רונה ברנס

האמת היא שבנט וודאי מאמין לעצמו כשהוא אומר לעצמו בבוקר מול הראי שהוא איננו גזען.

כמו שרבים אחרים בישראל (ובמקומות רבים בכל העולם) ממרבית המחנות הפוליטיים, עומדים מול המראה ואומרים לעצמם: אנחנו לא גזענים. אנחנו פשוט מעדיפים לגור עם "שכמותנו".

זה נכון שעבור יהודים הטיעון נגד "יחסים עם בני לאומים אחרים" יכול למצוא טיעונים שאינם כלל כביכול ממין הגזענות: העם היהודי הוא עם קטנטן (מבחינת מספר האנשים), ורוצים לשמור על שורותיו, כדי שלא ייעלם חלילה.

טיעון זה עבד כל עוד העם היהודי לא היה בעמדת ריבונות, וכל עוד עקרונות ההפרדה שלו נשאו מימד הגנתי בעיקר, ולא תוקפני. כלומר- הטיעון עבד כל עוד הוא ביקש להגן על עצם קיומו של העם היהודי ולא פגע דה פקטו ובאופן שיטתי בקבוצות אחרות (פשוט בגלל שלא היה לו כוח לעשות זאת). עכשיו לטיעון הזה – כלומר, הטיעון נגד "עירבוב" – יש את הכוח לפגוע באופן משמעותי בקבוצות חברתיות אחרות, מאחר והעם היהודי זכה לעמדה של עליונות בארץ שבה הוא הרוב הדומיננטי, לאחר אלפי שנים שבהן נאלץ להיות בעמדת מיעוט נרדף. והנה עכשיו חלק גדול מן העם היהודי חי במדינה דמוקרטית בעלת אופי יהודי. עתה העם היהודי מחוקק חוקים, מתווה תוכניות לימוד, מנהיג צבא, שירותי רווחה, תרבות ועוד.

אבל, כמו בכל מקום כמעט, המדינה הדמוקרטית היהודית כוללת בתוכה מיעוטים גדולים שאינם יהודים. לכן בין אם ירצו בכך ובין אם לאו, על היהודים להבין כי הם אינם יכולים להמשיך להתנהג כאילו הם מיעוט נרדף. אפילו ששנאת ישראל לא פגה, והעם היהודי לא הצליח אפילו להתאושש מבחינה מספרית מאז נסיון השמדת העם בשואה – העובדה היא שכיום לעם היהודי יש מדינה, שנטען לגביה בתוקף כי היא מדינה דמוקרטית.

אבל מהי מדינה דמוקרטית? מדינה שבה לכל אחד ואחת מהחיים בה כאזרחים יש את ההזדמנות השווה להיות מאושר, להצליח, ולחיות חיים מלאים ושווים. במילים אחרות, גם אם העם היהודי אינו רוצה בכך, העובדה הפשוטה הייא שמדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, והיא מחוייבת לכל הקהילות השונות החיות בתוכה.

אין דבר כזה נפרדים אבל שווים. זוהי פיקציה שבעולם המערבי אינה תופסת מזה שנים.

יש הרבה סיבות לכך שיהודים-ישראלים לא ירצו להתחתן עם ערבים-פלסטינים או ישראלים. אחת מהן היא קונפליקט אלים המתקיים בין הערבים ובין הישראלים-יהודים. ובכל זאת המצב הוא שמדינת ישראל מחוייבת כמדינה דמוקרטית לאזרחיה הערבים בדיוק כפי שהיא מחוייבת לאזרחיה היהודים. עם עובדה זו, לפחות על הנייר, נדמה לי ששר החינוך בנט לא היה מתווכח באופן גלוי.

בנט, שמשרדו פסל לאחרונה את כלילת הרומן "גדר חיה" של דורית רביניאן (העוסק ביחסים בין יהודייה וערבי) בתכנית הלימודים, מאמין כנראה שאפשר לחנך ילדים לקיום בתרבויות נפרדות לחלוטין מחד גיסא, ומאידך גיסא להתייחס אל "התרבות הנפרדת" כאל תרבות שווה לגמרי בתוך המשחק הדמוקרטי. אבל זה לא יכול לעבוד, במיוחד לא כאשר במדינת ישראל מתקיים מצב שמלכתחילה איננו מאפשר שוויון בין האוכלוסיות היהודיות והערביות.

