מאת: רונה ברנס

מוקדש לאמיר מנשהוף

לאפיס לאזולי, לאפיס לאזולי, אומרים הקירות. לא הבנתי את אשר יגידו. לאפיס לאזולי. משונה. דבר אין זה אומר לי. לאפיס לאזולי מהרי אפגניסטן, לאפיס לאזולי מהרי פקיסטן, לאפיס לאזולי, עם נחלי לבן, זולגים מתוך תרבושי הבד. עולים בתוך שבילי מדבר, מובאים בתוך סירות סוחר, סירחון כבד, החום ניגר. על גבי חמורים מותשים, מוכים, זולגים, לאפיס לאזולי אל תוך אולמות, לאפיס לאזולי אל תוך זהב, נשפך, זהב, נשפך, שחור, עמוק, אל תוך סדנאות, אל ידי אמן, רב אמן, בתו של אמן, עם ורידי לאפיס לאזולי מתוך צווארה השֵׁישִׁי, העולה כעמוד, כאגדה, עם גדילי לאפיס לאזולי בתוך שיערה, אַיי לאפיס לאזולי כל הוד ושררה, ולילות נְשָׁפים בלתי נגמרים. לאפיס לאזולי כחול עמוק מעגלים. לאפיס לאזולי מכל חלונות העץ הכבדים, המראות השחוקות, סדקים אומללים, גברים נבוכים, מאין ישיגו עכשיו עוד כספים, מאין ייקחו עוד הון, מאין ייתנו את חובם, כיצד ירקדו הערב? מחר? לעולם? הם אינם רוצים עוד לרקוד לצלילי הכחול הנורא. לאפיס לאזולי יורד מן ההר, מן התקרה, במעגלי תהום כבדי מורא, כבדי אימה, ענקי יהלומים, איזמרגדים ירוקים, כסף ואודם כעורקים נפתחים, לאפיס לאזולי סובב כברבורים שחורים, נסיכים מקוללים, תנו עוד, תנו עוד, השמיים נפתחים, רצפות אין גבול ייקחו משא כבד מנשוא, ייקחו את חטאיהם, את המאווים, ייעלמו אל תוך הלילה, אל תוך החלומות. לאפיס לאזולי מסביר, לאפיס לאזולי מבאר, גורר אותם החוצה אל הבארות, קושר את עיניהם בבד קשה ועוקצני, בחבל דק, בתוך החומר שאין לו די, שאין לו רחמים, מפשט את פחדיהם בשפת אלים ארורים.