מאחורי כל מוט מורם על דוקר שנורה כבר ואינו מהווה סכנה עומדת שורה ארוכה של שתיקות של בכירי הפוליטיקאים הניצבת לאורך השנים האחרונות.
מאחורי כל משפחה פלסטינית שנפגעת מידי מחבלים יהודים ישראלים עומדות השתיקות הללו.
מאחורי ולפני הרג הבטום זהרום בידי המון בבאר שבע עומד ראש ממשלה ציני שמול המון מוסת בוחר תמיד לחבור למסיתים, ולהיות המסית בחליפה.
בנט ונתניהו עומדים בראש המובלים על ידי קבוצות הפחדנים בציבור היהודי-ישראלי. במקום להתוות דרך הם בוחרים להיות מסיתים לדבר עבירה, תוך רחיצה מתמדת בנקיון כפיהם. הם מעולם לא התכוונו להסית חלילה לאלימות.
הצדק התמידי העומד אך ורק לצידה של ישראל כביכול ("לא מתנצלים"), בלי שאריות פקפוק, בלי שאריות ספק, והכי גרוע- – בלי חמלה, בלי שמץ של חמלה, הם שהובילו אותנו למצב המוסרי המפוקפק שאנו עדים לו עתה. קשה למנות את הרעות שאנו עדים להן לאחרונה. ההרגשה היא שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים נוכח האלימות המטורפת, ובמקרים מסויימים גם נוכח האידיאולוגיה המופרעת העומדת מאחוריה.
כן, טוב שהתחילו אי שם בראשי הימין להתעורר ולהבין שמה שהם הבעירו בשנים האחרונות מתפוצץ להם מתחת לשפם. אני רק מקווה שהם לא יתקפלו מול נסיונות הסחיטה העקשים ומול האיומים והאלימות שעכשיו מופנים גם אליהם.
תפקידם של מנהיגים איננו להצטרף להמון! תפקידם של מנהיגים הוא תמיד להציב אלטרנטיבה לאלימות, לחוסר תקווה ופחד, לא מתוך דורסנות שמונעת מרעיונות אנטי-דמוקרטיים, אלא מתוך אהבת-אדם כנה ורצון לבנות חיים משותפים עם בני האדם שסביב לנו. לשם כך צריך להיכנס לצורת חשיבה המבוססת על פשרות. אין ברירה אחרת, ולא תהיה ברירה אחרת. השאלות הפוליטיות הן שאלות אחרות. את האלימות המופרעת, שגרורותיה כבר פשו כדי כך שאנו איננו מזועזעים מגילויי אלימות המתגלים אחרי פיגועים רבים כלפי מחבלים "מנוטרלים" (כלומר כלפי אנשים חסרי ישע) חייבים להעיף מחיינו.
עם אנשים שיורים בחסרי ישע, שמכים או פוגעים בהם שלא לצורך מתוך האווירה הלאומנית שמרעילה אותנו, צריך למצות את הדין. יש חוט מקשר ברור בין ריקוד סכינים שבמהלכו דוקרים באופן סימבולי את צילומו של הפעוט הנרצח עלי דוואבשה לבין הכאת מחבל במוט בעודו שוכב כבר על הריצפה מוטל ירוי.
החיים כאן, חיי אנוש, הפכו הפקר, המנהיגים במדינת ישראל מפקירים את רעיונות הדמוקרטיה וחשיבות חיי האדם, החיים הפתוחים והאושר לטובת לאומנות מדומיינת, גזענות והנצחת עליונות מדומה. למה? כי זאת הדרך הקלה כמובן.
אם נפתלי בנט חושב לעצמו שהדרך לפתור את המשבר המוסרי שמסמלת כביכול פרשת דומא היא במסרים בפייסבוק שתומכים בשב"כ הוא טועה. הדרך היא עמוקה וארוכה וכמובן ראשיתה בחינוך. אבל זוהי דרך שאותה הוא מלכתחילה ובמכוון מסיט לכיוון החדש והמזהיר של הדתיות (דתיות ולא תרבות יהודית). הו! איך לא חשבנו על זה קודם. לפתוח את ספר לימודי האזרחות לתלמידי התיכון בקטע מתפילת שמונה-עשרה במקום מקטע ממגילת העצמאות- כמה אנטי-ציוני, אנטי-דמוקרט, וכמה מגבה את התהליכים שאת ראשית הבשלתם אנו מתחילים לראות רק עתה. נחוץ אומץ, ונחוצה היכולת האנושית הבסיסית לפקפק בעצמך.
אבל אין ספק שמהעץ הגבוה של "לא מתנצלים" קשה לרדת. הדורסנות העליונות והכוחנות המטופטפת לרבים מדי מאזרחי ישראל (ממש לא רק דתיים!) מינקות היא העומדת בשורש הרוע שיצא בדמות הנערים שקמו לשרוף משפחה על ביתה, ובשורש כל אותן מפלצות צוהלות לאידו של התינוק המת דוואבשה ז"ל, שהיו מוכנות כנראה לחזור על המעשה הנתעב. נדמה אם כן, שבמקרה הזה, זה או "מתנצלים" או נשרפים. נראה מה יבוא קודם.
אשפתון להמון 