אי אפשר לעבוד על ילדים. אי אפשר לומר לילד ש"האחר הוא שווה לי" ומצד שני לחנך את אותו הילד להיזהר פן התרבויות יתערבבו. כל עוד הזולת הוא "אחר" הוא לעולם לא יהיה שווה לי, במיוחד כל עוד אני – היהודי-ישראלי – הוא זה שמקבל את מירב ההחלטות הקשורות בניהול המדינה. הילד היהודי-ישראלי שחונך כך לא יוכל לפתח את המחוייבות הנדרשת בחברה דמוקרטית לסולידריות אזרחית אמיתית, משום שהוא לא באמת יאמין בה, ולא ימצא אותה נחוצה בשביל עצמו.

גם ככה הילד היהודי-ישראלי הממוצע חי היום בסביבה אתנוצנטרית יהודית חריפה. אבל כרוב הדומיננטי במדינה דמוקרטית אשר תרבותה מוכתבת על ידי התרבות היהודית, חלה על היהודי-הישראלי חובה חברתית ומוסרית לחנך לשוויון אמת.

סיפור בדיוני על רומן בין ערבי ליהודייה הוא סיפור שנראה בלתי סביר לרוב האוכלוסיה היהודית-ישראלית היום, פשוט בגלל שברוב תחומי החיים אין "ערבוב", אין שיתוף אזרחי ספונטני, המתרחש מעצמו. המגורים נפרדים, החינוך נפרד. גם כך האווירה היא נפרדת מבחינה תרבותית.

כל מהלך של רשויות הממשלה להגביר את המצב המצוי, והבלתי רצוי (בלתי רצוי משום שהוא פוגע בדמוקרטיה) הוא מהלך של בריונות הנשענת על עליונות כוחנית: מצב המשתמש בחולשה הקיימת של צד אחד לעומת העוצמה הבלתי מעורערת של הצד השני, ומגביר אותו.

"יחסים אינטימיים בין יהודים ושאינם יהודים מאיימים על הזהות הנפרדת" – זה היה אחד הנימוקים חסרי הבושה של משרד החינוך לפסילת הרומן "גדר חיה" של רביניאן.

ומדוע חסרי בושה? משום שמשרד החינוך הוא איננו משרד החינוך היהודי – הוא משרד החינוך של כל אזרחי המדינה, ולדבר זה אין שום משמעות אם איש אינו מרגיש עצמו מחוייב למושג המפתח שהוא "אזרחות". המושג אזרחות אמור ללמד על אמנה חברתית המתקיימת בין כל חברי קבוצה חברתית מסויימת, שנועדה לקיום הקבוצה למען כל חברי הקבוצה.

המדינה אינה אמורה לצמצם את החופש הזהותי שלנו, אלא להיפך – לאפשר את פתיחתו ככל האפשר. החברה אמורה לקיים מרחב בטוח לכולם, ולכן המחוייבות שלה צריכה להיות מחוייבות כללית, ולא כזו שמכוונת אל הגנה זהותנית.

העם היהודי אינו יכול להמשיך להתנהג כאילו הוא סתם "העם היהודי". הוא צריך לאמץ לעצמו גינוני שלטון הכרחיים, שלטון שבתוכו גם הוא כמיעוט היה רוצה לחיות. הזהותנות, ההסתגרות בקבוצות זיהוי, אמורה להיות בחירה חופשית של החברים בקבוצה, ולא החלטה שלטונית. בסופו של דבר הפרשה האחרונה של פסילת הרומן של דורית רביניאן מתכנית הלימודים איננה מחדשת דבר, אלא רק מראה כיצד השלטון ממשיך להתנהג בפחדנות, ממשיך לטפח את המצב המופרד הקיים תוך שהוא ממלמל לעצמו ססמאות על שוויון לכל. מסיכת השוויון בישראל מתחילה להיחשף לציבור הולך ומתרחב, כי קשה כבר להסתיר אותה, בעיקר קשה כבר להסתיר אותה מעיני הציבור הרחב הישראלי-יהודי, שבסופו של דבר האפשרות לשנות מצויה בידיו. ישראלים רבים יהיו חייבים להודות בכך שמדינתם איננה מאפשרת קיום שווה לכל האנשים החיים בתוכה, הם יהיו חייבים להודות בפני עצמם שהם חיים במדינה שמעדיפה להנציח את ההפרדה שתמיד תוביל לחוסר שוויון, במקום להעצים את החינוך לאזרחות שווה, השואפת למרחב נייטראלי ומוגן לכל.