחבלות.
(ראו עדות מלאה כאן)

חייל אחר מתאר "תמונה שהוא לא ישכח":

שהכניסו איזה זורק אבנים למוצב, קשרו אותו, שמו עליו פלנלית על העיניים, שמו אותו עם הפנים כלפי החומה שמה, הבטון, בטונדות, וסגרו עליו עם הסופה הקלה של המ"פ, על הרגליים.

[…]

סגרו לו ממש על התאומים, סגרו עליו שלא יוכל לזוז עם הרגליים.

[שאלת מראיין] בתור עונש על זה שהוא זרק אבנים?

כן. ייבשו אותו שם בשמש איזה כמה שעות.

(ראו עדות מלאה כאן)

2015-12-19 20_24_56-‫‎אמהות שוברות שתיקה‎

עד לפני כשנתיים, מעולם לא ביקרתי ב"שטחים", ובתקופת שירותי הצבאי, גם אני (כמו רונן שובל ממייסדי "אם תרצו"),  שירתתי בקריה בתל אביב.  ובכל זאת, לא יכולתי להתחמק מסיפורים שבכל זאת הגיעו אליי: בעיקר הסיפור ששמעתי מחבר באוניברסיטה לפני כארבע שנים על איך הוא וחבריו מהיחידה היו משתלטים על הבית הכי גבוה בכפר, סוגרים את המשפחה בחדר אחד (בלי הגבלת זמן לדבריו), כדבר שבשגרה, כדי שתהיה להם תצפית טובה מהבית.

אני זוכרת את הזעזוע שלי, את חוסר האונים שלי, ואת חוסר ההבנה.

האם גם הסיפור ששמעתי מחברי באוניברסיטה בקפיטריה הוא בגדר "בגידה"? "הסתה"? "שקר"? מתוך איזה אינטרס? הוא היה אדם פרטי לגמרי, כמו רוב המרואיינים המעידים בפני "שוברים שתיקה".

נניח שלא תאמינו לאף מילה מן הראיונות הללו, מן העדויות הללו – האם אתם באמת מאמינים שמצב שבו צבא שולט על אוכלוסייה אזרחית הוא מצב הגון? מצב טוב? האם זה טוב לחיילים? מה הם גבולות הכוח?  זוהי אינה שאלה של מותרות, זוהי שאלה הכרחית במצב שבו מדינת ישראל נמצאת ובו היא בוחרת להיות, במצב תמידי של חיכוך עם אוכלוסייה אזרחית.

ולבסוף: האם מעולם לא שמעתם על ארוע מחבריכם ששירתו מול אוכלוסייה אזרחית פלסטינית שגרם לכם לחוש אי נוחות? אף לא קלה? האם מעולם לא הייתם בעצמכם עדים לארוע שבו הרגשתם אי נוחות אל מול האופן שבו מתייחסים אל פלסטינים (בתוך או מחוץ ל"קו הירוק")?

אם לא, אשריכם. ואם כן – אז מה אתם רוצים מ"שוברים שתיקה"? הם אזרחים מוטרדים שמנסים לשנות מדיניות בעזרת כל הכלים העומדים לרשותם. הם מאמינים בכבוד אנושי, והם מאמינים כי בלי כבוד אנושי, בלי שאנו נכבד את שכנינו והם יכבדו אותנו, לא יכול להיות שלום.

לא נוכל לדרוש שלום כל עוד אנו מתנהלים ככוח הדורסני, המאיים, שיכול להרוס חיים שלמים בהינף אצבע.  שלום עושים עם שכנים ולא עם נתינים, שלום עושים בני אדם.

בשנים האחרונות הולכת וגוברת התחושה כי ישראל אינה מעוניינת בשלום, היא מעוניינת בהמשך ובהאדרת "השליטה". אבל הבטחון לעולם לא יוכל להיות הרמטי. הדרך הטובה ביותר להגיע למצב של שלום הוא דרך כבוד הדדי,  קיום  אפשרי  זה לצד זה בכבוד- כבוד היא מילת המפתח.  שכנינו, בני האדם, ראויים לכבוד אנושי, בדיוק כפי שהיינו רוצים לעצמנו.

אפשר להתעצבן על דרכי הפעולה הנבחרות של "שוברים שתיקה", אפשר להכחיש את אמינות הדברים (אני מניחה),  אבל אי אפשר להכחיש את המציאות המתקיימת בין ישראל לשכניה בני האדם הפלסטינים, אשר  נאלצים לחיות לא כאזרחים חופשיים, אלא  כבני אדם הנתונים להחלטות הצבא, ולהחלטות השב"כ.

האמת היא שעבור ישראל, עבור רוב הישראלים, הפלסטינים עדיין נתפסים לא יותר מ"בעיה". זה צריך להשתנות.  הפתרון יחל ברגע שיותר ויותר מאיתנו, הישראלים, ירצו באמת ובתמים לחיות בכבוד הדדי עם הפלסטינים, לא בשליטה מוחלטת. רק אז, ייתכנו חיים של כבוד, חיים שכדאי יהיה לנסות להגן עליהם מפני הרע.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s