נתיב הפחד

רונה ברנס

מאמר זה פורסם לראשונה בשיחה מקומית


המעמד המסוכן ביותר בכל חברה מערבית כנראה הוא מה שאפשר לכנות בדוחק "מעמד הביניים", האמצע, מה שמכונה לאחרונה אצלנו כ"מרכז". בלעדיו לא היו מתאפשרות המהפיכות הפשיסטיות של המאה העשרים, בלעדיו לא היו מתאפשרות זוועות מלחמה רבות.

מדוע זה כך? יותר מדי ספרים וחכמים גדולים עסקו בסוגייה זו מכדי שאנסה בכלל לגשת אליה בכמה מילים מועטות, ועם זאת אולי אפשר לומר בפשטנות מסויימת כי אחת הסיבות היא שמדובר במסה של אנשים עובדים ועמלים למחייתם שאין להם זמן וכוח כדי לחשוב על נושאים גדולים כמו "החברה שלנו לאן?", "מה מנהיגי החברה שלנו עושים בשמנו?" "מה הצבא עושה בשמנו" וכו'.

אפשר לומר כי ציבור זה של אנשים, רוב האנשים, מתאפיין באופן כללי ומובן לגמרי במעין עייפות כללית ותמידית. רוב האנשים (ואין זה משנה כלל אם הם מ"ימין" או מ"שמאל") עובדים קשה מדי מכדי לדאוג בעצמם באופן אישי לענייני הצביון והזהות של החברה בכללותה, והם היו רוצים לחשוב כי הם נמצאים מבחינות אלה בידיים טובות.  הבעיה היא שגם אם הם אינם נמצאים בידיים טובות, הם פשוט, כאמור, עייפים מדי מכדי להתמודד עם זה. אין להם זמן. יש להם ילדים, יש להם חובות, יש להם צרכי פרנסה.

העייפות הזאת משתנה מעט לכאורה בעתות משבר וצרה. כשכביכול אין ברירה אלא להיות מעורבים יותר. כשיש אזעקות, כשיש פיגועים. אז יותר אנשים מרגישים עצמם חלק מהתהליכים הכלליים יותר של החברה, ושאלות של זהות, הגנה, גבולות הכוח וכו' נהיות רלוונטיות.  אבל במובן מסויים, זוהי רק תדמית, שכן העייפות תמיד נשארת. החובות עדיין שם.

לכן קל כל כך להלהיב את האנשים העייפים ברעיונות קלים וברורים כשהם מרגישים בסכנה. קל היה בעבר וקל עכשיו. הבנת המצב כמצב חירום נותנת לאנשים רבים את ההרגשה שזה לגיטימי להגיע למסקנות מהירות ופשוטות, לכאן או לכאן. שיקולים מורכבים יותר כמו שיקולי ביקורת הכוח, גבולות הכוח, ומוסר בזמן מלחמה, נתפסים כעניין של פריבילגיה, בעוד שלמעשה זהו עניין של הכרח, במיוחד במדינה הנמצאת "במצב חירום" תמידי.

זהו טבע הדברים.

לכן, אם תשאלו קבוצות כמו "אם תרצו", מועדון המעריצים של "הצל", "כנופיית אל יהוד", בנצי גופשטיין, בן גביר וחבר נעריהם, הרי שהחברה הישראלית נמצאת במלחמה מתמדת, מצב שגוזר התנהגויות "הכרחיות", "חריגה מהמוסר האידיאלי" (למשל "תורת הניטרול" שמציגים בכירים רבים בישראל, ששווה למעשה לווידוא הריגה) וכו'.

לקבוצות האלה אין עניין לצאת ממצב זה של "תודעת מלחמה", שהרי ברגע שנצא ממנו, הדברים ייצאו בהכרח ממצב הפשטנות הרגילה שנראית מבעד למשקפי המלחמה.

אבל מאנשים כמותם, מקבוצות כאלה, כמו "אם תרצו", איננו מצפים ליותר. אנשים כמותם קיימים בכל חברה. הפלא הגדול לכאורה הוא כאשר המרכז השמרני, זה שאצלנו בישראל אמורים לייצג אנשים כמו יאיר לפיד, וגם בנימין נתניהו, מפקירים את תפיסות המוסר הבסיסיות שעליהן אמורה להתקיים חברה דמוקרטית בידיים המעוניינות במלחמה מתמדת, ואף בחתירה תחת ערכיה הדמוקרטיים של החברה כדי לייצר חברה העומדת על ערכי ה"לאום" (המדומיין), והגאווה האתנוצנטרית של בני הקבוצה החזקה.

יאיר לפיד מגדיר את "המרכז" כ-"יכולת שלנו להגדיר ערכים משותפים, להתכנס סביב הישראליות, ולזכור שרק אם נשמור עליה, היא תשמור עלינו." אמנם, אמירה שהיא מספיק כללית, עמומה, ובלתי מובנת כדי שתוכל לכלול כל סוג של ערך, כל "ישראליות". אבל מה שברור שוב ושוב גם באמירה זו וגם בהתנהלותו הכללית של לפיד, וגם של בנימין נתניהו הוא התנועה "ההתכנסותית" פנימה – אל תוך "עצמנו", כאילו היינו גוזל מפוחד. התכנסות זו קרובה היא גם לפעולת עצימת העיניים, האדם שאינו רוצה לראות אלא את מה שהוא כבר יודע, שרוצה רק להיזכר ב"ערכים" שהם שלו מלכתחילה.

מתוך עמוד הפייסבוק של יאיר לפיד

מה שלפיד, נתניהו ואחרים רבים בזירה הציבורית הישראלית עושים הוא להשתמש באותה עייפות טבעית של רוב הציבור, "מעמד הביניים", "המרכז", כנשק לקידום מטרותיהם הפוליטיות האישיות. אימוץ הקמפיינים נגד "ארגוני השמאל" כביכול וארגוני זכויות האדם הוא רק עוד אבן דרך בשביל הסלול והידוע הזה.

אנשי החליפוֹת והמילים היפות שמתיימרים להנהיג את "הרוב" יוכלו תמיד לומר שהם עצמם לא הטיפו לאלימות. אפילו איש אלים במובהק כמו "הצל" מעיז לטעון כך, וטיעוניו כנראה מתקבלים, שהרי הוא ממשיך בפעילותו הבזויה והאלימה. אין ספק שגם להם הטריק יעבוד.

במקום להוביל את ציבור תומכיהם בדרכים המורכבות יותר של נסיון כן לחיות במקום הזה בדו-קיום הכרחי, הם מובילים אותו לדרך הקלה ביותר: דרך השנאה, הסימון הקלאסי של שעיר לעזאזל.

בשביל זה הם תמיד ימשיכו להתניע מלחמות, מלחמות נגד הבי-די-אס, נגד איראן נגד שוודיה, וכמובן נגד ה"שתולים" – שהרי לא תיתכן ביקורת לגיטימית בתוך ההתכנסות האתנוצנטרית "הישראלית" (שקט, מתכנסים).

בקיצור: הם ימשיכו להבעיר ולשמר מלחמות נגד כל מי שלא רואה כמה נפלאה הישראל הזאת, האידיאל הזה שמתקיים בעיני רוחם הפריבילגית (היהודית-ישראלית) של יאיר לפיד, נתניהו, ודומיהם.

לפני כמה ימים כתבה מירי רגב בפייסבוק כי בניגוד לנשיא ריבלין שמודה בעשיית עוולות לפלסטינים, היא תקדם את "צידקת דרכה" של ישראל, ואני שואלת שוב ושוב: האם צידקת דרכה העקרונית של ישראל (כלומר קיומה כמדינה דמוקרטית וגם יהודית בתרבותה) פירושה בהכרח שלא נעשות בעבר ובהווה עוולות לפלסטינים?

תפקיד מנהיגי הציבור בחברה דמוקרטית אינו להשתמש בנטייה לפשטנות הפושה בתפיסות הציבור (בכל ציבור ובכל זמן). תפקיד מנהיגי הציבור הוא להתוות דרך אמיתית, ריאליסטית ולכן בהכרח מורכבת. בישראל פירוש הדבר בהכרח לקבל את מורכבות המצב הדמוגרפי, הזהותי, הגיאוגרפי והפוליטי כנתון שעמו צריך לעבוד, ולא להתכחש לו. בישראל פירוש הדבר הוא לחתור לקדם אותנו מתוך האתוסים שבחרנו לעצמנו אל תוך אתוסים שיתאימו לזמן, ולאילוצים האנושיים והאזוריים שבהם אנו חיים. יותר מכל פירוש הדבר הוא עידוד של כבוד לבני האדם שמסביב. להילחם בטרוריסטים, ובאלימות כדי לקדם חברה צודקת לכל מי שחי באזור, ולא כדי לשמר מצב של דורסנות שנוחה לצד אחד בלבד.

במקום זה מנהיגי חלקי הציבור הגדולים ביותר בישראל בוחרים להיות מובלים על ידי קבוצות פחדניות, מסיתות ואלימות כמו "אם תרצו", או כמו קבוצות מתנחלים שעבורם האדמה קדושה ומקדשת את האמצעים.

הדרך הזו כבר נוסתה בעבר. מנגנוני הפחד וההסתה המופעלים על המיינסטרים הישראלי לא ייגמרו בטוב, אבל גרוע מזה – אין להם שום סיכוי להוביל אותנו לעתיד טוב יותר, עתיד בר קיימא. כדי ללכת אל העתיד צריך תקווה ולא פחד. פחד יוביל אותנו רק אל העבר, ולשם איננו רוצים להגיע.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “נתיב הפחד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s